אינדקס
ממנחם עד מנחם לא קם כמנחם בגין
מנחם בגין היה מנהיג דגול אמיתי וחכם עם אוזן קשבת לעמו
ולא כמו שאר המושחתים שבאו אחריו
התגשמותו של חלום וחזון .
האיש שנולד כאדם פשוט ומת כאדם פשוט
למרות גדולתו הוא נשאר צנוע ונחבא אל הכלים
האיש שלא חי במגדלים רק מלחם ומים
יותר מכל מנחם בגין היה אדם .
איפה הם המנהיגים של פעם ?
הלכו ואינם ....
נשארנו עם מפולת של נמושות ,של מושחתים ,של שקרנים תאווי בצע ,עלוקות מוצצות דם עם תרבות מסריחה של הון ושלטון
איפה הוא האיש ההוא
המשקפופר הלא פוטוגני מירושלים שאמר לא לעושר ולשחיתות שבחר בחים ולא במוות
האיש שבחר בשלום ולא במלחמה
איפה האיש הקטן הזה שלימד אותנו שקטן יכול להיות לפעמים ענק.
איפה האיש שאהבנו פעם לאהוב להעריך ולהעריץ .
מתגעגעים למנחם בגין
יהיה זכרו ברוך
[You must be registered and logged in to see this image.]
מנחם בגין (להאזנה (מידע · עזרה); 16 באוגוסט 1913, ברסט ליטובסק – 9 במרץ 1992, תל אביב) היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום עם מצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.
בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר במזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד.. בגין, שנשלח לגולאג, שוחרר יחד עם אזרחים פולנים נוספים והתגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, ויצר קשרים עם אצ"ל. הוא הפך למפקד הארגון בסוף שנת 1943; בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.
לאחר פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים שימש מנהיגה הבלתי מעורער וכראש האופוזיציה. בגין התנגד חריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה, אך תמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. הוא עלה לשלטון לאחר "המהפך" של 1977, חתם על הסכם השלום עם מצרים ועמד בראשות הממשלה בשנה הראשונה של מלחמת לבנון הראשונה. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. עד יום מותו, סירב בגין לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 ביוגרפיה
1.1 נעוריו ותחילת דרכו
1.2 מנהיג ציוני בבית"ר
1.3 במלחמת העולם השנייה
1.4 כמפקד אצ"ל
1.5 מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה
1.6 "המהפך"
1.7 כראש ממשלה
1.7.1 הסכם שלום עם מצרים
1.7.2 בתחום הכלכלי-חברתי
1.7.3 תחומים נוספים
1.8 הקדנציה השנייה
1.8.1 ניצחון בבחירות
1.8.2 יוזמות תחיקתיות
1.8.3 מלחמת לבנון
1.8.4 הסתגרותו והתפטרותו
2 עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים
2.1 כמנהיג ליכוד בשנת 1973
2.2 כראש ממשלה משנת 1977
2.3 במהלך הפגישות עם סאדאת וקרטר בקמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום עם מצרים
3 שנותיו האחרונות
4 הנצחת מנחם ועליזה בגין
5 ספריו
6 ראו גם
7 לקריאה נוספת
8 קישורים חיצוניים
8.1 אודותיו
8.2 דבריו
9 הערות שוליים
[עריכה]ביוגרפיה
[עריכה]נעוריו ותחילת דרכו
מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שברוסיה הלבנה – בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין (כיום בבלארוס) ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נחמו, ומכך נגזר שמו. הוריו היו חסיה לבית קוסובסקי וזאב-דוב. מקור השם בגין הוא מהמילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות.
בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא התדרדר עם השנים. כשהיה בגין תינוק נאלצה משפחתו לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה, ונדדה בין כפרים במזרח פולין. עם תום המלחמה חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין החל את מסלול לימודיו: תחילה למד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר לתחכמוני", בית ספר עברי-דתי. לדבריו, כילד חלם להיות עורך דין "כדי לעזור לחלכאים". בהמשך למד בגימנסיה הממשלתית והמשיך ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים.
כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. לאחר מספר שנים הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם ב-1929. באותה שנה שמע לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". כאשר למד בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה בגין עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.
[עריכה]מנהיג ציוני בבית"ר
בהדרגה טיפס בגין בסולם התפקידים בבית"ר. הוא התמנה למפקד מחוז בריסק והיה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 נערך הכינוס העולמי השני של התנועה. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אליו בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר". על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם". למרות המחלוקת, מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות.
בגין במסדר אצ"ל, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן
לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בפולין כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא 6 שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה.
בכינוס העולמי השלישי של בית"ר הגיע להתנגשות חריפה יותר מול ז'בוטינסקי. בגין היה נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים". כמו כן הציע בגין תיקון לנסוח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל – לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין, ואף אמר על נאומו של בגין שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרון פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. במאי אותה שנה נשא לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים.
[עריכה]במלחמת העולם השנייה
ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועמה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול, ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת בה נסעו נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגליהם. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה.
בגין העצור על ידי הנ. ק. ו. ד.
ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ. ק. ו. ד., והובל אל כלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ועונשו נקבע לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן". ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה והשהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". אולם בגין שוחרר מוקדם מהצפוי בשל הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, שלפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה.
בגין, אשר היה במצב של תשישות, התגייס לצבא אנדרס, ותחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס הגיע, במאי 1942, דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין. הוא שירת כשנה וחצי, ובחצי השנה האחרונה גם שימש נציב בית"ר בארץ ישראל, תוך קיום מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים. לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נפל בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק ב-1941, הגיע הארגון לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל, אמר לאנשי מפקדתו כי בגין הוא האיש הנחוץ לעמוד בראש לפני המערכה העתידית בה יפתח אצ"ל.
הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941.
[עריכה]כמפקד אצ"ל
מנחם בגין
בגין מוסווה כ"רבי ישראל ססובר" עם משפחתו
השתייכות אצ"ל
תקופת שירות 1943 - 1948
תפקידים צבאיים
מפקד אצ"ל
שלט ברחוב צירלסון 15 בשכונת חסידