כל היהודים החרדים ממוצא אשככנזי אינם יהודים הם צאצאי הכוזרים -

כל היהודים החרדים ממוצא אשככנזי אינם יהודים הם צאצאי הכוזרים -

הרבנים הליטאים טכנו כל הזמן שכל יהודי אתיופיה והודו הם אינם יהודים וחייבים גיור לחומרה כאילו לא הי יהודים מעולם
ורק לאחר הגיור לחומרה הם יוכרו כיהודים
אבל אלה שטענו זאת הם רבנים ליטאים ואשכנזים שהם בעצמם נחשבים כיום לא יהודים וצאצאי הכוזרים לכאורה
מחקרים האראו שרבנים גדולים בישראל ממוצא אשכנזי ומכל החצרות הליטאות הם לא יהודים ולא נושאים גנבים יהודים
בדיקות DNA זאת בדיקת שמוכיחה יותר מכל יהדותם של אנשים בגלל הגנים שלא ניתן לזייף ואלה הם מדורי דורות
ולכן בדיקת DNA ניתנת כהוכחה ליהדותו של האדם
אך עושים את הבדיקה
בודקים את ה DNA של האדם מול הDNA של הכוהנים שבמשך דורות הם השתמרו ותהחתנו רק בנהם ואל עם זרים בגלל האיסורים הרבים
כוהנים יכולים להתחן רק עם כוהנים אחרים כהמלצה ולכן הכהנים כהוכחה תמיד היו והינם יהדים ואין ספק לגבי יהדותם
בדיקות DNA לכל הכוהנים שנבדקו הראו שאכן יש גנים יהודים שמשמיכים במאות שנים כאילו היו מאז ומעולם יהודים
לכן חייבים לעשות בדיקות DNA לכל היהודים ממוצא אשכנזי ולעשות להם בכל מקרה גיור לחומרה בכדי שיחשבו יהודים .
מי שלא יעבור גיור לחומרה הכנסת תחוקק חוק שיאפשר שלילת אזרחות ודרכון של יהודי ישראלי
כאלה שקבלו אזרחות ודרכון ישראל בגלל יהדותם
לפיכך כל היהודים ממוצא אשכנזי לא יכולים לכהן באף תפקיד שעוסק בכשרות או בדת היהודית
ולכן הם פסולים מכהונה כדיינים משיחי כשרות ומכל מקצועות הכשרות וכן מיהדותם
כל עוד לא הוכחו את יהדותם ולא עברו גיור לחומרה אז רואים בהם לא יהודים
זה שלובשים שחוק עם כיפה וכובע שחור זה לא הופך אותך ליהודי
לימוד בישבה כל היום לא הופך אותך יהודי
יהודי הוא זה שיאמו היא יהודיה כשרה שהוכרה ככזאת על ידי הרבנות בארצה
כלומר כל היהודים יאלצו לעבור גיור לחומרה במיוחד יהודים ממוצא אשכנזי
ולכן גם הרוסים האתיופים וכל האשכנזים מחויבים בגיור לחומרה
בסך הכול מדובק בקורס שעוברים אותו ובאמצעותו מכירים את היהדות והתורה ולאחר שעוברים את הבחינות הופכים ליהודים
מבחינת ההלכה כל השאכנזים שחיים כיום הם כוזרים ולא יהודים
כל מי שלא עבר גיור נחשבים לא יהודים


תדהמה גדולה נפלה על כל החרדים ממוצא אשכנזי וכן על כל יהודי גרמניה פולין ומדינות צפון אירופה כולל רוסיה ואוקראינה
מחקרים בנלואמים וההסטוריה
וכן דגימות DNA ושגימות דם ומחקרים ובדיקות חדשיות הראו שהם לא יהודים
100 % או כל הדגימות של יהודים חרדים ממוצא אשכנזי של כל החצרות הליטאיות בישראל הראו בצורה מפורשת שהם לא יהודים
וזאת בבדיקת DNA
כל אלה שאטוענים שהם יהודים ילידי רוסיה אוקראינה בלרוסיה וכן קזחסטן קוקז ופולים ומדינות צפון ארופה אינם יהודים
וזאת על פי בדיקת DNA
בדיקות DNA אחרות שנעשו הוכיחו שיהודים יוצאי ספרד וכן ילידי מרוקו הם צאצאים ישירים של יהודים שחיו בירושלים ורובם כוהנים

אך עשו את הבדיקות ?
נערכו בדיקות DNA לכוהנים ששמרו על דתם והתחתנו על פי ההלכה במשך מאות שנים
את הבדיקות ערכו וחקרו כולל חקר שורשים של אלף שנה
ערכו להרבה כוהנים בדיקות DNA ולכולם נמצא DNA דומה
אותו DNA מעיד על יהדותם ושהם אכם יהודים מצאצים של יהודים שחיו בישראל עוד בימי בית המקדש הראשון והשני
בדיקות DNA נעשו בעצמות שהשתמשרו בקבר של כהן גדול שהתגלה בירושלים
וקברו שמור עד עצם היום הזה ולא נגיש לקהל
כנראה ועל פי ההסטוריה והראיות מדובר בכהן הגדול של בית המקדש השני וכן בקבר נוסף מדובר בכהן הגדול של בית המקדש הראשון
בנוסף לאלה נעשו בדיקות DNA מיוחדות לעצמות של רבנים
אלה נעשו בצורה מסויה מבלי להודיע לאיש בכדי שלא יפריעו למחקרים ולבדיקות
ואכן קברי הכוהנים גילו אותו DNA של הכוהנים שחיים כיום וזה מאמת שהם יהודים
וכן בדיקות של הרבנים שנולדו בירושלים בזמן המשנה והגמרא גם הם הוכיחו שהם אכן יהודים
חלקם צאצאי אותם כרוהנים

בדיקות  DNA שנערכו ליהודי רוסיה ואוקראינה גילו שהם אינם יהודים כלל
מדובר במחקר שנערך במשך שנים רבות על ידי מומחים מהאוניברסיטאות הכי יקרות בארה"ב ובאירופה
בנוסף חלק מהבדיקות הראו שליטאים שחיים כרגע בישראל לא רק שהם לא יהודים כלל למרות שהם חרדים הם צאצאים של הכוזרים ממלכת הכוזרים שהייתה באוקראינה וברוסיה לפני מאות שנים

בדיקות DNA שנעשו על פי מחקר ופרוסמים של אותם מחקרים הראשו שיהודים חרדים ליטאים מכל החצרות החרדיות כמעט ושהם ממוצא אכנזי אינם יהודים
כלומר לא נושאים את הגן היהודי והם יותר קרובים לנוצרים וחלם למוסלמים
חלקם ה DNA דמה לזה של DNA של כמרים
כלומר מבחינת מחקר יש בעיה בנושא זה



האם היהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים?


הרצאת אורח, ד'' ר דורון בהר יהודי אשכנז: אין הוכחה גנטית למוצא כוזרי



מחקר: יהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים
גנטיקאי ישראלי צעיר גילה את "המרכיב הכוזרי" בדנ"א של יהודי אירופה. אם הוא צודק, רבים מאבותיהם של הישראלים קרובים לאבות האיראנים

https://www.haaretz.co.il/news/science/1.1890826

ספר הכוזרי - פניית מלך כוזר לחבר




כזריה ממלכת הכוזרים


הרצאת אורח, ד'' ר דורון בהר יהודי אשכנז: אין הוכחה גנטית למוצא כוזרי

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D




האם היהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים?



ממלכת הכוזרים

מפת ממלכת הכוזרים
ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11[1] עת חרבה בידי ממלכת רוס של קייב. ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה וצפון הרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-8 קיבלו על עצמם שליטי הממלכה את הדת היהודית. במאה ה-9 התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה כוזרית. ישנם הטוענים כי חלק מיהודי אשכנז מוצאם בממלכה הכוזרית.

הכוזרים היו שבטי נוודים ממרכז אסיה שהתיישבו באזור הצפוני שבין הים הכספי לים השחור. מוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר - ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת 'ליר'). בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן[2] (כיום באזרבייג'ן) וחלקים נוספים בצפון הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 ממלכת הכוזרים
2 טבלת שמות מלכי הכוזרים
3 שלטון ומבנה שבטי
4 כלכלת הממלכה
4.1 מסחר
4.2 מטבעות הכוזרים
5 התגיירות הכוזרים
6 סופה של ממלכת הכוזרים
6.1 הקשר בין הכוזרים ליהדות אשכנז של ימינו
7 ספרות בדיונית על הכוזרים
8 ראו גם
9 לקריאה נוספת
10 קישורים חיצוניים
11 הערות שוליים
ממלכת הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרש כוזרי המוביל שבוי
לאחר מספר מלחמות אזרחים פנימיות בין שבטי הנוודים השונים, התלכדו הם תחת מסגרת שלטונית אחת שהייתה למעשה ממלכת הכוזרים. הכוזרים השתלבו יפה בחיים המדיניים באזור. הם הושפעו מהתרבות הביזנטית וקשרו קשרים עם הביזנטים. הם סייעו לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני בסוף המאה ה-7, בעיקר במלחמותיו כנגד האימפריה הפרסית והעמידו לרשותו בקרבות אלו כוחות בסדרי גודל משתנים. היו גם נישואים מדיניים בין נסיכות כוזר למלכי ביזנטיון ובמאה ה-8 היה חיל משמר כוזרי בבירת ביזנטיון.

לאחר ניצחון הביזנטים על הפרסים בנינוה, השתלטו הכוזרים על חלק מהשטחים שהיו קודם תחת שלטון האימפריה הפרסית, בהם חבל טרנסאוקסניה, הנמצא כיום באוזבקיסטן. עם התפשטות האסלאם ברחבי אסיה ואירופה החלו מספר התנגשויות בין מוסלמים לכוזרים. המוסלמים תקפו את הכוזרים ב-642, ואף ניסו לתקוף פעמים נוספות את כוזר, אולם ניסיונות אלו לא עלו יפה. מאוחר יותר, היו אלו הכוזרים שתקפו את המוסלמים בארמניה ואף נחלו הצלחות מזעריות.

בית עבאס המוסלמי, ניסה לתקוף את הכוזרים ב-762 וב-799, אך נהדף. בשנת 786 כבשו הכוזרים את בירת הגותים בקרים. הכוזרים השתתפו גם בתככים מדיניים בחצרות הביזנטיות ובין שליטי המוסלמים.

עד התגיירותם של הכוזרים, ככל הנראה הייתה אמונתם חלק מן הפולחן הטורקי השאמניסטי. גם אחרי שפשטה היהדות מבני אצולה אל חלק מהעם, שמרו רבים אחרים על מנהגיהם הקודמים ולא התערבבו בקשר של ממש בעם ישראל.

טבלת שמות מלכי הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם מלך הכוזרים תקופה
טונג יבגו מאה שביעית
בולאן מאה תשיעית
עובדיה מאה תשיעית
זכריה מאה תשיעית
מנשה מאה תשיעית
בנימין מאה תשיעית
אהרן מאה עשירית
יוסף מאה עשירית
דוד מאה עשירית
שלטון ומבנה שבטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום אווירי של החפירה הארכאולוגית של המבצר הכוזרי בסרקל
מתיאורי סופרים ערביים, ניתן ללמוד כי בראש ממלכת הכוזרים עמדו הכאקאן (המלך העליון) והכאקאן בק (מושל עליון), כשהאחרון משמש כמלך פעיל, היוצא למלחמות; ראשי המדינה היו יהודים ואילו רוב העם - מוסלמים ונוצרים. בעיר הבירה איטיל, ששכנה על גדת הוולגה, נמצאו ארמונות ראשי ההנהגה של הכוזרים וחיל המשמר של המלך. ה"כאקאן" היה השליט הראשי ומוצאו מוכרח היה להיות יהודי, אך הוא התמנה על ידי ה"כאקאן בק"; תפקיד ה"כאקאן" היה בעיקר ייצוגי, אולם העם - ואפילו ה"כאקאן בק" - היה סוגד לו ומעריץ אותו; ל"כאקאן בק" היו סמכויות פיקודיות ואחריות על הצבא.

המבנה השבטי של הכוזרים היה מורכב, ויש הטוענים כי כלל פילוג בין אק-כוזרים ("כוזרים לבנים") וקרא-כוזרים ("כוזרים שחורים"). הגאוגרף המוסלמי אצטח'רי טען, שהכוזרים הלבנים היו ניכרים בצורה בולטת עם שיער אדמדם, עור לבן ועיניים כחולות, בעוד הכוזרים השחורים היו קרובים לשחור עמוק, כמו "סוג של הודים". חלוקה דומה (פוליטית, לא אתנית) הייתה בקרב מספר לאומים טורקים, בין מעמד "לבן" של לוחם לבין מעמד "שחור" של בני העם. ההסכמה הכללית בקרב המשכילים היא שאצטח'רי היה מבולבל בעצמו בשמות שנתן לשתי הקבוצות.

כלכלת הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המראה את רשת המסחר של הרדהנים 870 לספירה כפי שמצטיירת על פי רשמיו של אבן קהורדאדבה בספר של הדרכים והממלכות
כלכלת ממלכת הכוזרים התבססה בעיקרה על מסחר, זאת בשל מיקום הממלכה על דרך המשי, המקשרת בין ביזנטיון לארצות המזרח הרחוק. הכוזרים עסקו בגביית מכס מהסוחרים העוברים בשטחיהם. לאחר שנטשו את אורח חייהם הנוודי, החלו הכוזרים לעסוק בחקלאות (גידול דגנים, אורז, פירות וירקות שונים וכדומה) ובדיג.

הכוזרים חלשו על ציר מסחר מרכזי. טובין ממערב אירופה עברו דרך האזור למרכז אסיה ולסין והפוך. הקשר של העולם המוסלמי עם צפון אירופה נעשה רק באמצעות מתווכים כוזרים. הרדהנים, גילדה של סוחרים יהודים, חלשו על ציר מסחר שעבר דרך הממלכה וייתכן שאף היה גורם שהוביל להתגיירותם של הכוזרים. תושבי הממלכה הכוזרים לא שילמו מסים לממשלה המרכזית. הרווח הגיע ממיסוי שהוטל על טובין שעברו דרך האזור ומתשר ששולם על ידי אומות נתינות. הכוזרים ייצאו דבש, פרווה, משי, דגנים, דגים ועבדים.

מטבעות הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המטבע הכוזרי נקרא ירמך והיה עותק של הדירהם הערבי. המטבע הערבי היה נפוץ בשל כמות הכסף הגדולה שהכיל. סוחרים רבים הכירו במטבע אף על פי שלא יכלו לקרוא ערבית. החיקוי הכוזרי היה כנראה אמצעי להבטיח שהמטבע יוכר על ידי הסוחרים בארצות השונות.

בשנת 1999 נמצאה באי גוטלנד שבשוודיה כמות גדולה של מטבעות שעל חלקם הייתה חקוקה הכתובת הערבית "משה הוא נביא האל". ישנה השערה שמטבעות אלו נוצרו במיוחד לרגל אימוץ הדת היהודית על ידי מלך הכוזרים בולאן.

קיימים מטבעות עליהם חקוקה הכתובת הערבית "ארד אל-קוזאר" ("אדמת הכוזרים").

התגיירות הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסק שהתגלה בממלכה הכוזרית ועליו חקוק מגן דוד.
פיסות מידע ראשונות אודות הכוזרים ניתן למצוא במאה ה-9 בדברי הסופר הקראי אל-קירקיסאני ובסיפוריו של הנוסע המפורסם אלדד הדני מאותה התקופה, שיש המשערים שהיה כוזרי בעצמו. פיסות מידע מסוימות אודותיהם נמצאות בספר ההיסטורי-אגדי מהמאה ה-10 "ספר יוסיפון", משם ניתן לדלות פרטים על מוצאם וכן ב"ספר הישר" האגדי עוד יותר שחובר בעקבותיו במאה ה-12.

לטענת חוקרים מסוימים, מן המכתבים שהחליפו כביכול יוסף מלך הכוזרים וחסדאי אבן שפרוט עולה כי גודל האוכלוסייה הכוזרית שהתגיירה ביחד עם מלכם בולאן עמד על כ-6,000 נפש בלבד.[3] חלק מההיסטוריונים, שהבולט בהם כיום הוא פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, גורסים כי הכוזרים שהתגיירו מהווים את רוב אבותיהם של היהודים האשכנזים[4]. לעומתו, ההיסטוריון שאול שטמפפר טוען שלסיפור ההתגיירות אין בסיס.[5]

רב סעדיה גאון (882–942) הוא הראשון שמזכיר את הכוזרים, אולם בהערה שולית בלבד .[6] חסדאי אבן שפרוט, מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10, ששמע על מלכות יהודית בכזריה, סבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה (חוקרים מאוחרים גילו שאת המכתב ניסח רבי מנחם בן סרוק, ששילב את שמו באקרוסטיכון). קיים גם מכתב תשובה של יוסף מלך הכוזרים לחסדאי בו הוא מסביר שהוא מלך של שבט כוזר שהתגייר בראשות המלך בולאן שהוא מצאצאיו, ולא מעשרת השבטים של בני ישראל שגלו. ישנם הטוענים שעל אף שוודאי שהאיגרת של חסדאי נכתבה על ידיו (כאמור בעזרת סופרו מנחם בן סרוק) לא ברור אם אכן היא נשלחה למלך הכוזרי והוא עצמו השיב עליה או שמדובר ביצירה ספרותית והמכתב כולל התשובה נכתבו על ידי אותה יד (על כך יש ויכוח חריף בספרות המחקרית עד היום), אבל גם אם זה כך, ברור כי מכתב התשובה המתאר את הממלכה התבסס על מקורות אותנטיים ומהימנים על פרשת יהודי כזריה.

הפרסום העיקרי שהביא לכל תפוצות ישראל את המידע על ממלכת הכוזרים שהתגיירה, הוא ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי שנכתב בשנת 1140, בו הוא שוטח את העקרונות הפילוסופיים של הדת היהודית, הספר נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש מתוכנן בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות ופילוסוף, כשכל אחד ניסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. בסיפור, הולך המלך לנציגי האסלאם, הנצרות והפילוסופיה כדי לברר אם עמדתם הדתית היא הנכונה, ולנציג היהדות הגיע רק לאחר שדחה את טענות הנציגים האחרים. הוויכוח התרחש בעקבות חלום שחלם המלך פעמים רבות, ובחלומו ניראה אליו מלאך המדבר אליו ואומר לו כי כוונתו רצויה בעיני האלוה אבל מעשהו אינו רצוי, ואז החליט ללכת ולחפש ולחקור בדבר אמונות ודעות שונות. בוויכוח ניצח הרב היהודי, ומלך כוזר וכל עמו קבלו עליהם את התורה ומצוותיה.

רבי יהודה הלוי קובע את תאריך הוויכוחים לשנת 740, אולם במרחק של 400 שנה ייתכן שאינו מדייק, אך ככל הנראה ההתגיירות התרחשה לא מאוחר מהמאה ה-8. בשנים מאוחרות יותר כותב רבי שם טוב בן שם טוב בספר האמונות כי שם החבר (כך קרוי בספר הכוזרי החכם היהודי שהשתתף בוויכוח) הוא רבי יצחק אלמנגרי (בעברית: המנגרי), ספרים מוקדמים יותר שמצטטים אותו מעתיקים רבי יצחק הסנגרי, כך כותב רבי משה בן נחמן במאמרו "תורת ה' תמימה", כתבי רמב"ן חלק א עמ' קנא. יש שניסו למצוא מניע מדיני לכך שמלכי הכוזרים העדיפו לקבל את הדת היהודית, כיון שבאופן כזה התאפשר לממלכה לשמור כביכול על עמדה נייטרלית במאבק בין שכנותיה הנוצריות והמוסלמיות [דרוש מקור]. מאידך, גם בעלי גישה זו מסכימים כי ייתכן שהדבר נבע גם ממניעים דתיים.

סופה של ממלכת הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לנפילתה של ממלכת הכוזרים חברו מספר גורמים: אוכלוסייתה הייתה מעורבת מתושבים בעלי דתות שונות ומוצא אחר, הרוסים בצפון החלו להתגבר ולתקוף, ובעיקר - המצב הכלכלי בממלכה ירד לשפל המדרגה. רוב התושבים עסקו במסחר, אולם המדינה לא נהנתה מגביית מסים נאותה והסתפקה במסי מעבר, שהניבו רווחים רבים משום עצם מיקומה של ממלכת הכוזרים על צומת דרכים חשוב. החקלאות והתעשייה, לעומת זאת, כלל לא התפתחו ולא היה די במסחר כדי לפרנס את המדינה, לכן הממלכה הכוזרית הטילה מסים על העמים הווסאלים וכאשר הרוסים פלשו בשנת 965, התפוררה ממלכתם ולא יכלה עוד להשתקם.

הרוסים החריבו ערים מרכזיות, בתוכן הבירה איטיל, ובזזו אותן. הכוזרים ביקשו סיוע מהח'וואריזמים, אך אלו הסכימו בתנאי שתושבי הערים שביקשו סיוע יתאסלמו קודם. הכוזרים ניסו לשקם את ממלכתם, אולם הם כבר היו נתונים להתערבותן של המדינות המוסלמיות. ב-1016 הביס צבא של ביזנטים ורוסים את המנהיג הכוזרי, לאחר מכן השבטים הפראים הקיפצ'קים (קומנים) סתמו את הגולל על הממלכה הכוזרית והחריבו אותה לגמרי.[7]

ככל הנראה, רוב היהודים שחיו בכוזר נטמעו באוכלוסייה היהודית וחלקם התבולל בין בני הדתות השונות. נראה כי שרידיה היהודיים של ממלכת הכוזרים נמלטו ממנה ונטמעו בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי (כלומר שלא מבני גרים) שהתקיימו באותה התקופה בהונגריה, בפולין וברוסיה וייתכן שאף בטורקיה.[8][9][10] מספר מקורות מוסלמים מהתקופה מדווחים שהכוזרים התאסלמו בתקופה זאת,[11] וייתכן שבהמשך הם נטמעו באוכלוסיות המוסלמיות השכנות.

כמאה שנים מאוחר יותר השתלטה אורדת הזהב על רוב השטחים שהיו בשליטה כוזרית.

הקשר בין הכוזרים ליהדות אשכנז של ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההנחה הרווחת עד סוף המאה ה-18 הייתה ש"ספר הכוזרי" נכתב כספר ויכוח פילוסופי - ללא בסיס היסטורי. אלא שממצאים על כך שאכן התקיימה ממלכה שבה היה סוג של יהדות גרמו לשינוי עמדה, בעיקר בחוגים היהודים המשכילים באירופה באמצע המאה ה-19 ובעיקר מסמכים שהופצו בידי ה"קראילארים" - כת המאמינים בישו ובמוחמד כנביאים, שמוצאם מיהודים קראים, ואשר ניסו להרחיק עצמם מהמורשת ובייחוד לבדל את עצמם מהקשר הגנטי עם היהודים, ובכך להוציא את עצמם מההאשמות והרדיפות הדתיות - דוגמת ההאשמה ברצח ישו. אחד מהאנשים המרכזיים בתחום הבאת מסמכים בדבר הכוזרים היה אברהם פירקוביץ' אך היו גם אחרים.[12] למרות ההוכחות שמרבית המסמכים הכתובים ואולי גם הממצאים לא היו חד משמעיים, האמונה בידי אנשי הכת שהם אינם צאצאי היהודים נותרה בעינה, גם לאחר השואה ובתוך השלטון הסובייטי.[13]

ההשערה שמוצא היהודים האשכנזים כולם הוא מן הכוזרים עלתה גם בהמשך. עמדה זו הייתה פופולרית בחוגים שונים לאחר מלחמת העולם השנייה.[14] לפי השערה זו, לאחר התפרקות ממלכת הכוזרים, שלטענתם התרחשה במאה ה-13 (זאת על אף שמרבית החוקרים סוברים שהיא הוחרבה עוד בתחילת המאה ה-11), נדדו רבים מהיהודים של הממלכה הכוזרית לאזורי רוסיה ופולין והיוו את הבסיס ליהדות אשכנז. ההשערה על הגירה כה משמעותית של יהודים משטחי ממלכת כוזריה למזרח אירופה לא זכתה עד עתה לאישוש ממשי בכתובים. ברם, גם אם אכן הייתה הגירה סמויה שכזו, ראוי לזכור כי חלק ניכר מיהודי הממלכה הכוזרית עצמה לא היו ממוצא כוזרי, אלא שאבותיהם הגיעו אליה מהאימפריה הפרסית ובעיקר מהאימפריה הביזנטית, בתקופה בה ניסו לכפות שם המרת דת על היהודים. על פי ההיסטוריון אל-מסעודי התגיירות הכוזרים התרחשה בתקופתו של הארון א-רשיד. ההיסטוריון אבן אל-אתיר, בספרו היסטוריה השלמה (الكامل في التاريخ) מספר שבתקופת הארון א-רשיד היהודים גורשו מהאימפריה הרומית ומצאו מקלט סובלני באימפריה הכוזרית. יהודים אלה הציעו לכוזרים את דתם, שהתאימה למנהיגות הכוזרית, כי לא כללה את הוצאתו להורג של מנהיג שסבל תבוסה[דרוש מקור].

הסופר האנגלי-יהודי יליד הונגריה, ארתור קסטלר כתב בספרו "השבט השלושה עשר" כי מוצאה של יהדות אשכנז הוא מן הכוזרים. לדברי קסטלר יהיה בכך על מנת לשלול את הבסיס לאנטישמיות באמצעות שלילת הקשר בין היהודי האירופאי ובין היהודי המקראי, לו מיוחסת הריגתו של ישו. הספר זכה להתקפות רבות וגם לפופולריות עצומה. בהרצאה בשנות החמישים של המאה העשרים, האשים אלפרד ה. פרידמן את היהודים שבהיותם כביכול כוזרים, גרמו להרחבת מלחמת העולם הראשונה, ולתבוסת גרמניה על ידי הכנסת ארצות הברית למלחמה, וכל זאת למען הכרזת בלפור על מדינה שאינה מגיעה להם, היות שאינם צאצאי עם ישראל המקורי. תאוריה זו שימשה ומשמשת קבוצות פרו-פלסטיניות, שביקשו להשתמש בה לשלילת זכותם של היהודים על ארץ ישראל.

עם התפתחות מחקר הגנטיקה של אוכלוסיות נערכו כמה בדיקות גנטיות ביהודים אשכנזים בימינו והשוואתם לאוכלוסיות באזור הגאוגרפי שבו התקיימה ממלכת הכוזרים. מחקרים אלה לא העלו ממצאים חד-משמעיים, ובחלקם הצביעו על מוצא מזרח-תיכוני ברובו (93.5% בממצאי כרומוזום Y לפי האתר "כזריה" המרכז מחקרים גנטיים לאורך השנים על יהודים) ודרום-אירופאי ברובו בדנ"א מיטוכונדריאלי מהתקופה הפרהיסטורית (אך מדובר בנשים מאזור יוון וצפון איטליה ולא בעמים טורקיים)[15]. לא נמצאו תימוכין למוצא מאזור ממלכת הכוזרים דווקא.[16]

במהלך העשור השני למאה ה-21 ערך הגנטיקאי הישראלי ד"ר ערן אלחייק מספר מחקרים שבהם לטענתו הוא מצא קשר גנטי עם אוכלוסיות דרום קווקזיות כגון הארמנים וגיאורגים ופרסים, אותן הוא מגדיר "כוזריות" בגנום של יהודי אשכנז.[17] יחד עם זאת העובדה שהכוזרים היו בכלל עם טורקי ומעולם לא שלטו באופן ישיר על דרום הקווקז, סותרת את ההנחה הזו, כמו גם העובדה שהאוכלוסיות הללו באו במגע עם אוכלוסייה מזרח תיכונית כגון האשורים באופן קבוע. בנוסף, עד כה המחקר לא מצא קשר גנטי לאוכלוסייה טורקית מן הערבה האירו-אסייתית (מקור הכוזרים) כגון הקירגיזים והאוזבקים ולפיכך רבים דוחים את התאוריה הזו.[18][19] מנגד אחרים מציעים הסבר חלופי לפיו המראה "האירופאי" של האשכנזים נובע מהתגיירות של נשים נוכריות מדרום אירופה שניטמעו בקהילות היהודיות המקומיות.[20] מחקר נוסף טוען באופן דומה שהקבוצה המייסדת נוסדה מנשואי תערובת בין מהגרים יהודים מהמזרח התיכון למתגיירים דרום אירופאים.[21]

קבוצות נוספות שיוחס להן, או שייחסו לעצמן, קשר אל הכוזרים[דרוש מקור] הם היהודים ההרריים של הקווקז, הקרימצ'קים, יהודי גאורגיה (הטענה מתבססת על כך שבין יהודי גאורגיה אין כהנים או לווים), הקראים המודרניים של קרים וליטא וכן קבוצות לא יהודיות שונות ובהן הקומיקים והטטרים של קרים. אין הוכחות לקיומו של קשר כזה באף אחד מן המקרים.

בקהילות אשכנזיות קיים שם המשפחה בן כוזרי שמעיד לכאורה על מוצא מן הכוזרים שהתגיירו, היו גם שהציעו לקשור את שם המשפחה אביכזר הקיים במספר קטן של משפחות יהודיות שגרו בארצות האסלאם למוצא כוזרי של אבות המשפחה בטיעון שפירושו הוא ״אבי כזר (=כוזרי)״.

ספרות בדיונית על הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כהמשך לספר הכוזרי, כתב הרב דוד ניטו מאנגליה את הספר מטה דן המכונה גם ה"כוזרי שני", בו הוא מתאר ויכוח של מלך הכוזרים עם חכם יהודי, המוכיח לו כי היהדות הרבנית היא דת משה האמיתית, ולא הקראים. בהקדמת ספרו הוא מציין כי על אף שלא ידוע אם התקיים הוויכוח המתואר בספר הכוזרי של ריה"ל, הוויכוח המתואר בספר זה הוא בדיוני לחלוטין.

"מילון הכוזרים", מאת הסופר הסרבי מילוראד פאביץ', הוא יצירה מפורסמת העוסקת בכוזרים. הספר, שעלילתו בדויה לחלוטין, בנוי כלקסיקון של ההיסטוריה הכוזרית ומחקרה לאורך השנים.

בעברית הופיעו כמה יצירות על הכוזרים. רוב היצירות עוסקות בגיור הכוזרים ומלכם (כפי שעושה ספר הכוזרי) או בנפילת ממלכתם בידי הרוסים. כמו תרגומו של מאיר מוהר לספרו של אוסקר באום, עם נסוך תרדמה - סיפור היסטורי מימי הכוזרים, הוצאת עם עובד, 1949. כמה יצירות עוסקות בתקופות אחרות של ההיסטוריה הכוזרית ובראשן ספרו של מאיר עוזיאל "מקום קטן עם דבי", המספר על הממלכה הכוזרית בשיאה, כאלגוריה על מדינת ישראל. ברומן "אל הרקיע השביעי" (מסדה, 1998) מתאר הרי בר-שלום את החיים בממלכה הכוזרית כולל מנהגים, פולחנים ונתונים גאוגרפיים והיסטוריים. בשנת 2007 ראה אור הספר אבירי הדרך של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון, המתאר את קורותיהם הבדיוניים של סוחרים ושכירי-חרב יהודיים בממלכת כוזר. הסופרת החרדית מיה קינן כתבה את סדרת הספרים ממלכה במבחן, המתארת באופן דמיוני את ממלכת כוזר ומאבקי הכח בבית המלוכה שלו. הסדרה כוללת שלושה ספרים, "איסתרק", "מהללאל" ו"יוזבד" (שני חלקים), הסדרה זכתה לפופולריות גדולה, בעיקר במגזר החרדי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D

תאוריות הקשר על הכוזרים והיהודים
[הסתרה]אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן • גאוגרפיה
[הצגה]
מושגי ליבה
[הצגה]
ניתוח האנטישמיות
[הצגה]
עלילות אנטישמיות
[הצגה]
מעשים אנטישמיים
[הצגה]
אנטישמיות וישראל
[הצגה]
חיבורים והוגי דעות אנטישמיים
[הצגה]
ראו גם

חותם כוזרי בצורת כוכב משושה מן המאה התשיעית או העשירית. חלק מהארכאולוגים פירשו את הסמל כמגן דוד יהודי (שטרם היה סמל יהודי מובהק), ואחרים כפגאני.
תאוריית המוצא הכוזרי של יהדות מזרח אירופה היא ההשערה שגידולה הפתאומי של האוכלוסייה היהודית במרחב הגאוגרפי האמור, שקשה להסביר רק עקב הגירה מריכוזים יהודיים אחרים, נבע מגיור המוני של הכוזרים, שקיים תיעוד מועט אודותיה. תאוריה זו איננה מקובלת על רוב החוקרים, אך יש היסטוריונים הקובעים כי מרבית יהודי מזרח אירופה מוצאם אכן בכוזרים. רעיון זה משמש גם בתאוריות אנטישמיות ולחלופין אנטי-ציוניות שונות.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 ממלכת הכוזרים
2 רקע ושימושים
3 הגדרת זהות הכוזרים
4 תפוצה בעולם
5 התפתחות התאוריה בברית המועצות ורוסיה
5.1 המאה ה-19
5.2 המאה ה-20
5.2.1 התפתחויות בהתייחס למדינת ישראל
6 תאוריות בקרב הכנסייה הרוסית אורתודוקסית
7 תאוריות בקרב הנאו פגנים
8 מקורות
9 ראו גם
10 הערות שוליים
ממלכת הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ממלכת הכוזרים, כגן, כגן בק
היום מקובל להאמין כי רוב העם הכוזרי הורכב מעמים טורקיים מהמזרח, כמו ממספר שבטים דוברי פרסית, אנשים מצפון הקווקז וסלאבים. במהלך המאות ה-7–9 מספר קבוצות יהודיות נמלטו מהמזרח התיכון לקווקז הצפוני לאור כוונת האימפריה הביזנטית להמירם בכפייה לנצרות. הכוזרים הפכו לעניין מיוחד ברוסיה ונטען כי מספר יהודים שחיו בכוזר והגיעו ממערב אירופה עסקו בסחר בעבדים, פרוות, רקמות וחרבות למזרח ותבלינים למערב. כשלאחר שהפרנקים אסרו על הסחר בעבדים האזור הסלאבי כנראה הפך למקור העיקרי בסחר בעבדים. עוד נטען כי במהלך המאה השביעית נלחמו הכוזרים במלחמת הגנה מול הפרסים, ובמאה השמינית הצליחו לעמוד מול הפלישה האסלאמית, חוקרים מסוימים שיבחו אותם על שבזכותם נמנעה האיסלאמיזציה של אירופה.[1]

בראש המבנה הפוליטי של הממלכה הכוזרית עמד הכגן – ישות קדושה ונעלה שגרה בארמון, לרוב היה נרצח בעתות משברים פוליטיים. הכח האדמיניסטרטיבי ניתן לכגן בק שהיה אחראי על האדמיניסטרציה, דיפלומטיה והעניינים הצבאיים. הממלכה הכוזרית אימצה גישה של כיבוד והענקת סטטוס זהה לכל הדתות, תוך מתן אפשרות למינוי שופטים ובתי משפט עצמאיים לכל בני הדתות השונות בממלכה, ובכלל זה יהודים, נוצרים, מוסלמים ופגאנים.

במאה השמינית קיבלו האליטות הכוזריות ובראשם המלכים את הדת היהודית, אך זו נותרה כנראה זרה לרובו של העם. עם זאת הממלכה הפכה למוקד עליה ליהודים רבים מרחבי העולם כולו. במאה העשירית נחלש כוחה של הממלכה הכוזרית לאור תקיפה מצד רוס של קייב, שנבנתה על אדמה שבעבר הייתה בשליטה כוזרית והרחיבה את חזקתה בהדרגה על כלל אדמות ממלכת כוזר.[1]

רקע ושימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטורית האנטישמיות בברית המועצות מוכרת, עם קנוניית הקוסמופוליטיזם היהודי ב-1940 ועלילת הרופאים ב-1950. גם ידוע כי האנטישמיות הרוסית הומרה ב-1960 לאנטי-ציונות והתמקדה במאבק נגד "הציונות העולמית", שהואשמה בניסיון השתלטות על העולם. תוך טיעון תעמולנים סובייטיים רשמיים כי "הרשע הזה" מונחה על ידי ארצות הברית וישראל וכי רק ברית המועצות תוכל להנהיג התנגדות ולהוביל את העולם לעתיד טוב. שנירלמן(אנ') טוען כי לאנטישמיות היה חלק מהותי בגיבוש זהותה של ברית המועצות בתקופה הפוסט-סובייטית, ובמיוחד בגיבוש האידאולוגיה הלאומית של רוסיה. זאת דרך גיבוש "ביקורת מדעית נגד הציונות" ותחיית "הרעיון הרוסי".[2]

תאוריות הכוזרים הומצאה בהיסטוריה הלאומית הרוסית בשילוב אלמנטים היסטוריים של אנטישמית הכוללים את הפרוטוקולים של זקני ציון, יחד עם אלמנטים חדשים. זאת על מנת לקבוע למיתוס בסיס היסטורי וכן על מנת לקבוע את תפקידה ההיסטורי והמנהיגותי של רוסיה במאבק העולמי נגד הציונות היהודית כוזרית. ב-1950 נעשה מחקר מעמיק בניסיון לקבוע את מיתוס הממלכה הכוזרית כ"ממלכה פרזיטית", וכבר בשנות השבעים נעשה שימוש רחב במיתוס הכוזרים בקרב אקטיביסטים של התנועה הלאומנית רוסית במאבקם נגד "הציונות העולמית". התרחבות המחקרים אודות הכוזרים בעת בה נעשה ניסיון לגיבוש הלאומיות הרוסית על רקע התפרקות ברית המועצות, הובילו לשילוב הכוזרים במיוחד לאור המרתם ליהדות, בגיבוש תאוריות אנטישמיות שנועדו להמציא היסטוריה ואחידות לאומית רוסית חדשה. כשלפי תאוריות הקונספירציה לכוזרים היהודים מהמוצא האירופי היה חלק בגיבוש האימפריה הרוסית, והם ניסו להשתלט על רוסיה ועל העולם כולו עוד מראשית התהוותה של רוסיה. לפי פיתוחי התאוריה הכוזרים ניצלו את הסלאבים וסחרו בהם כעבדים וגרמו לרוסים להמיר לדת הנוצרית המדכאת. כך הכוזרים כביכול שיעבדו את העם הרוסי וגזרו את דינם ל-1,300 שנות פיגור תרבותי. בסוף תקופה זו על מנת להשמיד את התרבות הרוסית, ארגנו אלו כביכול את המהפכה הבולשביקית ב-1917 והקימו דיקטטורה סודית, שהשתמשה בסטלין כממשלת בובות ומינתה את לזר קגנוביץ' למושל האמיתי. המיתוס הומצא על ידי מספר לאומנים רוסים בסביבות שנות ה-70–80 של המאה העשרים, והתבסס על הפרוטוקולים של זקני ציון, ספרו של ארתור קסטלר השבט ה-13 ומחקרים נוספים; וזכה לתפוצה רחבה עד שנת ה-90, עת בה היהודים-הכוזרים הואשמו בפירוק ברית המועצות. רעיון הכוזרים הניח את היסודות לשילוב ה"אנטישמיות מדעית" ברוסיה העכשווית ולעליית הנאו-נאציזם. כשלתאוריה זו הייתה השפעה גם על התפתחות הלאומיות האוקראינית.[2]

מחקרים שונים משנות התשעים מעידים כי הקמפיין נגד "הציונות" ו"היהודים" שהשיקה רוסיה בתחילת המאה העשרים הועלו לאחר שהקמפיין נגד ה"קוסמופוליזטים" הוגדר כמתוחכם ומורכב מידי להבנת פשוטי העם. לפיכך, כי הדבר היה פשוט יותר, הוחלט להגדיר את היהודים כאויבי רוסיה, כנבל מוכר. שכן ליהודים הכוזרים כבר הייתה תדמית מתאימה לקמפיין הזה וכונו כ"מדינה פרזיטית", וכן היה ניתן להתבסס על תדמיתם ההיסטורית מרדנית כביכול, שקשרה בין המאה העשרים לעבר הרחוק.[3]

במהלך שנות השבעים לאור אימוץ תאוריית "מוצא יהודי ברית המועצות ככוזרים" וסופרים שהחלו לתמוך בטיעון כי "יהודי רוסיה ילדים לרוסיה ככוזרים שהיו שם לפני רוסיה", לאומנים אורתודוקסים רוסים וגם המדיה הציבורית החלו לחששו מתאוריה זו ולהכחיש את קיומה של ממלכת כוזר, שכן בבסיס טיעון זה יכולה לעמוד תביעה יהודית לחלקיה הדרומיים של רוסיה.[4]

הרעיון תפס תאוצה עוד יותר על רקע התפרקות ברית המועצות ועליית התחושות השליליות נגד הרוסים בעולם. לאור זאת רוסים רבים שחיו מחוץ לרוסיה עשו שימוש ברעיון הקנוניה הכוזרית ובהאשמת "הציונות הבינלאומית" במה שקרה ועשתה רוסיה במהלך התקופה הסובייטית, זאת על מנת להוריד מעצמם ועמם מהאשמה תוך השלכת האשמה על גורם חיצוני.[5] בסוף המאה העשרים נעשה שימוש בתאוריית הכוזרים על מנת לבטא את ההתנגשות בין הארים ליהודים, שיוחסו כבעלי "התרבות הפטריארכית יהודית-נוצרית מערבית", שהם מכוחות הרשע.[6] שכביכול באה לידי ביטוי בתרבות הדמוקרטיה המבקשת לבטל תרבויות וליצור אחידות תרבותית.[7] בנוסף דרך הצגת הכוזרים בספרות כאויבי האסלאם והערבים, הדבר פתח פרצה לאימוץ "תאוריית האויב הכוזרי-ציוני" גם בקרב האחרונים. בנוסף לשותפות רוסית-ערבית נגד הציונות.[8]

תאוריית הכוזרים הפכה לפופולרית בקרב לאומנים רוסים ובשיח האנטישמי רק החל משנת השבעים של המאה ה-20, עת בה הוחלט על שינוי הדת שאומץ על ידי הכוזרים מקראיות לתלמודיות. זאת מאחר שממלכת הכוזרים הייתה הממלכה העוצמתית הראשונה בהיסטוריה הרוסית, ולאור האופי היהודי שלה תאוריה זו יכלה לשחק תפקיד משמעותי בגיבוש ואיחוד רוסיה דרך ההיסטוריה ואויב משותף. כמו כן רעיון סטלין כשליט בובות של לזר קגנוביץ' הכוזרי אפשר את ניקיונו של סטלין כמנהיג פטריוט. בנוסף לכך רעיון הכוזרים שימוש להטלת אשמת חרחור מלחמת צ'צ'ניה, על גורם חיצוני, והוא היהודים האשכנזים.[9]

תאוריית קשר אנטישמית הטוענת למעורבות קואליציה חשאית לכאורה בין היהודים לכוזרים, לבונים החופשיים ולציונים. תאוריות אלו היו פופולריות ברוסיה ומזרח אירופה והניחו את היסודות לשילוב ה"אנטישמיות מדעית" ברוסיה העכשווית ולעליית הנאו-נאציזם. כשלתאוריה זו הייתה השפעה גם על התפתחות הלאומיות האוקראינית ועל האנטי-ציונות המוסלמית והערבית. טענות דומות עודן מתפרסמות ונפוצות כיום בעולם, בעיקר בימין הקיצוני ובחוגים דתיים נוצרים ואסלאמיים ומהוות חלק מהאנטישמיות החדשה.

התאוריה קיימת גם בקרב מעטים מיהודי עדות המזרח. אלו טוענים כי הם בעצם היהודים האמיתיים, וכי האשכנזים הם מתחזים.

הגדרת זהות הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה זוהו יהודי רוסיה כצאצאי הכוזרים ולאחר מכן זוהו כלל יהודי מזרח אירופה ככאלו.[4] כיום ישנם כאלו המקשרים את תאוריית הכוזרים לרעיון "הקונספירציה היהודית" לשליטה עולמית, תוך קשירת רעיון מקורם הכוזרי של יהודי מזרח אירופה לכלל היהודים – שמזוהים בתורם לבונים החופשיים ולעובדי השטן, זאת במטרה להאשימם בשאיפה להשתלטות עולמית. תאוריה זו אנטישמית שכן היא שוללת את זהותם ההיסטורית של היהודים וטוענת כי לכוזרים לא היה "דם יהודי". בנוסף טוענת התאוריה כי הכוזרים ניסו תחילה להרוס את האימפריה הרוסית, לאחר מכן את האימפריה הנוצרית וכעת שואפים להוביל למהפכה שתאפשר להם שליטה עולמית, וכי כעת הכוזרים (היהודים), שבסופו של דבר אין להם שום קשר למזרח התיכון, מעוניינים להרוס ולתבוע בעלות על האדמה הפלסטינית, ללא שיש להם זכות תביעה או שום קשר אליה. דגלאס רייד מעלה קו זה בספר 'קובאן' שהוציא בשנת 1986 ומנתח את ההיסטוריה כמובלת על ידי יהודי אשכנז ממזרח אירופה, הכוזרים כביכול, על רקע ירידת מספר יהודי ספרד המערביים. הוא מאשים את "צאצאי הכוזרים", האשכנזים, באחריות לכל המהפכות האירופאיות ב-500 השנים האחרונות תחת "הנהגה יהודית תלמודית" – הכוללות את המהפכה האנגלית, המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית. תוך אמונה באמיתות הפרוטוקולים של זקני ציון ובאמונה כי קיימת "עליונות יהודית" שמקורה כביכול מהתורה והקבלה. הוא עוד טוען כי ההנהגה הרבנית הכוזרית שהתייהדה, מובילה כעת את הרוסים הכוזרים שהתייהדו נגד יהודי המערב והמערב. מאחר שהספר פורסם על רקע התפרקות ברית המועצות ועליית התחושות השליליות נגד הרוסים, רוסים רבים שחיו מחוץ לרוסיה עשו שימוש ברעיון זה ובהאשמת "הציונות הבינלאומית" במה שקרה ועשתה רוסיה במהלך התקופה הסובייטית, זאת על מנת להוריד מאשמתם תוך העברת האשמה לגורם חיצוני. לספר נוספו קטעים שהוצאו מהקשרם מהתורה, בו נטען כי היהדות כביכול דורשת להשמיד את כל יתר אומות העולם, בנוסף לקטעים מעדותו של אדולף היטלר והיהודי הבינלאומי לאשמת היהודים ב"קונספירציה" לשליטה עולמית. בתחילת שנות ה-90 תאוריה זו החלה להיות מאוד נפוצה בקרב הימין הקיצוני ברוסיה והחלו להתווסף אליה טיעונים בדבר פנאטיות יתר דתית-יהודית של הכוזרים המתייהדים, לאור הצורך בהוכחות יהדותם, וכזו שלא הייתה קיימת בקרב היהודים "בדם". כמו האשמות בדבר שימוש בקרבנות אדם על ידי הכוזרים. בקרב הנאו-נאצים ברוסיה "הכוזרים האשכנזים הציונים" מזוהים גם ביהדות האתאיסטית סוציאליסטית.[5]

בסוף המאה העשרים נעשה שימוש בטיעון כי כמו שברית המועצות הייתה ממשלת בובות בידי הכוזרים, כלומר היהודים האשכנזים, גם בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות רוסיה משמשת כממשלת בובות בידי הכוזרים. באותו הזמן גם החל להתפתח הרעיון כי כמעט ולא נותרו בעולם כיום יהודים אמיתיים וכי רוב אלו הקוראים לעצמם ככאלו הם ממקור כוזרי שהתייהד ולכן "כיום, אין כמעט יהודים בכלל ושטח פלשתינה כבוש (לאחר שנכבשה) בידי כוזרים, שהומרו על ידי יהודים בין המאה השמינית לעשירית, וכעת מוציאים לפועל תוכנית לכיבוש הכוכב הלכת." כשאף על פי ש"עם פרזיטי" זה הובס על ידי הנסיך סוויאטוסלב הם מצאו מקלט במערב ומרכז אירופה. כשבזמן האחרון הם חזרו לרוסיה במטרה לארגן הפיכה ולשלוט על אדמתם, תוך שליטה בעם הרוסי וזאת כחלק ממטרת "הציונות העולמית". כש"הכוזרים ומספר צאצאי יהודים.. מחזיקים בידיהם בכל רשתות התקשורת הרוסיות".[6]

א. נ. איגנטייב האנטישמי טען כי המאה העשרים הייתה "המאה של מאבק יהודי העולם בנצרות" והזהיר כי "היהודים נשבעו להשתלט על העולם עד סוף המאה" תוך קריאה להגן על התרבויות האתניות מהמזימה היהודית. הסופר כינה את היהודים כ"איום תמידי למדינה ולאומות" וזיהה את הדמוקרטיה עם שלטון יהודי. זאת תוך שילוב וטיעון לקונספירציה משותפת של היהודים עם הבונים החופשיים לכוזרים. כשהכוזרים הם ממשיכי דרכם של הראשונים ובדמות הציונים. כשעל מנת להתנער מהאשמות לאנטישמיות טען כי הדבר מוכח ואמת בהתאם לפרוטוקולים של זקני ציון לפיהם הציונים מבקשים שליטה עולמית וכי "לא כל יהודי הוא ציוני, אך כל ציוני הוא יהודי.." וכי כעת יש לפעול למניעת היחזרות האסון שנגרם לרוסיה ולפלשתינה על ידי ה"יהודו-נאצים הציונים" בשנית.[10]

תפוצה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיון מוצאם הכוזרי-טורקי של יהודי מזרח אירופה הגיע גם לגרמניה בסוף המאה ה-19 על ידי ארנסט רנן, כשמאוחר יותר פורסם והופץ, בין השנים 1909–1910, בשני מהדורות הספר "תמותו כוזרים" של הוגו פרייהר(אנ') האוסטרי. מעט לאחר מכן אומץ הרעיון על ידי הוגי דעות אנטישמים ומעט מאוחר יותר הגיע אף לארצות הברית שם פותח, ונטען כי "התנהגותם הרעה" של יהודי רוסיה נובעת ממקורותיהם הכוזריים, לעומת היהודים הגרמנים והספרדים בעלי "ההתנהגות הטובה" הנובעת ממקורם משושלת גזעית אחרת. תפיסה זו גם הופיעה בעיתון האנטישמי "הדרבון אינדיפנדנט"(אנ') של הנרי פורד ב-1920, והפכה לפופולרית בקרב אנטישמים אמריקאים ובריטים במהלך שנות ה-20–30 של המאה ה-20. מאוחר יותר פותחה שוב ברוסיה בטענה כי המקור הכוזרי "תלמודי בעלי החוקים האנטי-נוצריים" של יהודי מזרח אירופה השפיעו על "האינסטינקטים ההרסניים" שלהם, והמקור החיובי של יהודי מערב אירופה השפיעו על "הווירטואוזיות והנאמנות" של יהודי מערב אירופה.[4] ג'ון באגוט גלאב השמרני, שהיה למפקד העליון הבריטי של הלגיון הערבי הירדני שלחם נגד ישראל בשנת 1948 טען כי יצירתה של ישראל נחשב לפשע בלתי נסלח וכי סיבת רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה היה "אופיים הדוחה". בנוסף כי רוב היהודים הרוסים והמזרח אירופאים הם למעשה טורקים-כוזרים ללא שום קשר לאדמת ישראל המובטחת.[11]

בשנות הארבעים תאורית הכוזרים אומצה על ידי אברהם פולק מהאסכולה הכנענית בפלשתינה. תאורית הכוזרים הפכה למוכרת על ידי ארתור קסטלר שניסה להוכיח כי מוצאם של יהודי מזרח אירופה הוא מהיהודים הכוזרים שהוגלו לאחר תבוסתם על ידי הנסיך סוויאטוסלב והניחו את יסודות התפוצה היהודית במזרח אירופה, שלא היו קשורים בשום דרך ליהודי המערב. תאוריה זו אומצה על ידי חלק מיהודי ברית המועצות לשעבר וכן על ידי מספר סופרים המבקשים לתמוך בטיעון "יהודי רוסיה כילדי לרוסיה". מאוחר יותר לאומנים אורתודוקסים רוסים וגם המדיה הציבורית החלו לחששו מתאוריה זו ולהכחיש את קיומה של ממלכת כוזר, שבסיסה יכולה להעמיד תביעה יהודית לחלקיה הדרומיים של רוסיה. אחרים ובהם מספר רבנים חסידים מתייחסים להיסטוריה הכוזרית כתקדים לברית ישראלית-רוסית עתידית שתעמוד מול "הסדר העולמי החדש".[4]

בשנות השבעים ולרי ימליאנוב הפיץ את תאורית הכוזרים המשולבת עם תאוריית "הציונות העולמית" והקונספירציה היהודית- הבונים החופשיים בערבית וזכה לפופולריות רבה בארצות אסלאם והשפיע רבות על האנטי-ציונות במדינות אלו.[12]

בסוף המאה העשרים הוחדרה התאוריה הכוזרית לספר הלימוד בבתי הספר הרוסים בהם הוצגו היהודים באור שלילי והכוזרים הוצגו ככאלו שלא הביאו על הסלאבים דבר פרט להרס ועבדות: היהודים פתחו את שערי הערים הביזנטיות לערבים, היהודים היו סוחרי עבדים אכזריים, האצולה הבדילה עצמה בהתייהדותה מהעם הילידי כוזרי-נוצרי, הצגת החלטת התייהדות האצולה הכוזרית ליהדות כשגויה לאור המוסר הכפול והפגמים הנוספים שביהדות, הצגת הרוסים כ"עם הנבחר", טיעונים לעידוד מצד היהודים ליציאה למלחמה נגד הפולנים שוחרי השלום וזאת למטרות פיתוח נתיב הסחר בעבדים. כשבספרות הכוזרים אף הפכו לאויבי האסלאם והערבים.[8]

התפתחות התאוריה בברית המועצות ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאורית הכוזרים התפשטה במהלך המאה ה-19 והיהדות הקראית עשתה בה שימוש על מנת לסגל לעצמה זהות נבדלת מזו של יהודי מזרח אירופה. תוך טיעון כי מוצאם מגיע מאסירי מלחמה יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-6 לפני הספירה לאזור הקווקז עם יהדות טהורה ולא "רבנית". מאוחר יותר היו כאלו שפיתחו את התאוריה וטענו כי מקורם מהכוזרים, שהמירו ליהדות קראית. טיעון זה סייע לקראים בימי גרמניה הנאצית מהשמדה.[13]

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-20 הממלכה הכוזרית הפכה לעניין גדול בקרב חוקרים והיסטוריונים יהודים שהתגאו בחלקם של הכוזרים היהודים בהקמת ובניית רוס של קייב. בסובלנות הדתית של הכוזרים שכוונה מהיהדות והעובדה שהממלכה הכוזרית הייתה במהלך ימי הביניים ממלכה משמעותית ומשגשגת שהביאה להתפתחות האזור הודות לתרבותם והפוליטיקה המזרח-תיכונית שהביאו, וכן בכך שהדבר הוכיח כי היהודים והכוזרים כנראה היו ברוסיה הרבה לפני שרוסיה הוקמה ולכן אינם זרים למקום.[14]

ההיסטוריון גנרל א. נאחוולודוב שהיה חבר בחברה הצבאית-היסטורית של רוסיה הקיסרית, היה הראשון להציג את "הבעיה הכוזרית" בהקשר האנטישמי. הוא הפיץ בשנת 1909 ספר שובניסטי לקהל הרחב במטרה לעודד את רגשות הפטריוטיזם והנאמנות לקיסר בקרב הרוסים, תוך פיתוח זיקה וכבוד לתולדות רוסיה הרחוקה. הספר אומץ כחלק מתוכנית הלימוד הצבאית ובבתי הספר הציבוריים והופץ כספר חובה המומלץ להיות בספריות הציבוריות ובכנסיות. הוא היה הראשון שביקש לחבר את הרוסים להיות צאצאי ה"ארים", שלטענתו אופיינו בכבוד, כנות ואמוץ לב בלתי רגילים ועוד תכנות מושכות להפליא. הוא הכליל ברשימת המקורות הסלאבים את לא רק את ההונים דוברי הטורקית ואת הסקיתים דוברי הפרסית, אלא גם את האמזונות האגדיות והקנטאורים. לכוזרים היה חלק מיוחד בספר, בו תוארו האחרונים כעם כובש ששלט ברוסים ומנע ממנו את צמיחתה של רוסיה. כשרק לאחר כ-200 שנה הצליחו הרוסים למרוד בכוזרים בהצלחה ולהחזיר את השליטה לידיהם. בשנים העוקבות סופרים רבים אחרים הציגו את הכוזרים כדמות בעלת פוטנציאל פגיעה ברוסיה. בשונה ממנו א. סליאנוב בספרו "הכח הנסתר של הבונים החופשים" שיצא לאור בשנת 1911, התריע על הסכנה היהודית להתרחבות וכיבוש רוסיה. הוא טען כי קיים איום יהודי וכי ישנו כח יהודי נסתר שאינו נח ומעוניין לפגוע ברוסיה, כח המתנהל בשיתוף עם הבונים החופשיים. הוא הזכיר את תקופת הכוזרים כהוכחה לכך שבגלל היהודים ממלכת הכוזרים נפלה ומאז ממשיכים היהודים לנסות לפגוע ברוסיה מבפנים. בספר הופיעו תיאורים על ממשלה יהודית חשאית עולמית משותפת עם הבונים החופשיים, כמו תאוריות קונספירציה להשתלטות עולמית, המבטאים את השנאה היהודית כביכול לנצרות.[14]

לב נ. גומילב בניסיון להגדיר את האויבים והחברים ההיסטוריים של רוסיה, כתב כי ה"יהדות האגרסיבית" כפי שבאה לידי ביטוי אצל הכוזרים, הייתה האויב הכי גדול של רוסיה. גומילב השתמש בשורשיה העתיקים של האנטישמיות הנוצרית וטען כי אלוהי היהודים הוא השטן. בשנת 1937 אף יצא נגד הנישואים המעורבים וחזה כי בעוד כשמונה שנים ילדים יהודים, גם למחצה, לא יתקבלו בשום מקום ברוסיה לאור עליית הפשיזם. גומליב טוען כי בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס אזורים נרחבים מגרמניה עד איראן היו נתונים לשליטה יהודית גלותית, ומדגיש את "הפטריוטיות הנוצרית" שלו וטוען כי יהודים רדפו נוצרים, זאת מבלי להזכיר את רדיפת הנוצרים את היהודים. גומליב מציג כי הכוזרים היו תושבי אזור צפון הים הכספי שעסקו בדיג וחקלאות. כשעליית הכוזרים אירעה במאה ה-7, לאחר שלוחמים טורקים נישאו לנשים כוזריות, בזמן שקבוצה קטנה של יהודים חיה באזור. במהלך המאה ה-6–8 קבוצות יהודיות נוספות הגיעו וחיו בכוזר כפליטים מאיראן והאימפריה הביזנטית. וטוען כי היהודים האיראנים שהיו קראים השתלבו בקלות בחברת הכוזרים האירו-אסייאתים תוך נטישת היהדות, ואילו היהודים הביזנטיים ה"תלמודיים" התנהגו בצורה שונה וקולוניאלית. לאחר שהכוזרים נשאו נשים יהודיות, הצאצאים שהשתלבו בשתי האוכלוסיות אימצו את היהדות במאה ה-9, והיהודים קיבלו גישה לכל המשרות הציבוריות. ילדים אלו ארגנו הפיכה שהפכה את הכגן לשליט בובות של הכגן בק. אז נוצרו פערים בין העם להנהגה שהובילה למלחמת אזרחים. גומליב טוען כי היהודים הכוזרים עמדו מאחורי הסתת הרוסים נגד הקווקז, פרס והאימפריה הביזנטית, וכי היהודים נהגו להרוג, לשדוד ולבזוז את לוחמים אלו לאחר שהיו חוזרים מהמלחמות. בנוסף כי היהודים הכוזרים התנגדו להתנצרות של רוסיה, ועודדו רדיפת נוצרים.[15]

התפתחויות בהתייחס למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
יורי מ. בורודאי מושפע מכתביו של גומליב הוציא באמצע שנות התשעים ספר בו הוא מאשים את היהודים בהקמת מדינה אתנוקרטית או בעלת "מבנה אפרטהייד", בה מיעוטים נאלצו לחיות בגטאות, והצהיר כי מדינות כאלו נועדו לקטסטרופה. בנוסף להזכרת ממלכת יהודה וממלכת ישראל הקדומים וישראל העכשווית, הזכיר את ממלכת כוזר וטוען כי רק מדינה רב-אתנית יכולה להיות בריאה. תוך התעלמות מכוונת מהמרקם הרב-אתני של כוזר, ישראל ויהודה. דמיטרי מ. בלשוב הצהיר בשנת 1992 כי מאחר שהיהודים פוזרו מאדמתם הם נותרו בפני ברירה היסטורית, או לחיות מבודדים בגטאות להיעלם ולהיטמע בסביבה בהם חיים, או להיאבק בכח ולהתאמץ לשעבד אוכלוסיות מקומיות כפי שקרה בכוזר ולא רק שם. הוא טען כי הפוגרום היהודי נגד האליטה האשורית כפי שתואר בתנ"ך (מגילת אסתר), היא סימפטומית. לפי בלשוב כל "העובדות" הללו מוכיחות על כוונה יהודית לשליטה עולמית. הוא טען כי היהודים הקימו מערכת בינלאומית סודית. בהם הוא מכליל את המפלגה הבולשביקית, אותה הוא מאשים בהשמדת רוסיה והמשטר הסובייטי בכוונה.[16]

ו. בונדרנקו בראיון טלוויזיוני טען כי התקיימה התנגשות בין שני סופר-אתניות, בין היהודים והרוסים, שהורידה את כוחה של רוסיה, וכי יהודים היו מעורבים בבולשביזם וכי כיום קיימת קנוניה סמויה משותפת בין היהודים והאירופאים, המעוניינים בהפלת רוסיה והפיכתה לאירופאית. ו. י. סקורלטוב טען כי קיימת "קואופרצית סחר-תעשייתית יהודית בינלאומית" שהוקמה כביכול לפני 3,000 שנה על מנת להשיג עליונות ולנצל עמים אחרים. בתוך כך, הוא האשים את הקואופרציה הזו בניסיון לחסל תרבויות ומסורות אתניות. הוא טען כי "הלאום הרוסי הישן" מת, וכי הגיע הזמן להקים "אתוס רוסי צעיר". בשנים האחרונות החלו לאפיין את הממלכה הכוזרית כ"מדינה פרזיטית". ו. ו. קרגלוב טוען כי המדינה הכוזרית גרמה לסבל לנתינה וסובביה וכי סיבת תבוסתה הייתה "היהדות – דת של סוחרי עבדים, נצלנים ומגזרים פנאטים." הוא גם טען לאי-סובלנות דתית ורדיפה אכזרית של הכוזרים את הנוצרים.[16] לאור זאת על הרוסים להילחם בשאיפת הציונים, כלומר היהודית, להשתלטות עולמית. קוזמין בתחילת 1950 טען כי לכוזרים לא היה תרומה משמעותית בפיתוח מזרח אירופה וכי דובר על מדינה קטנה. הוא גם האשים חוקרים קודמים שעסקו בכוזרים ביהודופוביה והתעסקות אובססיבית ביהדותם של הכוזרים. מאחר שהוא עצמו גם לא היה חובב יהדות ו"ציונות-נאצית", העניק לכוזרים מאפיינים של יהדות לא-אורתודוקסית וקבע כי לא ייתכן כי הכוזרים יכלו להיות חלק מ"העם הנבחר". הוא קבע כי הכוזרים היו צאצאי יהודים ממערב אירופה, ואת הכוזרים כמקור לקראות. הוא ניסה להוציא את הכוזרים מהשיח האנטישמי והאשים קודמים ב"אנטישמיות מכוונת" ה"משרתת את הציונות". קוזמין בעצם ניסה לבטל את המאפיין הרבני-תלמודי של הכוזרים, מאחר שהאמין כי מאפיין זה עלול להעניק ליהודים העכשווים את בסיס הטיעון המשפטי לתבוע בעלות על השטחי ממלכת כוזר לשעבר, כלומר דרום רוסיה. זאת לאחר שאירמה הנמן טענה כי מקור הכוזרים היה מיהודים וכי הכוזרים סייעו בהקמת רוס של קייב ורוסיה, שכן "הכתבים הרוסים" הראשונים נכתבו למעשה בעברית. לאומנים רוסים כנראה נבהלו מטיעון זה וטענו כי על אף שהכוזרים אימצו את היהדות היו ממוצא "מונגולי-טורקי". א. בוראקוב כתב חיבור בו טען כי "הכסף היהודי" סייע לכוזרים להשיג כח עצום ושליטה בשטחים מסין ועד צרפת וספרד. א. כאלים האשים את היהודים בשדידת עמים ללא השארת שום דבר תרבותי פרט לבתי-קברות. הוא עוד טען כי הוא מאמין כי ליהודים הכוזרים היה חלק בפגיעה ברוסיה ובכל מקום אליו הגיעו, שכן "אין עשן ללא אש וכן אנטישמי מוחלט כמו היטלר לא היה יכול להופיע ללא סיבה..."[16]

תאוריות בקרב הכנסייה הרוסית אורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית
לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 מטרופולין לואן האורתודוקס הרוסי טען כי הוקמה קונספירציה "יהודית - הבונים החופשים במאות ה-7-8 לפנה"ס" וטען לאותנטיות הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא טען כי יהודים זרים למקום (רוסיה) וכי הגיעו לממלכת כוזר והפכו אותה ל"מוצב בסיס הכח הכלכלי שלהם" ובתוך כך הפכו את כוזר לקורבן הראשון של "אנשי העסקים היהודים שראו בכח הכלכלי כצעד הראשון לקראת יצירת מדינה יהודית גלובלית, בה חשקו מזה זמן רב ואותה תבעו רבני התלמוד", וכי רוסיה הייתה אמורה להיות הבאה בתור. הוא עוד טען לכך שהיהודים ה"תלמודיים" רואים בלא-יהודים כחיות חסרות נשמה, הקיימת רק ל"עם הנבחר של האל". הוא טוען כי כלל המלחמות היסטורית היו מלחמות דתיות, וכי יהדות הגולה ביקשה להילחם בכנסייה הנוצרית ומכאן מגיע לעת המודרנית וטוען כי רוסיה המודרנית מתמודדת כיום מול אותו הרוע. בקרב האורתודוקסיה הרוסית התפשט הרעיון כי הקמת ממלכת כוזר על ידי היהודים שימשה "ליצירת מעמד עליון קטן של ציונים" על הסלאבים והקווקזים.[17]

תאוריות בקרב הנאו פגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png
ראו גם – נאו-פגניות
בשונה מעמדת מכנסייה הנוצרית הטוענת כי היהודים הם האויבים הגדולים ביותר של הכנסייה הנוצרית. הנאו-פגאנים רואים בכנסייה את אויבם המר וטוענים כי היהודים יצרו את הנצרות בכוונת תחילה על מנת לשעבד את כל יתר האנושות ועל מנת שישמש ככלי רב עוצמה בידי הציונים. בנוסף נטען כי ישו היה "יהודי גזען רגיל" ובונה חופשי. ההיסטוריוגרפיה הנאו-פגנית ברוסיה גובשה על ידי ולרי ימליאנוב, שהיה פופולרי בארצות ערב, והשפיע רבות על האנטי-ציונות במדינות אלו. ולרי ראה בציונות כמקור לכל הרוע בעולם ולכן התנגד לו נחרצות. בשנות ה-70 ולרי היה לתעמולן הגדול ביותר נגד "הציונות העולמית" וביקש לחשוף את הקונספירציה היהודית- הבונים החופשיים שכביכול ביקשה לשלוט על העולם עד שנת 2000. הוא טען כי קיימת מלחמה עולמית מתמדת בין עליונות היהודים והבונים החופשיים לבין כל יתר העולם, בהובלת הארים. כשרק הארים דרך השמדת הנצרות יוכלו להביס את המזימה הציונית. הנאו-פגנים רואים בולדימיר הראשון כאיש שמחק את ההיסטוריה, האידאולוגיה והתרבות הארית של רוסיה והחליף בשנת 988 לספירה בזו הנוצרית, זאת לאור כך שסבו כביכול היה "רב כוזרי" ואמו כביכול הייתה יהודיה.[12]

הנאו-פגנים טוענים לכך שכל הנקלע למסורת היהודית-כוזרית והנוצרית סופו שמורשתו ותרבותו תיכחד. חלקים מיחסים את האויב הפוגעני ל"נשים מבטלות לאומיות", כלומר רעיות יהודיות שבגללן עזבו מנהיגים רוסים את השפה והתרבות הרוסית. יש כאלו הטוענים כי כעת, לאור הריסת הממלכה הכוזרית על ידי הרוסים, קיימת סלידה יהודית ורצון לנקמה, מצד האשכנזים והכוזרים, וכי "כל תקופות הבעייתיות בהיסטוריה של רוסיה היו בגלל ה"יוונים הביזנטיים", בגלל ה"כוזרים" או כעת בגלל היהודים והציונים, ששניהם אותו הדבר."[12]

http://www.khazaria.com/


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D

האם יהודי מזרח אירופה הם צאצאי הכוזרים?
http://www.e-mago.co.il/Editor/history-3325.htm




האם הכוזרים באמת התגיירו?
הטענות לפיהן היהודים האשכנזים או רובם הם בכלל צאצאי הכוזרים הפכו לכלי ניגוח מדיני. מחקר חדש בוחן את הבסיס ההיסטורי של הטענות.
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/278897

כנס: מי הם צאצאי הכוזרים?
בשנים האחרונות פרצה אל השיח הציבורי בישראל שאלת זהות צאצאי הכוזרים. האם מדובר ביהודי מזרח אירופה? כנס מיוחד ינסה להציג פתרונות.
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/220185


ממלכת הכוזרים – ההיית או חלמתי חלום? כל מה שרציתם לדעת
גם אם עד המאה ה-18 מקובל היה לחשוב שספר הכוזרי משתמש בסיפור המסגרת על הממלכה הנעלמת כדי לשטוח את משנתו האמונית הענקית של מחברו רבי יהודה הלוי, הרי שברבות השנים המחקרים ההיסטוריים דווקא מצאו את הממלכה שעברה טלטלה תיאולוגית והפכה כמעט כולה ליהודית. היכן ומתי חיו הכוזרים, מה הקשר שלהם ליהדות, ומדוע יש תפיסה אנטישמית שלמה שקושרת אותנו דווקא אליהם?

https://www.hidabroot.org/article/212501

הרב אורי שרקי - ספר הכוזרי מאמר ראשון פיסקה צ''ב צ''ו


ספר הכוזרי - ספר זה נקרא קודש הקודשים
הרב אורי שרקי - ספר הכוזרי, ה' חשוון התשע"ז. שיעור 1
ספר הכוזרי מדבר על קדושת וסגולת ישראל, כמו כן בספר הכוזרי לומדים מרבי יהודה הלוי את ההתייחסות לדעות ולאמונות שיש בעולם.



הרב חיים ברוך: הכוזרי #




הרב שרקי הכוזרי פיסקא ס''א אנשי הודו



הרב שרקי הכוזרי פיסקא ס''א אנשי הודו

הידברות:ה.בועז שלום-הכוזרי-הנוצרי והמוסלמי-חלק ב




רבי יהודה הלוי - חלק ג: ספר הכוזרי – הפנייה אל הדתות





בכירי המדענים מדברים על היהדות

זאת לא בעיה יעשו גיור לחומרה לכל היהודים כולל לאשכנזים הליטאים וגם לרוסים וגם לאתיופים ולכל מי שטוען שהוא יהודי
כל מי שהוא מחזיק באזרחות ישראלית יעשו לו גיור לחומרה
לאחר הגיור הוא יוכר כיהודי ויקבל את צאזרחות הישראלית שלו בחזרה או בכלל

אפשר לעשות את הגיור לכל הפלסטינאים מחברון כי הם נושאים גנים יהודים
כל אלה שיש להם גנים יהודים על פי בדיקות DNA יעשו להם גיור לחומרה ויהפכו אותם ליהודים
ובזה נגמר הסיפור
אולי כדאי לגייר את כל הפלסטניאם וכל הערבים שחיים בישראל כולל הדרוזים והצרקסים וכל מי שחיים כרגע בישראל
ואז יגמרו המלחמות וכל הספקות וכל המריבות על כלום
אם כולם יהיו יהודים שעברו גיור לחומרה אף אחד לא יגיד לשני אתה לא יהודי
מה שמצחיק בסיפור שכל אלה שהיו עד עכשיו מגיירים ועשו הקפדה כולל גדולי הרבנים האשכנבזים מתברר שהם בכלל לא יהודים ואין להם גני יהודים .
מתברר רוב שפלסטינאים וחלק משבט של בדואים יש להם גנים יהודים
ואותם צריך לגייר גיור לחומרה ולהכיר בהם כישראלים
סביר להניח שכל הפלסטנאים וכל הערבים שחיים בישראל היו בעברם יהודים ואולצו להתאסלם או להתנצחר בגלל המלחמות והכובשים שהיו
בדיקות גנטיות מוכרים שהרבה מאוד אנשים הם למעשה יהודים כי הם נושאים גנים יהודים

לפני שמתחילים בגירוש רוסים מישראל
רצו לתת להם את הבררה שהם יעשו גיור לחומרה וכל אלה שיעברו את הגיור לחומרה יוכרו כיהודים ולא יהיה בהם ספק יותר
אם בבית ספר בגיל צעיר מגיירים את כל הילדים והם הופכים להיות יהודים לחמורה אז יוכלו להתחתן כיהודים ולא יהיו כל ספקות לגבי יהדותם

זה גם יכניס הרבה כסף לכל הארגונים החרדים שעוסקים בגיור
עכשיו אנחנו גם יודעים שכל המתנחלים הם לא יהודים ויהיה עלהם לעבור גיור לחומרה
למה להמשיך לבנות בשטחים לאנשים שהם לא יהודים כלל
באותה הזדמנות יחוקקו חוק שבכנסת יהיו רק יהודים שעברו גיור לחומרה וככה רק יהודים יבחרו וזאת לאחר שעברו גיור לחומרה וגם לאחר שהתגייסו לצהל ועשו שירות צבאי מלא
אף חבר כנסת לא יוכל לכהן בכנסת ישראל אם לא עשה שירות צבאי
אף מקום תעסוקה ממשלתית או עירייה או חברה ממשלתית או מוסד ממשלתי לא יקלוט אנשים שלא שרתו בצהל
יתרה מזאת בגלל שזאת מדינה יהודית שהוכרזה ככזאת על ידי היהודים
אז ניתן לקבוע שרק יהודים יוכלו לעבוד בעבדות ממשלתיות מבגזר הציבורי וכן במשרות של הממשלה ושל משרד הבטחון

האם זה יראה כגזעני או גזענות ?
לא למרות שזה נשמע גזעני זה לא יראה גזעני כי יש חוק ועל פי החוק האום העניק מדינה ליהודים
ושמה ישראל ורק יהודים על פי החוק רשאים לקבל אזרחות ישראלית ולחיות בה
בשביל זה האםום גם הקים מדינה לסטינאית ושם לפסטינאים ולמוסלמים מותר לחיות שם
הנוצרים יכולים להמשיך לחיות בישראל כנוצרים
לכן מיש רוצה שהחיים שלו הייהו קלים אז יעבור גיור לחומרה
אז יקומו כל מני אנשים ויעשו כסף מהגיורים האלה ויקצרו את הדרכים אתם אומרים ????
ומה קורה עכשיו בכל הגיורים האלה ?
מצי המרוויח העיקרי בהם זה אותם אשכנזים ליטאים שלא מכירים באחרים כיהודים ומגייירם אותם לחומרה
אז למה אותם לא נגייר לחומרה ואת כולם

מי הוא יהודי ?

מיהו יהודי
[הסתרה]ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
[הצגה]עיקרי האמונה
[הצגה]ארון הספרים היהודי
[הצגה]זרמים ביהדות
[הצגה]אישים מרכזיים
[הצגה]תפילות, חגים ומועדים
[הצגה]חיי הקהילה היהודית
[הצגה]אתרים ומבנים
[הצגה]ראו גם
סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הפוליטי, הדתי, המשפטי והחברתי.

היות האדם יהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, תרבות, דת, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.

מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה ולצורך שיוך לרשויות הדת היהודית הממלכתיות. ההלכה היהודית מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא אורתודוקסיים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם נדרשים לכך במידה פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשו לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה נאבקו.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 בהלכה
1.1 יהדות מלידה
1.2 הצטרפות ליהדות
1.3 יציאה מן היהדות
1.4 השלכותיה המעשיות של ההגדרה הדתית
2 בדין הישראלי
2.1 חוק השבות
2.2 מרשם האוכלוסין
2.3 מעמד אישי
3 עולי בבל
4 בנצרות המוקדמת
5 ביהדות הרפורמית
6 ההגדרה הקראית
7 יהודי אתיופיה
8 בציונות
9 תחת שלטונות עוינים ליהודים
9.1 האינקוויזיציה
9.2 גרמניה הנאצית
10 הדיון התאורטי
10.1 תפיסה אונטולוגית
10.2 תפיסה פוליטית
10.3 תפיסה סוציולוגית
11 ראו גם
12 לקריאה נוספת
13 קישורים חיצוניים
14 הערות שוליים
בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהדות מלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות חז״ל דנה בנושא במפורש.

בספר דברים, פרק ז', פסוקים ג'-ד' מופיע הציווי לא להתחתן עם תושבי הארץ הנוכרים: "...ולא תתחתן בם: בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי..." הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ח, עמוד ב' שואלת מה המקור לכך שולדה של הנוכרית נידון כנוכרית, ומציגה פירוש של פסוק זה, בשם רבי שמעון בר יוחאי, בצורה המגדירה את גבולות העם: מכיוון שהחשש להתדרדרות תרבותית מובע רק לגבי השפעתו של הגוי על ילדהּ של הבת העברית ("כי יסיר את בנך"), והבן נקרא 'בנך'- ניתן להסיק כי הזהות הלאומית נשארת רק לילדיה של אשה עברייה, ולא לילדיו של איש עברי הנושא אישה מעמי הארץ. בנוסף, בספרא מובאים דברי התנא רבי אלעזר ברבי שמעון שדרש על הפסוק "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, י"ז, י'), כי נכפלה המילה ״איש״ ללמד שגם וולד מזיווג בת-ישראל וגוי או ועבד נכלל כבן בית ישראל.[1] אכן ההלכה קובעת כי יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודייה או עבר תהליך של גיור כהלכה.

קביעת ההשתייכות הדתית והאתנית על פי השתייכותה של האם היא חריגה ביחס לקביעות דומות בהלכה היהודית ובתרבויות אחרות. בהלכה היהודית נקבעים מעמדות חברתיים-דתיים, כגון היותו של יהודי כהן, לוי וכדומה, על-פי השתייכותו של האב, וזאת למרות שעצם ההשתייכות ליהדות נקבעת על-פי האם. בדת האסלאם נקבעות הן ההשתייכות לדת והן ההשתייכות לקבוצות בתוך הדת על-פי השתייכותו של האב, ובקרב הערבים נקבעת ההשתייכות המשפחתית והשבטית לפי השתייכותו של האב. גם בקרב עמי אירופה נקבעת ההשתייכות המשפחתית לפי האב. חוקרים רבים ניסו להבין הגדרה זו: ראשית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהותם של שני ההורים, ושנית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהות האב. התמיהה השנייה המועלית כאן מתחזקת לאור נורמות והלכות רבות המצויות בתורה ומייצגות מבנה פטריארכלי כבסיס להנהגות וחוקים אחרים: דמויות תנ"כיות מיוחסות לרוב למשפחת אביהן בלבד, חוקי הירושה וחלוקת הקרקע מחזקים את הטענה כי הצאצאים מיוחסים לאבות.

מיכאל קורינאלדי[דרוש מקור][דרושה הבהרה] מביא כמה הסברים אפשריים לקביעת היהדות לפי האם:

הסבר ביולוגי: זהות האם היא ודאית, זהות האב לא. מכיוון שחיפשו הגדרה מדויקת ככל האפשר, בחרו דווקא בהגדרה על פי האם.
הסבר סוציולוגי: החינוך נעשה בידי האם. על פי הגדרה זו, המרכיב החשוב בזהות היהודית הוא המרכיב התרבותי.
הסבר דמוגרפי: גברים יהודיים רבים נהרגו במלחמות ובלית ברירה קיבלו את הילדים הנולדים מגברים נוכרים אל העם.
הסבר משפטי: במשפט הרומי ישנה התייחסות לכשרות הנישואין. ילדים שנולדו לאזרחים רומיים ולאמהות שלא נישאו בנישואין כשרים קיבלו את הזהות של האם ולא קיבלו את הזכויות האזרחיות של האב. הנוהג היהודי הוא תמונת ראי של חוק זה.
הצטרפות ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיור
הצורך בתהליך של גיור מקובל על כל הזרמים הדתיים ביהדות, אך אופיו שונה מזרם לזרם. שוני זה יוצר מחלוקות פנים-דתיות רבות, בייחוד לאור המשמעויות הפוליטיות שהוא מקבל לאור יחסי הכוחות בין הזרמים השונים ביהדות ולאור ההשלכות המשפטיות של גיור לעניין המעמד האזרחי והאישי במדינת ישראל. ההצטרפות לעם היהודי על פי ההלכה נקראת גיור. הליך הגיור כלל בעבר טבילה בנוכחות עדים, ברית מילה לגבר והבאת קורבן. בימינו אין אפשרות להביא קרבן ונוסף לתהליך הגיור שלב בו הגר לומד יהדות, ולעתים נעשה ניסיון, על ידי הגורם המגייר, לוודא שסיבת הגיור היא מאהבת הדת ולא מסיבות אחרות.

מקורות יהודיים לאורך השנים משקפים יחס אמביוולנטי להצטרפותם של גרים. יחס זה מושפע בראש ובראשונה מכך שבניגוד למנהגן של כמה מהדתות האחרות, הגישה הרווחת ביהדות אינה אקטיביסטית. אין משימה מוצהרת לרדוף אחר אנשים ולגיירם (למרות שיש עדות על גיור בכפייה שנערך בתקופת החשמונאים: על פי עדותו של יוספוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים", כשכבש יוחנן הורקנוס את אדום כפה על התושבים גיור או גלות, לכך גם ניתן למצוא עדות בהלכות מלכים לרמב"ם).

ניתן למצוא מקורות המשבחים את הגרים ואת תרומתם ליהדות, ומנגד, מקורות המתייחסים אל הגרים בחשד ומנסים לבחון את המניעים להצטרפות. באופן כללי, ניתן למצוא מתאם בין מצב כלכלי ופוליטי ירוד של העם היהודי לבין יחס אוהד של המקורות כלפי הגיור, ולהפך: בשעה שהייתה סיבה להאמין שהגיור נעשה מטעמים של תועלת- היחס לגרים הפך להיות חשדני. כמו כן, יחס חשדני אל הגרים העלה את חשיבותם ומרכזיותם של המוסדות המגיירים הרשמיים. עדות לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג הלכות י-י"ב):

"שהמצווה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו- שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה - מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה- מקבלים אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח). לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה- בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו... ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתם."
בימינו ניתן לראות תופעה דומה של חשד במניעי הגר ולכן- יחס מגביל להצטרפות אל הדת היהודית שמשפיע על כל השיח בסוגיה זו: המגיירים מן היהדות האורתודוקסית מנסים לבחון את מניעי הגיור כחלק מן התהליך. כבר בדברי הרמב"ם ניתן לראות את השאלה לגבי אישור סמכותם של בתי הדין השונים. היום נוכחת שאלה זו ביתר תוקף לאור הקשריה המדיניים.

בזרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים הדרישות מן הגר לרוב קפדניות פחות. בכל מקרה נדרש הגר ללמוד יהדות כחלק מתהליך הגיור. ניתן לראות גם בדרישה ללימודי יהדות מקיפים דרך של סינון והגבלת ההצטרפות ליהדות.
היהדות האורתודוקסית אינה מכירה בגיורי הרפורמים והקונסרבטיבים, אותם היא מחשיבה לתנועות כפרניות. טענתה היא שגיור הוא תהליך אמוני והלכתי מובהק, שכן הבדלה בין ישראל ושאינם נוצרה אך ורק מבחירת הבורא בעמו, ועל כן גיור שאינו כולל קבלת עיקרי האמונה ושמירת המצוות גם יחד הוא הליך ריק מתוכן.

יציאה מן היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדעה הדומיננטית בהלכה היא שאין דרך שבה יהודי יכול להפוך ללא יהודי. עם זאת, יש דוגמאות להוצאה של קבוצות שלמות מעם ישראל וקיימות דעות לפיהן אנשים מופקעים מן העם עקב מעשים מסוימים. הגמרא מביאה שני מקרים, של בני עשרת השבטים והכותים, שחכמי זמנם "עשאום כגויים" (או "עובדי כוכבים") "גמורים". גם הנוצרים הראשונים הוצאו מן הכלל בהדרגה, בעיקר עם תיקון ברכת המינים, ונגד הקראים הונהגה במקרים רבים מדיניות הרחקה נוקשה. בימי הביניים היו חכמים שהציעו לראות במשומדים גויים לכל דבריהם. בתקופה המודרנית, החת"ם סופר טען בהסתמך על מקרי עשרת השבטים והכותים כי "ונראה לפענ"ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה, ויחזרו לגוים גמורים" וכתב במקום אחר כי אם היה יכול, היה נוקט בצעד כזה כלפי מפירי התורה בימיו.[2]

יהודי הממיר את דתו מכונה משומד או מומר (מושג זה משותף בהלכה גם למקרים מסוימים של עוברי עבירה בפרהסיה). אף שהמרת הדת אינה קבילה הלכתית, המומר מנודה לעתים קרובות מן החברה והוא מוגבל בקיומן של מצוות מסוימות המבוצעות בציבור. חוק השבות מגדיר כיהודי לעניין החוק רק את מי שאינו "בן דת אחרת", ובכך שולל ממומר את הזכאות לעלות לישראל ולהתאזרח בה.

השלכותיה המעשיות של ההגדרה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
להגדרה הדתית של יהדותו של אדם ישנן השלכות מעשיות רבות, ובראשן הזכות והחובה לקיים את רוב המצוות. החובה לקיים את המצוות מוטלת על כל יהודי.

בתורה מתואר הליך של ירושת הארץ- ירושה העוברת (בדרך כלל) מאב לבן, בנוסף לציווי החוזר ונשנה לאהוב את הגר ולעזור לו. ניתן להסיק, על פי התייחסויות אלה, כי לגרים לא ניתנה נחלה בעת חלוקת הארץ. בספר יחזקאל (מ"ז, כ"ב-כ"ג) מדבר הנביא על חלוקת הארץ בעתיד ומכליל את הגרים בתוך מקבלי הנחלות.

במדינת ישראל נקבעה הסמכות הדתית האורתודוקסית כסמכות בעלת האחריות החוקית לגבי הגיור בישראל, וגם לעניין חלק מדיני המשפחה.

בדין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מיהו יהודי?"-קריקטורה של יוסף בס בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון
במדינת ישראל, ליהדותו של אדם משמעות חוקית, המשפיעה על הזכות להגר ולהתאזרח, על מעמדו האישי וכפיפותו לחוקים הדתיים, ואף על יכולתו לרכוש מקרקעין. לכן הפכה השאלה "מיהו יהודי?" לנושא פוליטי טעון. בשל המשמעות החוקית נדרשה מדינת ישראל להעמיד בכמה תחומים תבחינים (קריטריונים) מדויקים כדי לענות על השאלה.

החוק בישראל מכיר ביהדותו של אדם ומגדיר אותה לעניינם של שלושה יישומים מרכזיים: חוק השבות, רישום במרשם האוכלוסין[3], והכרעתו של בית דין בשאלות הנוגעות למעמד האישי של האדם כגון נישואין, גירושין וקבורה יהודית. ההגדרה שהוכתבה על ידי החוק ופורשה לאורך השנים על ידי שופטים שונים אינה מקבילה להגדרה הדתית.

חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק השבות
חוק השבות מעניק את זכות העלייה ליהודים, כמעט ללא סייג. בסעיף 4ב ניתנת הגדרה "מיהו יהודי" לצורך חוק זה. נאמר שם: "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת". זכות העלייה ניתנת גם לילדיו ולנכדיו של יהודי. חוק השבות קובע שתי קטגוריות של זכאים לעלייה:

יהודים.
לא-יהודים הזכאים לעלות לישראל כאילו היו יהודים.
החוק מוציא מכלל היהודים את מי שהמירו את דתם מרצון. בכך מנוגד חוק השבות הן להלכה היהודית שאינה מכירה ביציאה מן היהדות, והן לתפיסה חילונית הרואה ביהדות בראש ובראשונה זהות לאומית או תרבותית, כך שיכול אדם להיות יהודי בהזדהותו הלאומית ולקיים פולחן של דת אחרת. לעומת זאת, אין הגבלות על דתו של מי שזכאי לעלות מתוקף היותו בן משפחה של יהודי.

עד לשנת 1970 לא כלל החוק מענה לשאלה מיהו יהודי. כשעלתה השאלה לדיון בבית המשפט, ניסו השופטים לפרש את כוונותיהם של מנסחי החוק. רוב השופטים שדנו בסוגיה לא אימצו את ההגדרה הדתית כפירוש המתחייב מלשון החוק וניסו לנסח הגדרות אזרחיות, סוציולוגיות וחילוניות שונות.

פסיקת בג"ץ בעניינו של בנימין שליט בשנת 1970 קיבלה משמעות מרחיבה בשאלת מיהו יהודי ויצרה לחץ פוליטי על מפלגות הדוגלות בפרשנות מצמצמת לניסוח מדויק יותר של הגדרת היהודי בחוק השבות. ההגדרה שהתקבלה בתיקון לחוק השבות היא שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר ואינו בן דת אחרת. בתיקון זה, כאמור, ניתנו זכויות עלייה גם לקרובי משפחתו של יהודי (אך הם לא הוגדרו בחוק כיהודים בעצמם).

מרשם האוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשות האוכלוסין וההגירה
מרשם האוכלוסין הוא רשימה של אזרחי ישראל הכוללת את הפרטים הבסיסיים ביותר לגביהם: שמם, שמות הוריהם ובני זוגם, כתובתם וכדומה. בין הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם הלאום והדת. חלק מהפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם בתעודת הזהות[4].

בשנת 1969 עתר בנימין שליט לבג"ץ, וביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין כשייכים ללאום היהודי, וכאתאיסטים בסעיף הדת. שליט היה יהודי חילוני, שנישא ללא-יהודייה חסרת-דת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ קיבל את עתירתו, מנימוקים פרוצדורליים מעשיים - אין לפקיד הרישום אמצעים לבדוק את מידת יהדותו של המצהיר ולכן עליו לקבל את הצהרתו כפי שהיא. בעקבות פסק דין זה נוסף לחוק מרשם האוכלוסין סעיף 3א המסמיך את פקיד הרישום שלא לרשום כיהודי את מי שהמרשם מראה שאינו יהודי.

מעמד אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנישואים והגירושים בישראל כפופים לרשות הדתית המוסמכת של בני הזוג, כך שיהודים יכולים להתחתן חוקית רק דרך הרבנות ולהתגרש רק בבית דין רבני.

על פי חוק, אין מאומץ אלא בן דתו של המאמץ. הגבלה זו בחוק מקשה על יהודים המעוניינים באימוץ, שכן היחס בין מספר התינוקות היהודים הנמסרים לאימוץ בישראל לבין מספר היהודים המעוניינים לאמצם, קטן מהיחס בין מספר המאומצים למספר המאמצים באוכלוסייה הלא יהודית. למרות שיהודים רשאים לאמץ לא יהודים, מישראל או משאר העולם, באמצעות גיורם, תהליך הגיור כולל מרכיבים דתיים הזרים לאורח חייהם של חלק מההורים המאמצים.

עד 1995 נקברו המתים היהודים במדינת ישראל בטקס דתי, באמצעות חברה קדישא. בשנת 1995 נחקק "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשס"ה" שהתיר קבורת יהודים גם באמצעות חברות אחרות המורשות לכך.

עולי בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיבת ציון
בספר עזרא עולה הצורך בהגדרת מיהו יהודי. עזרא הסופר משכנע את העם לקבל על עצמם לגרש את הנשים הנוכריות: "אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת [...] וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם [...] וְכַתּוֹרָה, יֵעָשֶׂה."[5]. גירוש הנשים הנוכריות מציב גבול ברור לשייכות לעם: הנשים הנוכריות וצאצאיהן, אינם שייכים לעם. ניתן לתת[דרוש מקור] שני פירושים לקבלת העם: הראשון - היא מתייחסת במיוחד לנשים הנוכריות כי הנוהג הקדום היה שהשייכות הלאומית נקבעת על פי האם, ולכן לא היה צורך לצוות לגרש את הגברים הנכרים. השני - היא מתייחסת דווקא לנשים הנכריות כי הנוהג הקדום היה שהשייכות הלאומית נקבעת לפי האב, ולכן היה ברור לעם שבניהן של יהודיות שנישאו לגויים אינם שייכים לעם, אולם בזמנו של עזרא הוחלט שגם אם האישה היא נוכרית - הילדים אינם שייכים לעם כי אין להם שני הורים יהודים.

בנצרות המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיתות היהודיות-נוצריות הקדומות שפעלו במאה הראשונה היו כלולות עדיין בקהל היהודי הרחב שהתנגד לאמונתן החדשה. יחסיהן עם הרוב ותפישתן את עצמן היו מורכבים ביותר והשתנו מקבוצה לקבוצה, כשלצד התקווה להעביר את יתר העם לאמץ את ישו כמשיח עלה גם הצורך בהגדרה עצמית, בייחוד משהחלו לקבל נכרים ללא מילה וללא הכרח לשמור מצוות. כמו כן, הממסד היהודי דחה והקיא כיתות אלה בהדרגה. מלומדים שחקרו את הברית החדשה הצביעו רבות על הדינמיות של ההתייחסות ליהודים בלשון הכתוב, כשמחד רוב הדמויות הפעילות הן יהודיות ומזדהות ככאלו, ומאידך מוצגים "היהודים" כאויבים ורודפים משוקצים. זו שיקפה את המציאות ההיסטורית בה נכתבו הבשורות, תקופת ההיפרדות והסילוק של הנוצרים הראשונים. משלב מוקדם, כמשתקף בבשורה על פי יוחנן (שנכתבה, לדעת חוקרים, בצל הגירוש מתוך הקהל היהודי של חברי הקבוצה עליה נמנו סופריה), נראה שמאמיני ישו הבינו כי לא יוכלו להתחרות על התואר "יהודים" עם הממסד אך הוסיפו להתעקש שהם המשכו הלגיטימי והצודק של עם ישראל שנבחר בידי האל. ביוחנן א' מ"ח אומר ישו למראה אחד מתלמידיו "הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין־בּוֹ רְמִיָּה". בניגוד ל"יהודים" המופיע רבות באורח שלילי – "אַךְ אֵין־אִישׁ מְדַבֵּר עָלָיו בָּרַבִּים מִפְּנֵי יִרְאַת הַיְּהוּדִים" וכדומה – "ישראל" מופיע אך ורק בהקשר חיובי. פרופ' ויין א. מיקס העריך כי המשפט "הֲכִי אָנֹכִי יְהוּדִי?" שנאמר על ידי פונטיוס פילטוס בשפטו את ישו מרמז, במודע או שלא, על לבטיו וראייתו העצמית של כותב הבשורה.[6]

עמדה דומה פותחה באופן בוסרי על ידי פאולוס שהמשיל את הנוצרים הנכרים לענף זית שהורכב על השורש, הוא בחירת עם ישראל, במקום הענפים המקוריים שנכרתו, הם היהודים. עד אמצע המאה השנייה התגבשה זהות נוצרית נפרדת לחלוטין לפחות בקרב ההוגים מן הזרם המרכזי של הכנסייה, אם כי מרחבי תפר ושטחי ביניים התקיימו עוד מאות בשנים; גם בסוף המאה הרביעית, בקהילה נוצרית מרכזית כמו אנטיוכיה, נדרש יוחנן כריסוסטומוס לגעור בבני עדתו לחדול מלבקר בבתי-כנסת, וקבוצות נוצריות מסוימות הוסיפו לחגוג את הפסחא בי"ד בניסן עד המאה השישית. הנצרות תיארה את עצמה כעומדת בניגוד מוחלט ליהדות – אותה גינתה כדת מסולפת וחסרת תוקף עם חורבן המקדש והפסקת הקרבנות שנשתמרה רק עקב קשי לבם ויהירותם של האוחזים בה – וכזכאית היחידה לתואר ישראל האמיתי.

ביהדות הרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-50 החליטה היהדות הליברלית בבריטניה, גוף חבר באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, להכיר בצאצאים לאב יהודי ולאם נוכריה כיורשים למעמדו הדתי, בתנאי שהתחנכו בהתאם והביעו הזדהות בפועל עם הדת. במקביל, הוכרע שצאצאי אם יהודיה ואב נכרי שלא יעשו כן לא ייחשבו כיהודים, מאחר שבתנאים הנוכחיים אין עוד די בכך כדי להבטיח זהות דתית. ב-1983 אומצה מדיניות דומה על ידי האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה, מרכזו הגדול של הזרם בעולם.[7] הכרעה זו התקבלה ב-2015 גם על ידי גוף חבר חשוב נוסף, התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה. עם זאת, טרם אומצה ברוב ארבעים הארצות האחרות בהן יש לאיחוד העולמי שלוחות, לרבות בישראל,[8] שמקבלות את ההגדרה ההלכתית התולה את היהדות באם, בעיקר בשל הצורך להישאר מקובלות על הממסדים היהודיים המקומיים.

ההגדרה הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ההלכה היהודית הקראית, יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר ברית מילה. גיור על ידי רב קראי כולל ברית מילה, והתחייבות לקיים מצוות התורה.

יהודי אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על‑פי מנהג יהודי אתיופיה יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר גיור[9].

בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוגי הדעות המרכזיים של הציונות, שפעלו ברובם מתוך בסיס חילוני, נדרשו גם הם לשאלה. ב-1898 כתב תאודור הרצל למקס נורדאו, שנישא אז לנכרית, שהוא אמנם איננו מעודד נישואי תערובת, אך "בעיני, אשתו של יהודי נעשית יהודיה מעצם החתונה. משה נשא מדיינית." אחד העם, שתפש את היהדות במובנים של פסיכולוגיה לאומית ודחף קיום ביולוגי, דחה גם הוא את ההגדרה הדתית: כשהוצע לו שחתנו הגוי יתגייר כהלכה, ביטל זאת בזלזול באמרו שטקס כזה חסר משמעות מבחינתו ולא יהפוך אותו ליהודי. דוד בן-גוריון עמד על כך שלא-יהודים שיתבוללו בציבור הישראלי, צאצאיהם יהיו יהודים ממילא ללא קשר להיבט הדתי.[10] על בסיס גישה זו מדיניות ההגירה הישראלית הסתמכה עד 1958 על הגדרת המבקשים לעלות את עצמם כיהודים. חוק השבות בגרסתו הראשונה נמנע מלהגדיר מיהו יהודי, וההנחיה הלא-רשמית שיושמה הייתה שכל המצהיר בתום לב על היותו יהודי, יירשם ככזה. אך כשהוצהר על מדיניות זו במפורש, התעורר משבר ממשלתי שאילץ את בן-גוריון לפתוח את הנושא; הוא ביקש חוות דעת מ"חכמי ישראל", שכללו אנשי רוח רבים. 37 מתוך 45 המשיבים תמכו בהגדרה המסורתית, והוא נכנע. משרד ההגירה פרסם ב-1960 הנחיה לפיה ייחשב ליהודי: "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."

תחת שלטונות עוינים ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטונות שונים שרדפו את היהדות או היהודים נדרשו להגדרה של מיהו יהודי על מנת להפלות את היהודים לרעה בהזדמנויות שונות, לגרש או לרצוח אותם. עד לעת החדשה המאוחרת, בעולם שהיה דתי בעיקרו, שימשה ההגדרה הדתית באופן בלעדי. במאה ה-19 וה-20, עם הופעת האנטישמיות, נעשו ניסיונות לנפק הגדרות גזעיות.

האינקוויזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית של הכנסייה הקתולית היו מופקדות, בין השאר, על נאמנות המומרים לנצרות לדתם החדשה. מומרים שנמצאו מזניחים את הכנסייה ונחשדו על טוהר אמונתם וכוונותיהם נשפטו ונידונו לעונשים חמורים ואף למוות.

האינקוויזיציה הספרדית עודדה את גירוש ספרד כדי למנוע מהיהודים שנותרו בגלוי באמונתם להשפיע על האנוסים מבין אחיהם. במקביל לשיח הדתי הדומיננטי הופיעו בספרד במאה ה-15 לראשונה גם מושגים פרוטו-גזעניים בדמות חוקי טוהר הדם, שהבדילו בין "נוצרים ישנים" ל"נוצרים חדשים" שאבותיהם היו יהודים או מוסלמים.

גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקי הגזע בגרמניה הנאצית נחקקו לאחר למעלה ממאה שנה לתחילת האמנציפציה ליהודי גרמניה. רובם שמרו על קשרים רופפים לקהילה דתית כלשהי או פרשו ממנה בכלל. אחוז נישואי התערובת היה גבוה מאוד, כמו גם המרות הדת הפורמליות.

תורת הגזע הנאצית, שפותחה בהשראת הדרוויניזם החברתי, תפשה את היהודים במונחים ביולוגיים, וכיוונה להשריש אותם מתוך "הגזע הארי" כדי לשמור על טהרתו. תבחינים דתיים כלל לא שיחקו תפקיד בכך, אף כי האחראים על האכיפה גילו במהרה כי אין ביכולתם לשרטט קלסתרון גזעי מובחן ונאלצו להסתמך על רישומי הקהילות. בחוקי נירנברג הוגדר יהודי בתור מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים-גזעית, או שיש לו רק שני סבים יהודים והוא שייך לקהילה יהודית, נשוי ליהודייה או נולד תוך כדי עבירה על חוקי הגזע הנאציים. המשמעות המעשית של זיהוי כיהודי גזעית בגרמניה הנאצית ובארצות שהיו תחת שליטתה, הייתה רדיפה והרג. במקביל, היו גרים שנחשבו ארים טהורים והממשל הניח להם, אף כי חלקם התעקשו לחלוק את גורל עמם.

בחוקי נירנברג הוגדר מעמדם הנחות של בני תערובת באופן רשמי, והם חולקו לשתי קבוצות: מישלינג מדרגה ראשונה – שמבחינת מוצאו הוא חצי לא-גרמני (שאחד מהוריו לא ארי), שלא היה שייך לדת היהודית ושלא היה נשוי ליהודי; ומישלינג מדרגה שנייה – מי שמבחינת מוצאו הוא רבע לא-גרמני (שאחד מסביו אינו ארי) או מי שהיה ממוצא ארי אך היה נשוי ליהודי. ככלל, החשיבה מדיניות הממשל הנאצי את המישלינגה מדרגה ראשונה כיהודים, ומנגד שילבה את המישלינגה מדרגה שנייה בחברה הארית, לעתים תוך מגבלות. ניתנו גם תעודות "ארי של כבוד", והרמן גרינג – שדאג לחפות כך על ארהרד מילך ואחרים בלופטוואפה ממוצא מעורב – נהג לאמר, בציטוט ששאל מהאנטישמי קרל לואגר שכיוון למשמעות הפוכה: "רק אני מכריע מיהו יהודי!"

הדיון התאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף למשמעויות וההגדרות החוקיות והדתיות של יהדותו של אדם, יש המאמינים כי ישנן גם משמעויות והגדרות אונטולוגיות, חברתיות ופסיכולוגיות.

תפיסות אלה מצדיקות את עצם הגדרת היהודי כמהות נפרדת ולמעשה עונות על השאלה מדוע הדיון על מיהו יהודי חשוב או משמעותי, לבד מן ההגדרה הדתית או החוקית.

תפיסה אונטולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבדלות כתפקיד
תפיסה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחריות ולא זכות
"מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית"
תפיסה סוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תפיסות פסיכולוגיות וסוציולוגיות מסוימות, ישנו אופן התנהגות יהודי הנגזר מן הדת היהודית ומן הסביבה החברתית היהודית. כפי שוובר ניסח עקרונות פסיכולוגיים השאובים מן הנצרות הפרוטסטנטית, כך נעשו מחקרים לגבי השפעתן של דתות אחרות על הפסיכולוגיה של המאמינים, צאצאיהם וסביבתם הקרובה. פרופסור מרדכי רוטנברג מנסח את הנחת המחקר כך:

"מאחורי מערכת של נורמות חברתיות מסתתרת בדרך כלל תאולוגיה שעברה תהליך של חילון"
כמה מן החוקרים מדגישים את הערך הטיפולי של הפסיכולוגיה והידע הסוציולוגי של דפוסי ההתנהגות היהודיים, וכמה מהם שמים דגש דווקא על ניסוח תיאורי של ההתנהגות היהודית.

תהליכים של גלובליזציה הופכים את השפעת הסביבה המיידית, יהודית ככל שתהא, למשמעותית פחות בבניית הזהות האישית.

הזיהוי התיאורי של יהודים נבחן אף הוא בכלים המניחים השפעות התנהגותיות של הסביבה על הפרט. השופט אהרן ברק נדרש לעניין זיהוי ה"יהודי" בבואו לפרש את חוק השבות בעניין שעלה לפניו בדבר זהותם היהודית של יהודים ישועיים. למרות שהעותרים היו יהודים על פי הדת היהודית, ולא עברו טבילה כנדרש בהצטרפות לדת הנוצרית, קבע ברק כי על פי כוונתו של המחוקק החילוני יש להעדיף דווקא את המבחן הסוציולוגי החילוני של ההשתייכות ללאום היהודי, ובכך דחה את תביעתם:

"בחוקקו את חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל- 1970, לא בא המחוקק לקבוע מבחן דתי-יהודי להגדרת "יהודי", כשם שחוק השבות כולו הוא חוק לאומי-חילוני, כך גם הגדרת הדיבור "יהודי" שבו היא במהותה הגדרה חילונית-לאומית, וכשם שחוק השבות נועד להבטיח מטרות לאומיות של שיבת בנים לגבולם, כך גם ההגדרה המצויה בו נועדה לשם אותה מטרה, וכך היא צריכה להתפרש."
כאן ביסס ברק את המצע החברתי של הגדרת היהדות, והמשיך בציון קריטריונים ספציפיים ליהדות - דת, לשון, שותפות גורל ועוד:

"ה'מבחן החילוני' מורכב מיסודות שונים, וניתן למנות ביניהם יסודות של הדת היהודית, של הלשון העברית, של ההיסטוריה של עם ישראל ושל בניית עצמאותו המחודשת במדינתו. המשקל הפנימי של יסודות אלה השתנה בעבר עם הזמן, והוא ישתנה גם בעתיד. התפיסה החילונית-ליברלית היא תפיסה דינאמית, המשתנה עם הילוכו של העם היהודי על פני ההיסטוריה" (מתוך פסק הדין ברספורד נ' משרד הפנים). לתפיסה זו, הנותנת משקל גם לתרבות ולשותפות הגורל, יכולות להיות השלכות לעניין קבורתם של חיילים יהודים-מאב בתוך בתי הקברות הצבאיים היהודיים ואפילו לעניין אזרחותם של ילדי עובדים זרים שגדלו בישראל.
קריטריון אזרחי נוסף ליהדותו של אדם ניתן למצוא בדבריו של השופט ברנזון, בבג"ץ משנת 75, האטשינס נגד שר הפנים:

"על ישועים הנחשבים ומקובלים כיהודים טרם שמענו. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת... שאלו נא יהודי ברחוב אם ייתכן דבר כזה ותשובתו הוודאית תהיה: 'לא'."

לתשובה על השאלה 'מיהו יהודי' משקל פוליטי רב. אם יוחלט על אדם או גוף כעל בעל הסמכות לענות, מבחינה חוקית, על שאלה זו, יהיה בידו הכוח לתת אזרחות, להכריע בשאלות של מעמד אישי, ועוד. השופט ברק משאיר כוח זה בידי השופטים המשקללים את מרכיבי הזהות בכל תקופה כראות עיניהם. השופט ברנזון, לעומתו, משאיר את ההכרעה והכוח בידי האיש ברחוב.

גיור




פירוש נוסף ערך זה עוסק בהליך המרת דתו של גוי ליהדות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גיור (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "גר" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גר (פירושונים).
[הסתרה]ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
[הצגה]עיקרי האמונה
[הצגה]ארון הספרים היהודי
[הצגה]זרמים ביהדות
[הצגה]אישים מרכזיים
[הצגה]תפילות, חגים ומועדים
[הצגה]חיי הקהילה היהודית
[הצגה]אתרים ומבנים
[הצגה]ראו גם
גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות"[1] כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

תוכן עניינים [הסתרה]
1 בפרשנות המקרא
1.1 מי ראוי לבוא בקהל
1.2 יחס המקרא לגרים ומצוות אהבת הגר
2 יחס חז"ל לגרים
3 איסור גיור
4 היחס לגרים בימי הביניים
5 יחס הקבלה לגרים
6 הליכי הגיור בהלכה
6.1 בתלמוד
6.2 ברמב"ם
6.2.1 גיור לחומרא
6.3 בעת המודרנית
7 ביטול גרות
8 הגיור בישראל
8.1 גיור בצה"ל
9 גיור המוני בהיסטוריה
10 ממצאים גנטיים
11 ראו גם
12 לקריאה נוספת
13 קישורים חיצוניים
13.1 מידע כללי
13.2 תשובות ומאמרי דעה
14 הערות שוליים
בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרא לא מתואר טקס גיור. עם זאת, בפרשנות חז"ל לכמה אירועים מקראיים מופיע גיור. מעמד הר סיני מפורש כהליך גיור לעם כולו, המהווה מודל לאופן בו ניתן מאז לגייר יחידים ולצרפם לעם. בנוסף, מסופר שביציאת מצרים הצטרפו לעם ערב רב, נכרים שדבקו בעם ישראל. יתרו כהן מדין וחתן משה, שנתייחדה לו פרשה חשובה בתורה, נתפס אצל חז"ל כאב טיפוס למתגייר האידאלי[2]. רחב, גיורת תנ"כית מפורסמת נוספת[3], נישאה על פי חז"ל ליהושע[4]. שושלת המלכות החשובה ביותר בישראל המכונה "מלכי בית דוד" שמהם יצאו בין היתר דוד, שלמה וחזקיהו, הם צאצאים של גיורת, הלא היא רות המואביה, כמסופר במגילת רות[5].

מי ראוי לבוא בקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נעמי מפצירה ברות וערפה לשוב לארץ מואב", מאת ויליאם בלייק, שנת 1795. רות דובקת בנעמי ואומרת: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."
על פי המסורת ההלכתית, בתקופת המקרא הייתה הגבלה לקבל מצרים ואדומים רק מדור שלישי ואילך, ואיסור לקבל עמונים ומואבים עד דור עשירי ועד בכלל[6]. האיסור על עמונים ומואבים צומצם בתקופת השופטים לגברים ולא לנשים.

המקור בתורה לנושא הגרות מצוי בספר דברים[7]:

 לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.
מכאן לומדים כי רק על בני עמים מסוימים נאסר להתגייר, וכל שאר העמים מותרים. עמונים ומואבים אסורים בגיור ובחיתון עם ישראל לעולם, אדומים ומצרים רק עד דור שלישי, ואילו שאר האומות מותרים מיד. רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר, כי סיבת ההרחקה מעמים מיוחדים אלו הם העוולות שעשו לישראל, ובעוד שעמון ומואב עשו עוולות רוחניות שנחשבות לחמורות, האדומים והמצרים עשו עוולות פיזיות שנחשבות לקלות יותר, ולכן מותרים בדור השלישי.

החכמים גם למדו מהפסוק הנ"ל את הדרשה "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מאובית", ומכאן נתרה רות המואביה לבוא בקהל, אחר שקיבלה על עצמה את כל המצות, על ידי כל הלכות הגיור [כשאמרה "...עמך עמי ואלוקיך אלוקי..."[8]]

התקבלותה של רות המואביה לעם ישראל כבר בתקופת השופטים, כפי שבאה לידי ביטוי בפסוק הבא[9]:

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה
עם נוסף שנאסר לבוא בקהל, היו הגבעונים, אחד משבעת העמים שהתגוררו בארץ כנען, שנאסרו בשל העזות והאכזריות שהייתה בהם[10].

יחס המקרא לגרים ומצוות אהבת הגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתייחסויות בתורה לגרים מתפרשות במסורת ההלכתית כמתייחסות למי שעברו גיור - גר תושב או גר צדק. התורה מתייחסת פעמים רבות אל הגר בגישה אוהדת, ומדגישה פעמים רבות את הניסיון ההיסטורי של עם ישראל במצרים, כדי לגייס יחס חיובי לגר. המעמד של הגר הוא שוויון בפני החוק, ואיסור מיוחד לפגוע בו ולהפלות אותו לרעה.

מצינו בתורה שאלוקי ישראל אוהב גרים[11]:

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה
ובעקבותיו עם ישראל מצווה לפחות פעמיים על אהבת הגר[12].

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
וכן גם[13]:

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
ישנו חיוב לשמור על מעמדו השווה של הגר[14]:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
קיים גם איסור להונות את הגר או להתעמר בו:

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"[15].
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"[16].
כשעם ישראל מבוקר על מעשים רעים הוא מבוקר על כך שהוא פגע בגר ביחד עם החוליות החלשות האחרות בחברה כמו היתום, האלמנה והאביון. למשל"וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט"[17], "לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ"[18].

יחס חז"ל לגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום אונקלוס (גר מתקופת התנאים) התקבל ביהדות כתרגום ראשי וכפירוש לתורה, עד כדי כך שמופיע עליו מנהג בתלמוד, ללמוד את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום".
התורה שבעל פה מחלקת בין גר תושב, גוי המתגורר עם ישראל ומקבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח, לגר צדק שהצטרף לעם ישראל והתחייב בכל מצוותיו. בדברי חז"ל, הטון הרווח הוא יחס חיובי לגר. בתקופת בית שני ההגבלה על קבלה מעמים מסוימים כבר בטלה, מהטעם שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, ושינה לחלוטין את הרכב האוכלוסייה במזרח התיכון, ולכן גוי שבא להתגייר, אפילו ממצרים וממואב, חזקתו שאינו מהעמים הבעייתים[19] בנוסף היו גם דעות של חז"ל ששללו קבלת גרים מעמלק[20]. מאידך ישנה מימרה של חז"ל בתלמוד הבבלי שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון? שמעיה ואבטליון."[21].

"אמר ר' אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים."[22].
"אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?"[23].
בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים בעם ישראל, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים.

בתקופת המשנה והתלמוד בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס[24], גם התנאים, רבי עקיבא, שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו[25], שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת."[26] וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים."[27]. את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר[28], ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים.

קיימת מחלוקת בשאלה האם הגר יכול לומר בפרשת מקרא ביכורים את הציטוט "אלוהינו ואלהי אבותינו", או שאין אבות האומה אברהם יצחק ויעקב נחשבים אבותיו (משנה, מסכת ביכורים, פרק א, משנה ד'). דעת המשנה היא שהגר מביא ביכורים אך אינו קורא. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעתו של ר' יהודה, שגם על פיה גר מביא ביכורים, אך גם קורא את הציטוט הנ"ל - ואבות האומה נחשבים אבותיו.

בתקופת הזוגות מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי[29].

ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה הכְוונה בחז"ל, לבתי דין לא להקשות את הגרות:

"רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק... אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב..."[30].
בהתאם למגמה של עדיפות לתלמיד חכם ממזר על פני כהן גדול עם הארץ, חז"ל מספרים סיפור שבו הם נותנים עדיפות לתלמידי חכמים על פני כהן גדול שלא נהג כהוגן. על פי התלמוד כהן גדול ששמו לא הוזכר (כנראה בכוונה), יצא ביום כיפור מבית המקדש לאחר עבודתו. הוא נעלב לאחר שהקהל הגדול שליווה אותו, עזב והלך אחרי שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין תלמידי החכמים בדור הרביעי של תקופת הזוגות שהגיעו למקום. ולכן הטיח בהם עלבון "יבואו בני העמים לשלום", לומר שהיו ממשפחות גרים והם נחותים ממנו, והם ענו לו, "יבואו בני העמים לשלום - שעושים מעשה אהרון, ולא יבוא בן אהרון לשלום - שלא עושה מעשה אהרון" (בבלי, מסכת יומא דף עא ב').

חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין."[31]. במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקילס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל[32].

השומרונים מכונים אצל חז"ל "גרי אריות" מפני שעל פי המסופר בספר מלכים (ב', י"ז), לאחר שהובאו לארץ בידי מלך אשור, הם המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובתגובה ה' הביא עליהם אריות שהרגו בהם ולכן הם התגיירו בשל הפחד, אבל המשיכו בעבודת אלילים. חז"ל חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם, האם הם גרי צדק או שמא נחשבים כגויים.

איסור גיור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
במהלך ההיסטוריה היו שליטים שאסרו על גיור והתגיירות. כך למשל בצו[33] ששלח קונסטנטינוס ל פרייפקטוס פרייטוריו(אנ') אבאגריוס (evagriom) נאמר "אם יתחבר מישהו מהאוכלוסייה אל הכת היהודית מחללת הקודש ויצטרף להתוועדויותיהם, ישא עמם בעונשים הראויים".

היחס לגרים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים מתבלטות שתי גישות שונות בקשר לגרים, שייתכן וכבר היו קיימות בעבר. את הגישה הראשונה הלאומית והסגורה מייצג ריה"ל, ואילו את הגישה השנייה האוניברסלית והפתוחה מייצג הרמב"ם. אף שהגישה לא קשורה לעניין הקפדנות בקבלת גרים, ייתכן שהיא משליכה עליה. היהדות בגלות הסתגרה מפני החשש להתבוללות ולאיבוד הצביון היהודי וניסתה לעכב ביד המתגיירים, במיוחד במדינות שהיו תחת שליטה של הנצרות והאסלאם, שם מתגיירים ומגייריהם היו בסכנת נפשות.

ר' יהודה הלוי מציג בצורה ברורה בספר הכוזרי, בו הוא מעמת את היהדות עם העולם החיצוני תוך ניסיון לחשוף את חיבוטי נפשו של הגוי הבא להתגייר, את הגישה הרואה בחברות בעם היהודי עניין 'משפחתי' פנימי הקשור, לדבריו, לסגולה העוברת בעם ישראל מדור לדור, מאז האדם הראשון דרך נח ושלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב וזאת לשונו:

"וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו" (ספר הכוזרי מאמר א, כו-כז).
"ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים". (ספר הכוזרי מאמר א, קטו).
לעומתו הרמב"ם, באגרתו לעובדיה גר צדק אומר:

"אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם." (איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, מהדורת הרב שילת, עמ' רלג-רלה).
יחס הקבלה לגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד להתפשטותה של קבלת האר"י, רווחה בתורת הקבלה גישתו של ר' יהודה הלוי שהובאה לעיל. תורת האר"י, עם הדגש ששמה על העלאת הניצוצות מן הגויים, ראתה בנשמות הגרים נשמות שביסודן הן נשמות ישראל שהתגלגלו לבין האומות. לדידה, במהלך הגיור שבות נשמות הנושאות איתן את סגולת ישראל אל העם היהודי. באופן זה, של תהליך העלאת ניצוצות, הסביר ר' חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה את מצות אשת יפת תואר.

הליכי הגיור בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד בבלי במספר מקומות[34] מוזכר כי תנאי הסף של הגיור הם מילה וטבילה (ובזמן ביהמ"ק הקרבת קורבן): "אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול". במקור אחר, מפורט סדר הגיור ובו מיד לאחר קבלתו ובמשך טבילתו מודיעים לו פרטים לגבי מצוות[35]:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חֵלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל מלין אותו מיד...נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו
במקור נוסף[36] נאמר בפירוש:

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". אמרה נוספת שם המתייחסת למעשה המצוות ולגר היא: "כי הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפילו נחשד לדבר אחד, הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר. נפקא מינה דאי קדיש, קידושיו קידושין
יש המפרשים כי האמור שלא מקבלים אותו, הוא כאשר יש לו התנגדות עקרונית למצוה מסוימת, אבל כאשר עובר על מצווה בשל יצרו, מקבלים אותו, שאם לא כן, אין משמעות לכל מוסד הגיור, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ברמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הרמב"ם, בהתאם לדברי התלמוד[37], תחילה יש לבדוק בו אם מתגייר לא לשם שמים, כמו לשם נישואין, אם לא מצאו עילה מיד מקבלים אותו לתהליך הגיור[38], "אמר אני יודע, ואיני כדאי - מקבלין אותו מיד"[39]. ולאחר מכן יש להודיע לו בענייני אמונה, ייחוד ה' ואיסורי עבודת אלילים ועונשי המצוות כהרתעה, אך לא מאריכים בפירוט נושאי המצוות: "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה" עוד קובע הרמב"ם שלא להרבות ולא לדקדק עם הגר: "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואחר כך בעבותות אהבה"[40].

ואם לא חזר בו מקבלים אותו מיד. "ואם קיבל - אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד"[40].

גם לדעת הרמב"ם, חובה על הגר לקבל על עצמו את כל המצוות, כתנאי לגיור, וכפי שכתב[41]:

"כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה... - הרי הן כישראל לכל דבר"[42].

אך לשם כך אין צורך ללמדו מראש את כל המצוות, אלא רק את העיקריות שבהן, כדבריו המובאים לעיל, ומכל מקום, על דעת כך הוא מתגייר, שיקיים את כל המצוות לכשידע אותן.

בזמן שבית המקדש היה קים היה על הגר להביא קורבן. עד להבאתו הגר אינו גר גמור לעניין היותו אסור באכילת בשר קורבנות[43]. מאז חורבן בית המקדש לא ניתן להקריב קורבנות, ובכללם קורבן הגר. אולם הבאתו אינה תנאי בגיור[44].

גיור לחומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיור לחומרא הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בגיור זה ברית המילה והטבילה הם ללא ברכת המצוות. בעבר, בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. מאז תחילת עליית העדה האתיופית, נערך להם גיור לחומרא לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הרצוג ואילך[45]. יש מבני הקהילה שרואה בכך עלבון[דרוש מקור]. גם בני המנשה עוברים גיור לחומרא.

בעת המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשולחן ערוך, בעקבות הרמב"ם וראשונים נוספים[46], נפסק כי הגר חייב בקבלת מצוות[47].

הכניסה ליהדות מותנית בגיור בפני בית דין. הצד הפורמלי של הגיור כולל קבלת האמונה באל אחד, לימוד הלכות ומנהגים יהודיים, טבילה במים (מקווה או מעיין) ולגברים ברית מילה או הטפת דם ברית.

בצד המהותי, חייב המתגייר בלימוד של עיקרי האמונה היהודית ומצוותיה ובהסכמה לקיימם הלכה למעשה לאחר מכן. מקובל לתת לגר שם עברי, שמסמל את קבלתו והטמעותו בעם ישראל. גרים רבים מקבלים כשם המשפחה את השם "בן אברהם", בשל התפיסה שאברהם היה הגר הראשון, וכל המתגיירים הם צאצאיו הרוחניים. נקודות מחלוקת עיקריות בין המקילים למחמירים בגירות הם בעיקר בנושאים של ההתייחסות לעילת הגירות, ומה משמעותו וגדריו בפועל ומעשית של עול המצוות שהגר מחויב לקבל על עצמו. גם אורך תקופת הגיור והקף החומר של היהדות שיש ללמוד, הם נושאים שיש לגביהם דעות שונות. יש רבנים כמו הרב שאר ישוב כהן, הטוענים שיש הבדל בין גיור בחו"ל, שם צריך לנקוט בגישה המחמירה והמרחיקה, בשל החשש להתבוללות, לבין גיור בארץ ישראל, שבה יש לנקוט בגישה המקילה.

הרב בן ציון עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון, הוביל גישה מקילה בעניין, ובין היתר כתב[דרוש מקור]:

בדורנו זו אחריות קשה מאוד, נעילת דלת בפני גרים, מפני שהיא פותחת שערים רחבים מאוד, ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר את דתם ולצאת מעם ישראל ולהיטמע בגויים, ויש בזה משום אזהרת חז"ל. אמנם (לגביהם יש לנהוג) 'שמאל דוחה וימין מקרבת' (הגמרא בסוטה). מכל מקום עם בניהם בוודאי שחייבים לקרבם, אפילו אימם גויה, הרי מזרע ישראל המה, ובבחינת 'צאן אובדות', וירא אנוכי שאם נדחה אותם לגמרי, ניתבע לדין משמיים ויאמר עלינו 'את הנידחת לא השיבותם ואת האובדת לא ביקשתם'[48].
הרב שלמה גורן הדגיש שהגיור מתבסס על רצון להצטרף לעם ישראל[דרושה הבהרה][49], כנאמר במגילת רות "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א' ט"ז). גם הרב שאול ישראלי סבר שהדגש צריך להיות על רצונו של הגר להיות חלק מכלל ישראל: "כל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל". גישה מקלה ביחס לגיור הציג גם הרב הראשי הספרדי הראשון, הרב בן ציון עוזיאל[50] ובמיוחד לגבי ילדים ממשפחות מעורבות סבר שיש להקל במיוחד. גם הרב שאר ישוב כהן סבר שיש לאמץ את הגישה המקילה ולדעתו דגל בה גם הרב חיים עוזר גרודזנסקי[51], לעומתם רוב הרבנים החרדים סוברים כי רוב פוסקי ההלכה התנגדו לתפיסות מקלות אלו, והם מובילים קו שמרני ובלתי מתפשר.[דרושה הבהרה]

ביטול גרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשאלה אם בית דין יכול לקבוע בדיעבד שהגיור לא התקיים משנגלה שהגר לא התכוון לשמור מצוות מלכתחילה, יש מספר דעות. על פי פסק הרמב"ם אין כל אפשרות לבטל את גרותו של גר שהתגייר - "אפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל"[52], וכך פסקו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך והרמ"א[53]. הרמב"ם מביא ראיה מהתנ"ך שנשותיהם של שמשון ושלמה לא בוטל גיורן אף על פי "שנגלה סודן" דהיינו שנודע שעבדו לאלילים. הרב יואל בן נון טען שאם עבירה הייתה מבטלת את הגיור, הרי שחטא העגל במדבר היה צריך להביא לידי ביטול של מתן תורה[54]. הרב חיים דרוקמן העיר על הפרדוקס שיכול להתרחש אם תהיה אפשרות של ביטול גיור, שאז עלול להיות מצב, שעדותו של גר שהעיד על מתן גט תתבטל, וילדיה של האישה שנישאה בשנית, יהפכו לממזרים[55]. למרות שלא קיימת אפשרות לבטל גירות בדיעבד, עשוי להתברר שהיא הייתה פסולה מלכתחילה. הרמב"ם עצמו הסביר כך את הרחקת הכותים מהיהדות: "שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה, עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר מצאו להם באותו הר דמות יונה ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם."[56] דוגמה לפסילת גיור למפרע המופיעה בשולחן ערוך היא של גוי קטן שבית דין גיירוהו עם אביו בהנחה ש"זכות היא לו", אך הוא התנגד לגיור בשעה שהגדיל[57]. דוגמה המעוררת פולמוס נרחב במדינת ישראל היא של מקרים בהם נטען שגר לא קיים מצוות אפילו בסמוך לאחר גיורו, ומכאן יש שהסיקו שכלל לא התכוון לקבל עליו מצוות בשעת הגיור[58].

בשנת 1972, בפסק דין האח והאחות, פסק הרב שלמה גורן שהליך גיור שהתבצע שנים רבות לפני כן היה פסול, בנימוק שאין ראיות מספיקות לגביו ושאורח החיים של הגר אינו יוצר חזקת יהדות. בכך טיהר פסק הדין מממזרות בן ובת שילדה לאיש אחר, אישה שנפרדה מאותו גר ללא גט. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב אנונימי בעניין שכבר הכריע בו בית הדין הרבני בכמה ערכאות, עורר עליו את קצפם של החרדים, שטענו שהפסק שגוי ומגמתי, ובעקבות המעשה אף התפטר הרב יוסף שלום אלישיב מבית הדין הרבני הגדול. גם בציונות הדתית היו שיצאו נגד הפסק הזה, כמו הדיין הרב שאול ישראלי. הרב אלישיב כתב בעניין:

בזמנינו יש לדון שהתנהגות בדרכי היהדות שעל ידה נקבעת הגירות, לובשת קצת צורה אחרת, ואם ראינוהו מתנהג כדרך שיהודים אשר הוא שוכן בתוכם מתנהגים, כגון שהוא מבקר בביהכנ"ס בשבתות ויו"ט, לוקח באיטליז כשר, לא עובד בשבת וכיוצא בזה, י"ל דעי"ז מחזיקים אותו לגר גם כשעובר על דבר מדברי סופרים. ע"כ. אך אם אינו שומר מצוות כלל, רק שנרשם בפנקסי הקהל כיהודי וגר, אין זו חזקת יהדות
— פסקי דין-ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין כרך יא
. גם הרב משה פיינשטיין צידד, במקרים אחרים, להכיר בקבלת מצוות שהיא לפי מנהג 'שומרי התורה' המוכרים לגר[59] ואף כתב "טעם שיש בה ממש" להכיר בקבלת מצוות לפי מנהג סתם יהודים המוכרים לגר גם כשהם מחללי שבת[60].

בשנת 1984 פורסמה אזהרה בחתימת גדולי התורה הליטאיים הרב יעקב קנייבסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שך והרב יוסף שלום אלישיב בה נכתב[61]:

היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות, הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור אפילו בדיעבד. גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור הן בארץ והן בחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל, רק לאחר מכן אפשר לרושמם.
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו כתב שאם הגר לא קיבל עליו אפילו מצוות מדרבנן, כגון מצוות מוקצה, גירותו אינה גירות[62].

בשנת 2008 פסק הרכב של בית הדין הרבני הגדול, בראשותו של הרב אברהם שרמן, כי גיורים של הרכב מסוים בראשות הרב חיים דרוקמן שנעשו במערך הגיור בראשותו משנת 1999 פסולים, עקב היות חברי ההרכב פסולים, לדבריהם, לדון, על רקע של אי סדרים בסדר הדין ובכללם זיוף מסמכים[63][64]. פסק הדין, שבוטל בידי בג"ץ, עורר פולמוס גדול בציבור הישראלי[65] והותקף גם על ידי רבנים ואישים מהציונות הדתית[54][66] בפסק גם נטען שרוב הגרים אינם שומרים מצוות לאחר גיורם, באופן המוכיח שקבלת המצוות שלהם הייתה משפה ולחוץ. אל מול טענה זו טען דיין בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה דיכובסקי שלא ניתן להסיק מהתנהגותו של הגר לאחר זמן, שבשעת הגיור קבלת המצוות שלו לא הייתה אמיתית[67].

הגיור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולה מברית המועצות שהמיר את דתו ליהדות, קורא בתנך בנחלת יצחק בתל אביב, ספטמבר 1934
סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". קביעה זו העלתה את השאלה מיהו יהודי, סביבה היו מחלוקות פוליטיות רבות. דוד בן-גוריון תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, ושלל גיור כלשהו עבורם, בנימוק שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי, ואל לה למדינה להתערב בענייני דת. הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי[68]. בשנת 1958 פרץ משבר קואליציוני סביב השאלה הזאת, ובן-גוריון ערך משאל בנושא אצל מי שהגדיר 'חכמי ישראל', חמישים אנשי רוח במגוון תחומים. ארבעים ושישה מהם השיבו על הפנייה[69]. שלושים ושבעה מן המשיבים תמכו בהשארתה על כנה של ההגדרה ההלכתית למושג יהודי. בן-גוריון החליט לאמץ עמדה זו, והנחה כי לרישום האוכלוסין ייחשב יהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה." ההנחיות נשמרו בסודיות ולא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת.

בשנת 1970, בעקבות בג"ץ שליט, תוקן החוק ונקבע בו (סעיף 4ב): "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא ציין במכוון איזה גיור קביל, ונקבע רק ש"הרישום או התעודה האמורים לנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-הדין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך" (סעיף 3א).

בשנות ה-90 של המאה ה-20 עלו לישראל, על פי חוק השבות, גויים רבים מחבר המדינות, מאתיופיה ועוד. חלקם לא היו מעוניינים בגיור אורתודוקסי, הדורש התחייבות לשמירת מצוות, והיו שפנו לגיור של היהדות הקונסרבטיבית או הרפורמית. שאלת ההכרה בגיורים אלו הייתה לנקודת מחלוקת בין התנועות האלה לבין המפלגות הדתיות בישראל. המפלגות הדתיות ביקשו לשנות את החוק כך שיציין במפורש שהגיור חייב להיות "כהלכה", בעוד התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית (התנועה המסורתית) ביקשו שמשרד הפנים ירשום גרים שגיירו כיהודים, כאשר משרד הפנים, שהיה בניהול המפלגות הדתיות, פירש את החוק כמתייחס רק לגיורים כהלכה וסירב לעשות זאת. כך קרה בפרשת שושנה מילר גיורת רפורמית שעתרה בשנת 1986 לבג"ץ בדרישה להרשם כיהודיה[70]; בג"ץ קיבל את העתירה וחייב את שר הפנים יצחק חיים פרץ לרשום אותה כבקשתה. פרץ סירב והתפטר מתפקידו. במהלך השנים עבר התיקון לחוק בקריאה טרומית, אך לא בשלוש הקריאות והחוק לא שונה.

בשנת 1989 פסק בג"ץ כי די במסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל על מנת שפקיד הרישום ירשום את המבקש כיהודי במרשם האוכלוסין[71] שנעשה בחו"ל ובעקבות זאת החליט שר הפנים אריה דרעי לשנות (בתחילה באמצעות מדבקה ואחר כך בהערה בגוף התעודה) את חוק מרשם התושבים כך שהסעיפים של לאום, מצב אישי ושם לא יהיו ראייה לכאורה לנכונותם - מתוך כוונה שלא יוכרו מבחינת דיני אישות בבתי דין רבניים. ב-1995 כפה בג"ץ על משרד הפנים לרשום אישה שהתגיירה בישראל בגיור שאינו אורתודוקסי כיהודייה (בג"ץ פסרו-גולדשטיין[72]. בהמשך (בשנת 2002) הורה שר הפנים אלי ישי על מחיקת הסעיף מתעודת הזהות. עם זאת, לא הוכרו גיורים שנעשו בישראל שלא על ידי הרבנות הראשית.

בחודש יוני 1997 מינה ראש הממשלה ועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל בראשותו של פרופ' יעקב נאמן במטרה לגבש הסדר פשרה. הוועדה המליצה להקים הליך גיור ממלכתי אחד, שיהא מוכר על ידי כלל ישראל. במסגרת זו הומלץ על הקמתו של מכון משותף ללימודי היהדות, שיהיה משותף לכל שלושת הזרמים ביהדות. כמו כן המליצה הוועדה כי הליכי הגיור עצמם ייערכו בבתי דין מיוחדים לגיור, אשר יוכרו על ידי כל הזרמים ביהדות. מטרתה של ההצעה למנוע קרע בעם היהודי, ובה בעת להביא להסדר הטיפול הממלכתי בגיור[73]. ביום 7.4.98 אימצה הממשלה את דו"ח ועדת נאמן. הממשלה קבעה כי ראש מערך הגיור ימונה על ידי הרב הראשי לישראל, ויופקד על מערך הגיור ועל המדיניות הכוללת בנושא הגיור בישראל. ראש מערך הגיור הוסמך על תעודות הגיור לחתום מטעם השר לענייני דתות.

ב-20 בפברואר 2002 פסק בג"ץ כי לצורך רישום במרשם האוכלוסין כיהודים יוכרו גם גיורים של היהדות הרפורמית ושל היהדות הקונסרבטיבית. ב-31 במרץ 2005 פסק בג"ץ ברוב מבין הרכב של תשעה שופטים כי יש להכיר בגיורי קפיצה, גיור בו חלק הארי בתהליך נעשה בישראל, בעוד הטקס עצמו נעשה בחו"ל (גיורים אלו מכונים "גיורי קפיצה", שכן המתגייר לא הצטרף לקהילה יהודית בתפוצות ונסע אך לצורך הטקס)[74]. גם לצורך חוק השבות[75]. עם זאת, נפסק כי המדינה מחויבת רק בגיורים של "קהילה יהודית מוכרת" וכאלו שבהם אין חשש לחוסר כנות של הגיור[76].

כיום ישנם מכוני גיור רבים במקומות שונים בישראל. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים והמשפחות המעורבות הרבות שהיו בהם, נדרשו הרבנים לסוגיה הזו, והיו אף בינם שתבעו יותר גמישות בתהליכי הגיור של המשפחות שרואות עצמן כחלק מעם ישראל ומבקשות להשתלב בו. היו שטענו שהרבנים בבתי הדין לגיור נוקטים בגישה מחמירה שלא במקומה, מטילים הגבלות ביורוקרטיות, ומאמצים הלכה למעשה את גישת שמאי ולא הלל בנושא זה. במערכת הבחירות לכנסת ה-19 הביעה מפלגת ש"ס התנגדות לגיור מהיר, בתשדיר "כוכבית גיור", שעורר מחאות רבות נגדו. פרופ' אשר כהן החוקר את נושא ההיטמעות של המהגרים הלא-יהודים טבע את המושג 'גיור סוציולוגי' כדי לתאר את השתלבותם בחברה הישראלית, וקרא להשתמש בכל האמצעים כדי לעודד גיור על מנת למנוע חיכוכים בתחום בעתיד.

הרבנות הצבאית הראשית מפעילה גם היא מכון לגיור במסגרת הצבא. התוכנית מאפשרת לחיילים לעבור את תהליך הגיור במסגרת שרותם הצבאי. הליך הגיור במסגרת זו הוא קצר יחסית, והרכב בית הדין מורכב מדיינים שלרוב נוקטים בגישה מקלה ביחס לגיור.

גיור אורתודוקסי נעשה בישראל בעיקר על ידי בתי דין מיוחדים לגיור, שהוקמו על ידי הרבנות הראשית ופועלים בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006‏[77].

גיור בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2001 יזם קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, הקמת תהליך גיור לחיילי צה"ל. לצורך הפעלת המסלול הוא שיתף פעולה עם פרופ' בנימין איש-שלום, יו"ר המכון ללימודי היהדות שהוקם בהחלטת ממשלה[78]. מסלול הגיור בצה"ל נקרא "קורס נתיב". הקורס בנוי משלושה שלבים: נתיב בסיסי של 7–10 שבועות; סמינר א', של 3–4 שבועות; וסמינר ב', 3-4 שבועות. בין שלב לשלב יש כחודש הפסקה לפחות. לאחר סיום הלימודים מתקיים דיון בבית דין צבאי לגיור. מי שעובר את בית הדין מופנה לברית מילה (בנים) ולמקווה לצורך הגיור בפועל. חיל החינוך והנוער שותף בביצוע הקורס והרבנות הצבאית הראשית אחראית על בתי הדין הצבאיים לגיור.

קורס נתיב מתקיים מיד לאחר הטירונות או באמצע השירות הצבאי. הקורס עוסק בהיסטוריה של עם ישראל (מימי עזרא ונחמיה ועד העת החדשה), מחשבת ישראל, תנ"ך, מעגל השנה היהודי, מעגל החיים היהודי (מלידה ועד אבלות), מצוות, ציונות ועוד. הקורס מלווה בסיורים. בכל שנה מתגיירים מאות חיילים[79] ובסה"כ התגיירו בצה"ל אלפי חיילים[80].

גיור המוני בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך ההיסטוריה היהודית, היו כמה תקופות של התגיירות המונית:

על פי הגמ' במסכת יבמות התגירו מאה וחמשים אלף לאחר שמסר דוד המלך את בני שאול ליד הגבעונים[81].
התגיירות המונית של רבים מעמי הארץ אירעה לאחר נס פורים, שהתרחש בפרס[82]
לדברי יוסף בן-מתתיהו, בימי שלטון בית חשמונאי, העמים הזרים (האדומים והיטורים) שנכבשו, אולצו להתגייר כתנאי להישארותם בארץ.[83]
התגיירות המונית של תושבי אגן הים התיכון וסביבותיו בימי בית שני. (יש הטוענים[דרוש מקור] כי ערב עליית הנצרות, אחד מכל עשרה אנשים ברחבי האימפריה הרומית היה יהודי).
התגיירותם של בני מעמד האצולה של ממלכת חדייב (שכללו אישים כמו: מונבז המלך ואמו הלני המלכה) בשנת 30 של המאה הראשונה לספירה, בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בשטחי הממלכה הזו.
משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב, התגיירו בני המלוכה של ממלכת חמיר כתוצאה מקשר חיובי עם יהודי האזור (שני יהודים טיפלו במלך חמיר שנפצע במלחמה ורפאו אותו למרות שפיקד על צבא העוין לארצם ושכנעו אותו לוותר על המלחמה ולקשור קשרי שלום עם ארצם), ואיתם התגיירו רבים מתושביהם בהוראתו של המלך הראשון שהתגייר, מספרם של התושבים היהודים שחיו בממלכה זו הוערך כזהה למספרם של התושבים הפגאנים שחיו בה בזמן ההוא.
התגיירות ממלכת הכוזרים. יש הטוענים כי לאחר חורבנה של ממלכה זו נטמעו שרידיה היהודיים בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי שהתקיימו בהונגריה, בפולין, ברוסיה וייתכן שאף בטורקיה ובתפוצות ישראל אחרות.
התגיירותם של מספר שבטים ברברים שהתנגדו לכיבוש הערבי של אזור המגרב, שהתגיירו לפני עליית האסלאם בארצות צפון אפריקה בעקבות התגיירות מלכתם קהינה והצטרפו לקהילת יהודי ארצות אלה.
התגיירותם של הסובוטניקים ברוסיה.
המיסיונרים האירופאים הנוצרים (שביניהם היו גם יהודים מומרים) שפעלו באתיופיה במטרה לנצר את קהילת יהודי אתיופיה בשנת 1840, טענו כי ניסיונם להמיר את דתם של יהודי אתיופיה לנצרות נעשה כתגובה לגיורם של קבוצת אנשים גרמנים.
ממצאים גנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שידוע על מקרים של גיור המוני של עמים וקבוצות אתניות שונות כמתועד בהיסטוריה, כגון התגיירותם של תושבי ממלכת הכוזרים, מחקרים גנטיים הראו כי רובו המכריע של העם היהודי מן התפוצות השונות, למעט יהדות הודו ויהדות אתיופיה, הוא צאצא של קבוצה או עם ממוצא מזרח תיכוני מהלבנט. הייחוד הגנטי נשמר בשל נישואין בתוך הקהילה וכן משום שהיהדות היא אחת הדתות היחידות המתנגדות להפצה מיסיונרית[84].

לפי רוב החוקרים למיעוט של 5–13 אחוזים מקרב יהדות אשכנז יש דנ"א של עמים ממוצא אירופי, והיתר הם צאצאי העם המזרח תיכוני שהוזכר לעיל[85]. עם זאת, על פי הגנטיקאי ערן אלחייק קיים מרכיב קווקזי דומיננטי בדנ"א של היהודים האשכנזים, ממצא אשר עולה בקנה אחד עם התאוריה על פיה האשכנזים הם צאצאי הכוזרים[86], לפי הגנטיקאי מרטין ריצ'רדס רוב הגנום של היהודים האשכנזים מקורו במערב ובמרכז אירופה[87].

למרות שידוע על התגיירותם של בית המלוכה בחמיר שבחצי האי ערב (משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב), בעקבות יצירת קשר חיובי בין היהודים לבין בני מעמד המלוכה, והתגיירותם של רבים מתושבי חמיר בהוראת מלכם, מחקרים גנטיים הראו כי מוצא יהדות תימן זהה לזה של שאר קהילות יהדות התפוצות[88], ובנוסף לכך נמצא כי לכרומוזום ה-Y של יהודי תימן זהה לזה של קהילות מזרח תיכוניות אחרות.

ידוע גם על התגיירותם של מספר שבטים ברברים בצפון אפריקה לפני עליית האסלאם, אך עם זאת מחקרים גנטיים שבדקו את הדנ"א המיטוכונדריאלי (שעובר מהאם לצאצאיה) הראו כי ליהודי צפון אפריקה אין חומרים תורשתיים בשם: Hg M1 ו-U6, שנפוצים אצל תושבי צפון אפריקה המקומיים, דבר שמאשר כי נישואי תערובת בין יהודים לערבים מצפון אפריקה או בין יהודים וברברים הם בגדר בלתי-סבירים, ושולל את תאוריית "ההתייהדות ההמונית" שנהוג היה לחשוב שחלה בצפון אפריקה[89]

https://www.hidabroot.org/question/41762


תפילה וברכות - שאל את הרב
גיור לחומרה

http://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%94-2/


האם יש פסול בגיור לחומרא?

https://www.ykr.org.il/modules/Search?q=%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8%20%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%94


גיור לחומרה, מדוע?

מתוך:מסיני לאתיופיה : עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה ; כולל "שולחן האוּרית" : מדריך הלכתי לביתא > מסיני לאתיופיה עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה כולל "שולחן האורית" - מדריך הלכתי לביתא ישראל > השער החמישי חתן, כלה ומשפחה

הלכה אתיופית כידוע , עליית יהודי אתיופיה התאפשרה הודות לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף , הרב הראשי לישראל בשנת , 1973 אשר הכיר במעמדה היהודי של הקהילה . ובעקבות פסיקתו החליטה המדינה ( 1975 ) להחיל את חוק השבות על יהדות אתיופיה . דא עקא , גם בעידן שלאחר העלייה הספק עדיין מרחף מעל ראש הקהילה ומעל ראשו של כל אחד ואחד מבניה . מספר הרב נחום בן יהודה : "המפגש שלי עם בני הקהילה התקיים כאן בירושלים , והם עוררו אצלי שאלות הלכתיות . לתלמיד שלי במכון מאיר לא היו תפילין ולי היה זוג תפילין שלא בשימוש , על כן טבעי שאתן לו את התפילין . אבל שאלתי את עצמי אם מותר הדבר . שאלתי שאלת חכם , החכם לא ידע להשיב , והוא פנה לתלמיד חכם יותר גדול . השני סירב להשיב , והפנה אותי לרב עובדיה יוסף . לרב עובדיה יוסף לא הצלחתי להגיע , אבל הבנתי מתוך כתביו שהתפרסמו שמותר לאפשר ליהודי אתיופיה להניח תפילין . " הרב נחום מסיים : " והוא , התלמיד , שמח שמחה גדולה . " אולם דעתו של הרב עובדיה יוסף לא היתה דעת מועצת הרבנות הראשית . מועצת הרבנות הראשית החליטה שכדי להסיר חששות של תערובות נוכרים ותערובת פסולי ייחוס , יהודי אתיופיה זקוקים.

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=101787546&nTocEntryID=101790031

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=101787546

גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות"[1] כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרא לא מתואר טקס גיור. עם זאת, בפרשנות חז"ל לכמה אירועים מקראיים מופיע גיור. מעמד הר סיני מפורש כהליך גיור לעם כולו, המהווה מודל לאופן בו ניתן מאז לגייר יחידים ולצרפם לעם. בנוסף, מסופר שביציאת מצרים הצטרפו לעם ערב רב, נכרים שדבקו בעם ישראל. יתרו כהן מדין וחתן משה, שנתייחדה לו פרשה חשובה בתורה, נתפס אצל חז"ל כאב טיפוס למתגייר האידאלי[2]. רחב, גיורת תנ"כית מפורסמת נוספת[3], נישאה על פי חז"ל ליהושע[4]. שושלת המלכות החשובה ביותר בישראל המכונה "מלכי בית דוד" שמהם יצאו בין היתר דוד, שלמה וחזקיהו, הם צאצאים של גיורת, הלא היא רות המואביה, כמסופר במגילת רות[5].

מי ראוי לבוא בקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נעמי מפצירה ברות וערפה לשוב לארץ מואב", מאת ויליאם בלייק, שנת 1795. רות דובקת בנעמי ואומרת: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."
על פי המסורת ההלכתית, בתקופת המקרא הייתה הגבלה לקבל מצרים ואדומים רק מדור שלישי ואילך, ואיסור לקבל עמונים ומואבים עד דור עשירי ועד בכלל[6]. האיסור על עמונים ומואבים צומצם בתקופת השופטים לגברים ולא לנשים.

המקור בתורה לנושא הגרות מצוי בספר דברים[7]:

 לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.
מכאן לומדים כי רק על בני עמים מסוימים נאסר להתגייר, וכל שאר העמים מותרים. עמונים ומואבים אסורים בגיור ובחיתון עם ישראל לעולם, אדומים ומצרים רק עד דור שלישי, ואילו שאר האומות מותרים מיד. רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר, כי סיבת ההרחקה מעמים מיוחדים אלו הם העוולות שעשו לישראל, ובעוד שעמון ומואב עשו עוולות רוחניות שנחשבות לחמורות, האדומים והמצרים עשו עוולות פיזיות שנחשבות לקלות יותר, ולכן מותרים בדור השלישי.

החכמים גם למדו מהפסוק הנ"ל את הדרשה "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מאובית", ומכאן נתרה רות המואביה לבוא בקהל, אחר שקיבלה על עצמה את כל המצות, על ידי כל הלכות הגיור [כשאמרה "...עמך עמי ואלוקיך אלוקי..."[8]]

התקבלותה של רות המואביה לעם ישראל כבר בתקופת השופטים, כפי שבאה לידי ביטוי בפסוק הבא[9]:

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה
עם נוסף שנאסר לבוא בקהל, היו הגבעונים, אחד משבעת העמים שהתגוררו בארץ כנען, שנאסרו בשל העזות והאכזריות שהייתה בהם[10].

יחס המקרא לגרים ומצוות אהבת הגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתייחסויות בתורה לגרים מתפרשות במסורת ההלכתית כמתייחסות למי שעברו גיור - גר תושב או גר צדק. התורה מתייחסת פעמים רבות אל הגר בגישה אוהדת, ומדגישה פעמים רבות את הניסיון ההיסטורי של עם ישראל במצרים, כדי לגייס יחס חיובי לגר. המעמד של הגר הוא שוויון בפני החוק, ואיסור מיוחד לפגוע בו ולהפלות אותו לרעה.

מצינו בתורה שאלוקי ישראל אוהב גרים[11]:

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה
ובעקבותיו עם ישראל מצווה לפחות פעמיים על אהבת הגר[12].

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
וכן גם[13]:

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
ישנו חיוב לשמור על מעמדו השווה של הגר[14]:

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
קיים גם איסור להונות את הגר או להתעמר בו:

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"[15].
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"[16].
כשעם ישראל מבוקר על מעשים רעים הוא מבוקר על כך שהוא פגע בגר ביחד עם החוליות החלשות האחרות בחברה כמו היתום, האלמנה והאביון. למשל"וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט"[17], "לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ"[18].

יחס חז"ל לגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום אונקלוס (גר מתקופת התנאים) התקבל ביהדות כתרגום ראשי וכפירוש לתורה, עד כדי כך שמופיע עליו מנהג בתלמוד, ללמוד את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום".
התורה שבעל פה מחלקת בין גר תושב, גוי המתגורר עם ישראל ומקבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח, לגר צדק שהצטרף לעם ישראל והתחייב בכל מצוותיו. בדברי חז"ל, הטון הרווח הוא יחס חיובי לגר. בתקופת בית שני ההגבלה על קבלה מעמים מסוימים כבר בטלה, מהטעם שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, ושינה לחלוטין את הרכב האוכלוסייה במזרח התיכון, ולכן גוי שבא להתגייר, אפילו ממצרים וממואב, חזקתו שאינו מהעמים הבעייתים[19] בנוסף היו גם דעות של חז"ל ששללו קבלת גרים מעמלק[20]. מאידך ישנה מימרה של חז"ל בתלמוד הבבלי שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון? שמעיה ואבטליון."[21].

"אמר ר' אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים."[22].
"אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?"[23].
בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים בעם ישראל, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים.

בתקופת המשנה והתלמוד בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס[24], גם התנאים, רבי עקיבא, שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו[25], שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת."[26] וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים."[27]. את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר[28], ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים.

קיימת מחלוקת בשאלה האם הגר יכול לומר בפרשת מקרא ביכורים את הציטוט "אלוהינו ואלהי אבותינו", או שאין אבות האומה אברהם יצחק ויעקב נחשבים אבותיו (משנה, מסכת ביכורים, פרק א, משנה ד'). דעת המשנה היא שהגר מביא ביכורים אך אינו קורא. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעתו של ר' יהודה, שגם על פיה גר מביא ביכורים, אך גם קורא את הציטוט הנ"ל - ואבות האומה נחשבים אבותיו.

בתקופת הזוגות מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי[29].

ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה הכְוונה בחז"ל, לבתי דין לא להקשות את הגרות:

"רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק... אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב..."[30].
בהתאם למגמה של עדיפות לתלמיד חכם ממזר על פני כהן גדול עם הארץ, חז"ל מספרים סיפור שבו הם נותנים עדיפות לתלמידי חכמים על פני כהן גדול שלא נהג כהוגן. על פי התלמוד כהן גדול ששמו לא הוזכר (כנראה בכוונה), יצא ביום כיפור מבית המקדש לאחר עבודתו. הוא נעלב לאחר שהקהל הגדול שליווה אותו, עזב והלך אחרי שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין תלמידי החכמים בדור הרביעי של תקופת הזוגות שהגיעו למקום. ולכן הטיח בהם עלבון "יבואו בני העמים לשלום", לומר שהיו ממשפחות גרים והם נחותים ממנו, והם ענו לו, "יבואו בני העמים לשלום - שעושים מעשה אהרון, ולא יבוא בן אהרון לשלום - שלא עושה מעשה אהרון" (בבלי, מסכת יומא דף עא ב').

חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין."[31]. במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקילס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל[32].

השומרונים מכונים אצל חז"ל "גרי אריות" מפני שעל פי המסופר בספר מלכים (ב', י"ז), לאחר שהובאו לארץ בידי מלך אשור, הם המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובתגובה ה' הביא עליהם אריות שהרגו בהם ולכן הם התגיירו בשל הפחד, אבל המשיכו בעבודת אלילים. חז"ל חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם, האם הם גרי צדק או שמא נחשבים כגויים.

איסור גיור[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
במהלך ההיסטוריה היו שליטים שאסרו על גיור והתגיירות. כך למשל בצו[33] ששלח קונסטנטינוס ל פרייפקטוס פרייטוריו(אנ') אבאגריוס (evagriom) נאמר "אם יתחבר מישהו מהאוכלוסייה אל הכת היהודית מחללת הקודש ויצטרף להתוועדויותיהם, ישא עמם בעונשים הראויים".

היחס לגרים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים מתבלטות שתי גישות שונות בקשר לגרים, שייתכן וכבר היו קיימות בעבר. את הגישה הראשונה הלאומית והסגורה מייצג ריה"ל, ואילו את הגישה השנייה האוניברסלית והפתוחה מייצג הרמב"ם. אף שהגישה לא קשורה לעניין הקפדנות בקבלת גרים, ייתכן שהיא משליכה עליה. היהדות בגלות הסתגרה מפני החשש להתבוללות ולאיבוד הצביון היהודי וניסתה לעכב ביד המתגיירים, במיוחד במדינות שהיו תחת שליטה של הנצרות והאסלאם, שם מתגיירים ומגייריהם היו בסכנת נפשות.

ר' יהודה הלוי מציג בצורה ברורה בספר הכוזרי, בו הוא מעמת את היהדות עם העולם החיצוני תוך ניסיון לחשוף את חיבוטי נפשו של הגוי הבא להתגייר, את הגישה הרואה בחברות בעם היהודי עניין 'משפחתי' פנימי הקשור, לדבריו, לסגולה העוברת בעם ישראל מדור לדור, מאז האדם הראשון דרך נח ושלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב וזאת לשונו:

"וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו" (ספר הכוזרי מאמר א, כו-כז).
"ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים". (ספר הכוזרי מאמר א, קטו).
לעומתו הרמב"ם, באגרתו לעובדיה גר צדק אומר:

"אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם." (איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, מהדורת הרב שילת, עמ' רלג-רלה).
יחס הקבלה לגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד להתפשטותה של קבלת האר"י, רווחה בתורת הקבלה גישתו של ר' יהודה הלוי שהובאה לעיל. תורת האר"י, עם הדגש ששמה על העלאת הניצוצות מן הגויים, ראתה בנשמות הגרים נשמות שביסודן הן נשמות ישראל שהתגלגלו לבין האומות. לדידה, במהלך הגיור שבות נשמות הנושאות איתן את סגולת ישראל אל העם היהודי. באופן זה, של תהליך העלאת ניצוצות, הסביר ר' חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה את מצות אשת יפת תואר.

הליכי הגיור בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד בבלי במספר מקומות[34] מוזכר כי תנאי הסף של הגיור הם מילה וטבילה (ובזמן ביהמ"ק הקרבת קורבן): "אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול". במקור אחר, מפורט סדר הגיור ובו מיד לאחר קבלתו ובמשך טבילתו מודיעים לו פרטים לגבי מצוות[35]:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חֵלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל מלין אותו מיד...נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו
במקור נוסף[36] נאמר בפירוש:

גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". אמרה נוספת שם המתייחסת למעשה המצוות ולגר היא: "כי הגר שקיבל עליו דברי תורה, אפילו נחשד לדבר אחד, הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר. נפקא מינה דאי קדיש, קידושיו קידושין
יש המפרשים כי האמור שלא מקבלים אותו, הוא כאשר יש לו התנגדות עקרונית למצוה מסוימת, אבל כאשר עובר על מצווה בשל יצרו, מקבלים אותו, שאם לא כן, אין משמעות לכל מוסד הגיור, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ברמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הרמב"ם, בהתאם לדברי התלמוד[37], תחילה יש לבדוק בו אם מתגייר לא לשם שמים, כמו לשם נישואין, אם לא מצאו עילה מיד מקבלים אותו לתהליך הגיור[38], "אמר אני יודע, ואיני כדאי - מקבלין אותו מיד"[39]. ולאחר מכן יש להודיע לו בענייני אמונה, ייחוד ה' ואיסורי עבודת אלילים ועונשי המצוות כהרתעה, אך לא מאריכים בפירוט נושאי המצוות: "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה" עוד קובע הרמב"ם שלא להרבות ולא לדקדק עם הגר: "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואחר כך בעבותות אהבה"[40].

ואם לא חזר בו מקבלים אותו מיד. "ואם קיבל - אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד"[40].

גם לדעת הרמב"ם, חובה על הגר לקבל על עצמו את כל המצוות, כתנאי לגיור, וכפי שכתב[41]:

"כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה... - הרי הן כישראל לכל דבר"[42].

אך לשם כך אין צורך ללמדו מראש את כל המצוות, אלא רק את העיקריות שבהן, כדבריו המובאים לעיל, ומכל מקום, על דעת כך הוא מתגייר, שיקיים את כל המצוות לכשידע אותן.

בזמן שבית המקדש היה קים היה על הגר להביא קורבן. עד להבאתו הגר אינו גר גמור לעניין היותו אסור באכילת בשר קורבנות[43]. מאז חורבן בית המקדש לא ניתן להקריב קורבנות, ובכללם קורבן הגר. אולם הבאתו אינה תנאי בגיור[44].

גיור לחומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיור לחומרא הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בגיור זה ברית המילה והטבילה הם ללא ברכת המצוות. בעבר, בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. מאז תחילת עליית העדה האתיופית, נערך להם גיור לחומרא לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הרצוג ואילך[45]. יש מבני הקהילה שרואה בכך עלבון[דרוש מקור]. גם בני המנשה עוברים גיור לחומרא.

בעת המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשולחן ערוך, בעקבות הרמב"ם וראשונים נוספים[46], נפסק כי הגר חייב בקבלת מצוות[47].

הכניסה ליהדות מותנית בגיור בפני בית דין. הצד הפורמלי של הגיור כולל קבלת האמונה באל אחד, לימוד הלכות ומנהגים יהודיים, טבילה במים (מקווה או מעיין) ולגברים ברית מילה או הטפת דם ברית.

בצד המהותי, חייב המתגייר בלימוד של עיקרי האמונה היהודית ומצוותיה ובהסכמה לקיימם הלכה למעשה לאחר מכן. מקובל לתת לגר שם עברי, שמסמל את קבלתו והטמעותו בעם ישראל. גרים רבים מקבלים כשם המשפחה את השם "בן אברהם", בשל התפיסה שאברהם היה הגר הראשון, וכל המתגיירים הם צאצאיו הרוחניים. נקודות מחלוקת עיקריות בין המקילים למחמירים בגירות הם בעיקר בנושאים של ההתייחסות לעילת הגירות, ומה משמעותו וגדריו בפועל ומעשית של עול המצוות שהגר מחויב לקבל על עצמו. גם אורך תקופת הגיור והקף החומר של היהדות שיש ללמוד, הם נושאים שיש לגביהם דעות שונות. יש רבנים כמו הרב שאר ישוב כהן, הטוענים שיש הבדל בין גיור בחו"ל, שם צריך לנקוט בגישה המחמירה והמרחיקה, בשל החשש להתבוללות, לבין גיור בארץ ישראל, שבה יש לנקוט בגישה המקילה.

הרב בן ציון עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון, הוביל גישה מקילה בעניין, ובין היתר כתב[דרוש מקור]:

בדורנו זו אחריות קשה מאוד, נעילת דלת בפני גרים, מפני שהיא פותחת שערים רחבים מאוד, ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר את דתם ולצאת מעם ישראל ולהיטמע בגויים, ויש בזה משום אזהרת חז"ל. אמנם (לגביהם יש לנהוג) 'שמאל דוחה וימין מקרבת' (הגמרא בסוטה). מכל מקום עם בניהם בוודאי שחייבים לקרבם, אפילו אימם גויה, הרי מזרע ישראל המה, ובבחינת 'צאן אובדות', וירא אנוכי שאם נדחה אותם לגמרי, ניתבע לדין משמיים ויאמר עלינו 'את הנידחת לא השיבותם ואת האובדת לא ביקשתם'[48].
הרב שלמה גורן הדגיש שהגיור מתבסס על רצון להצטרף לעם ישראל[דרושה הבהרה][49], כנאמר במגילת רות "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א' ט"ז). גם הרב שאול ישראלי סבר שהדגש צריך להיות על רצונו של הגר להיות חלק מכלל ישראל: "כל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל". גישה מקלה ביחס לגיור הציג גם הרב הראשי הספרדי הראשון, הרב בן ציון עוזיאל[50] ובמיוחד לגבי ילדים ממשפחות מעורבות סבר שיש להקל במיוחד. גם הרב שאר ישוב כהן סבר שיש לאמץ את הגישה המקילה ולדעתו דגל בה גם הרב חיים עוזר גרודזנסקי[51], לעומתם רוב הרבנים החרדים סוברים כי רוב פוסקי ההלכה התנגדו לתפיסות מקלות אלו, והם מובילים קו שמרני ובלתי מתפשר.[דרושה הבהרה]

ביטול גרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשאלה אם בית דין יכול לקבוע בדיעבד שהגיור לא התקיים משנגלה שהגר לא התכוון לשמור מצוות מלכתחילה, יש מספר דעות. על פי פסק הרמב"ם אין כל אפשרות לבטל את גרותו של גר שהתגייר - "אפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל"[52], וכך פסקו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך והרמ"א[53]. הרמב"ם מביא ראיה מהתנ"ך שנשותיהם של שמשון ושלמה לא בוטל גיורן אף על פי "שנגלה סודן" דהיינו שנודע שעבדו לאלילים. הרב יואל בן נון טען שאם עבירה הייתה מבטלת את הגיור, הרי שחטא העגל במדבר היה צריך להביא לידי ביטול של מתן תורה[54]. הרב חיים דרוקמן העיר על הפרדוקס שיכול להתרחש אם תהיה אפשרות של ביטול גיור, שאז עלול להיות מצב, שעדותו של גר שהעיד על מתן גט תתבטל, וילדיה של האישה שנישאה בשנית, יהפכו לממזרים[55]. למרות שלא קיימת אפשרות לבטל גירות בדיעבד, עשוי להתברר שהיא הייתה פסולה מלכתחילה. הרמב"ם עצמו הסביר כך את הרחקת הכותים מהיהדות: "שארכו להם הימים עד שלמדו את התורה ופירשוה כפשוטה, ומצוה שהחזיקו בה היו מדקדקים בה ומחזיקים בה מאד, והיו מוחזקים שהם מאמיני הדת, מיחדים, ואינם עובדים עבודה זרה, עד שחקרו חכמים אחריהם ומצאום מקדשים את הר גריזים, וכשחקרו על סבת הדבר מצאו להם באותו הר דמות יונה ונודע שהם עובדי עבודה זרה, ואז הורידום במעלת גוים גמורים לכל דבריהם."[56] דוגמה לפסילת גיור למפרע המופיעה בשולחן ערוך היא של גוי קטן שבית דין גיירוהו עם אביו בהנחה ש"זכות היא לו", אך הוא התנגד לגיור בשעה שהגדיל[57]. דוגמה המעוררת פולמוס נרחב במדינת ישראל היא של מקרים בהם נטען שגר לא קיים מצוות אפילו בסמוך לאחר גיורו, ומכאן יש שהסיקו שכלל לא התכוון לקבל עליו מצוות בשעת הגיור[58].

בשנת 1972, בפסק דין האח והאחות, פסק הרב שלמה גורן שהליך גיור שהתבצע שנים רבות לפני כן היה פסול, בנימוק שאין ראיות מספיקות לגביו ושאורח החיים של הגר אינו יוצר חזקת יהדות. בכך טיהר פסק הדין מממזרות בן ובת שילדה לאיש אחר, אישה שנפרדה מאותו גר ללא גט. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב אנונימי בעניין שכבר הכריע בו בית הדין הרבני בכמה ערכאות, עורר עליו את קצפם של החרדים, שטענו שהפסק שגוי ומגמתי, ובעקבות המעשה אף התפטר הרב יוסף שלום אלישיב מבית הדין הרבני הגדול. גם בציונות הדתית היו שיצאו נגד הפסק הזה, כמו הדיין הרב שאול ישראלי. הרב אלישיב כתב בעניין:

בזמנינו יש לדון שהתנהגות בדרכי היהדות שעל ידה נקבעת הגירות, לובשת קצת צורה אחרת, ואם ראינוהו מתנהג כדרך שיהודים אשר הוא שוכן בתוכם מתנהגים, כגון שהוא מבקר בביהכנ"ס בשבתות ויו"ט, לוקח באיטליז כשר, לא עובד בשבת וכיוצא בזה, י"ל דעי"ז מחזיקים אותו לגר גם כשעובר על דבר מדברי סופרים. ע"כ. אך אם אינו שומר מצוות כלל, רק שנרשם בפנקסי הקהל כיהודי וגר, אין זו חזקת יהדות
— פסקי דין-ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין כרך יא
. גם הרב משה פיינשטיין צידד, במקרים אחרים, להכיר בקבלת מצוות שהיא לפי מנהג 'שומרי התורה' המוכרים לגר[59] ואף כתב "טעם שיש בה ממש" להכיר בקבלת מצוות לפי מנהג סתם יהודים המוכרים לגר גם כשהם מחללי שבת[60].

בשנת 1984 פורסמה אזהרה בחתימת גדולי התורה הליטאיים הרב יעקב קנייבסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שך והרב יוסף שלום אלישיב בה נכתב[61]:

היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות, הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור אפילו בדיעבד. גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור הן בארץ והן בחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל, רק לאחר מכן אפשר לרושמם.
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו כתב שאם הגר לא קיבל עליו אפילו מצוות מדרבנן, כגון מצוות מוקצה, גירותו אינה גירות[62].

בשנת 2008 פסק הרכב של בית הדין הרבני הגדול, בראשותו של הרב אברהם שרמן, כי גיורים של הרכב מסוים בראשות הרב חיים דרוקמן שנעשו במערך הגיור בראשותו משנת 1999 פסולים, עקב היות חברי ההרכב פסולים, לדבריהם, לדון, על רקע של אי סדרים בסדר הדין ובכללם זיוף מסמכים[63][64]. פסק הדין, שבוטל בידי בג"ץ, עורר פולמוס גדול בציבור הישראלי[65] והותקף גם על ידי רבנים ואישים מהציונות הדתית[54][66] בפסק גם נטען שרוב הגרים אינם שומרים מצוות לאחר גיורם, באופן המוכיח שקבלת המצוות שלהם הייתה משפה ולחוץ. אל מול טענה זו טען דיין בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה דיכובסקי שלא ניתן להסיק מהתנהגותו של הגר לאחר זמן, שבשעת הגיור קבלת המצוות שלו לא הייתה אמיתית[67].

הגיור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולה מברית המועצות שהמיר את דתו ליהדות, קורא בתנך בנחלת יצחק בתל אביב, ספטמבר 1934
סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". קביעה זו העלתה את השאלה מיהו יהודי, סביבה היו מחלוקות פוליטיות רבות. דוד בן-גוריון תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, ושלל גיור כלשהו עבורם, בנימוק שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי, ואל לה למדינה להתערב בענייני דת. הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי[68]. בשנת 1958 פרץ משבר קואליציוני סביב השאלה הזאת, ובן-גוריון ערך משאל בנושא אצל מי שהגדיר 'חכמי ישראל', חמישים אנשי רוח במגוון תחומים. ארבעים ושישה מהם השיבו על הפנייה[69]. שלושים ושבעה מן המשיבים תמכו בהשארתה על כנה של ההגדרה ההלכתית למושג יהודי. בן-גוריון החליט לאמץ עמדה זו, והנחה כי לרישום האוכלוסין ייחשב יהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה." ההנחיות נשמרו בסודיות ולא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת.

בשנת 1970, בעקבות בג"ץ שליט, תוקן החוק ונקבע בו (סעיף 4ב): "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא ציין במכוון איזה גיור קביל, ונקבע רק ש"הרישום או התעודה האמורים לנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-הדין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך" (סעיף 3א).

בשנות ה-90 של המאה ה-20 עלו לישראל, על פי חוק השבות, גויים רבים מחבר המדינות, מאתיופיה ועוד. חלקם לא היו מעוניינים בגיור אורתודוקסי, הדורש התחייבות לשמירת מצוות, והיו שפנו לגיור של היהדות הקונסרבטיבית או הרפורמית. שאלת ההכרה בגיורים אלו הייתה לנקודת מחלוקת בין התנועות האלה לבין המפלגות הדתיות בישראל. המפלגות הדתיות ביקשו לשנות את החוק כך שיציין במפורש שהגיור חייב להיות "כהלכה", בעוד התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית (התנועה המסורתית) ביקשו שמשרד הפנים ירשום גרים שגיירו כיהודים, כאשר משרד הפנים, שהיה בניהול המפלגות הדתיות, פירש את החוק כמתייחס רק לגיורים כהלכה וסירב לעשות זאת. כך קרה בפרשת שושנה מילר גיורת רפורמית שעתרה בשנת 1986 לבג"ץ בדרישה להרשם כיהודיה[70]; בג"ץ קיבל את העתירה וחייב את שר הפנים יצחק חיים פרץ לרשום אותה כבקשתה. פרץ סירב והתפטר מתפקידו. במהלך השנים עבר התיקון לחוק בקריאה טרומית, אך לא בשלוש הקריאות והחוק לא שונה.

בשנת 1989 פסק בג"ץ כי די במסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל על מנת שפקיד הרישום ירשום את המבקש כיהודי במרשם האוכלוסין[71] שנעשה בחו"ל ובעקבות זאת החליט שר הפנים אריה דרעי לשנות (בתחילה באמצעות מדבקה ואחר כך בהערה בגוף התעודה) את חוק מרשם התושבים כך שהסעיפים של לאום, מצב אישי ושם לא יהיו ראייה לכאורה לנכונותם - מתוך כוונה שלא יוכרו מבחינת דיני אישות בבתי דין רבניים. ב-1995 כפה בג"ץ על משרד הפנים לרשום אישה שהתגיירה בישראל בגיור שאינו אורתודוקסי כיהודייה (בג"ץ פסרו-גולדשטיין[72]. בהמשך (בשנת 2002) הורה שר הפנים אלי ישי על מחיקת הסעיף מתעודת הזהות. עם זאת, לא הוכרו גיורים שנעשו בישראל שלא על ידי הרבנות הראשית.

בחודש יוני 1997 מינה ראש הממשלה ועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל בראשותו של פרופ' יעקב נאמן במטרה לגבש הסדר פשרה. הוועדה המליצה להקים הליך גיור ממלכתי אחד, שיהא מוכר על ידי כלל ישראל. במסגרת זו הומלץ על הקמתו של מכון משותף ללימודי היהדות, שיהיה משותף לכל שלושת הזרמים ביהדות. כמו כן המליצה הוועדה כי הליכי הגיור עצמם ייערכו בבתי דין מיוחדים לגיור, אשר יוכרו על ידי כל הזרמים ביהדות. מטרתה של ההצעה למנוע קרע בעם היהודי, ובה בעת להביא להסדר הטיפול הממלכתי בגיור[73]. ביום 7.4.98 אימצה הממשלה את דו"ח ועדת נאמן. הממשלה קבעה כי ראש מערך הגיור ימונה על ידי הרב הראשי לישראל, ויופקד על מערך הגיור ועל המדיניות הכוללת בנושא הגיור בישראל. ראש מערך הגיור הוסמך על תעודות הגיור לחתום מטעם השר לענייני דתות.

ב-20 בפברואר 2002 פסק בג"ץ כי לצורך רישום במרשם האוכלוסין כיהודים יוכרו גם גיורים של היהדות הרפורמית ושל היהדות הקונסרבטיבית. ב-31 במרץ 2005 פסק בג"ץ ברוב מבין הרכב של תשעה שופטים כי יש להכיר בגיורי קפיצה, גיור בו חלק הארי בתהליך נעשה בישראל, בעוד הטקס עצמו נעשה בחו"ל (גיורים אלו מכונים "גיורי קפיצה", שכן המתגייר לא הצטרף לקהילה יהודית בתפוצות ונסע אך לצורך הטקס)[74]. גם לצורך חוק השבות[75]. עם זאת, נפסק כי המדינה מחויבת רק בגיורים של "קהילה יהודית מוכרת" וכאלו שבהם אין חשש לחוסר כנות של הגיור[76].

כיום ישנם מכוני גיור רבים במקומות שונים בישראל. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים והמשפחות המעורבות הרבות שהיו בהם, נדרשו הרבנים לסוגיה הזו, והיו אף בינם שתבעו יותר גמישות בתהליכי הגיור של המשפחות שרואות עצמן כחלק מעם ישראל ומבקשות להשתלב בו. היו שטענו שהרבנים בבתי הדין לגיור נוקטים בגישה מחמירה שלא במקומה, מטילים הגבלות ביורוקרטיות, ומאמצים הלכה למעשה את גישת שמאי ולא הלל בנושא זה. במערכת הבחירות לכנסת ה-19 הביעה מפלגת ש"ס התנגדות לגיור מהיר, בתשדיר "כוכבית גיור", שעורר מחאות רבות נגדו. פרופ' אשר כהן החוקר את נושא ההיטמעות של המהגרים הלא-יהודים טבע את המושג 'גיור סוציולוגי' כדי לתאר את השתלבותם בחברה הישראלית, וקרא להשתמש בכל האמצעים כדי לעודד גיור על מנת למנוע חיכוכים בתחום בעתיד.

הרבנות הצבאית הראשית מפעילה גם היא מכון לגיור במסגרת הצבא. התוכנית מאפשרת לחיילים לעבור את תהליך הגיור במסגרת שרותם הצבאי. הליך הגיור במסגרת זו הוא קצר יחסית, והרכב בית הדין מורכב מדיינים שלרוב נוקטים בגישה מקלה ביחס לגיור.

גיור אורתודוקסי נעשה בישראל בעיקר על ידי בתי דין מיוחדים לגיור, שהוקמו על ידי הרבנות הראשית ופועלים בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006‏[77].

גיור בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2001 יזם קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, הקמת תהליך גיור לחיילי צה"ל. לצורך הפעלת המסלול הוא שיתף פעולה עם פרופ' בנימין איש-שלום, יו"ר המכון ללימודי היהדות שהוקם בהחלטת ממשלה[78]. מסלול הגיור בצה"ל נקרא "קורס נתיב". הקורס בנוי משלושה שלבים: נתיב בסיסי של 7–10 שבועות; סמינר א', של 3–4 שבועות; וסמינר ב', 3-4 שבועות. בין שלב לשלב יש כחודש הפסקה לפחות. לאחר סיום הלימודים מתקיים דיון בבית דין צבאי לגיור. מי שעובר את בית הדין מופנה לברית מילה (בנים) ולמקווה לצורך הגיור בפועל. חיל החינוך והנוער שותף בביצוע הקורס והרבנות הצבאית הראשית אחראית על בתי הדין הצבאיים לגיור.

קורס נתיב מתקיים מיד לאחר הטירונות או באמצע השירות הצבאי. הקורס עוסק בהיסטוריה של עם ישראל (מימי עזרא ונחמיה ועד העת החדשה), מחשבת ישראל, תנ"ך, מעגל השנה היהודי, מעגל החיים היהודי (מלידה ועד אבלות), מצוות, ציונות ועוד. הקורס מלווה בסיורים. בכל שנה מתגיירים מאות חיילים[79] ובסה"כ התגיירו בצה"ל אלפי חיילים


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A8

הגיור האורתודוקסי לא מספק את משרד הפנים
פקידי המשרד מונעים אזרחות ממאות שעברו גיור אורתודוקסי מחמיר. כל זאת, ללא שום היגיון, חוקים או אופן התנהלות מוסבר בכל הנוגע למדיניות המשרד כלפי המתגיירים

https://news.walla.co.il/item/629326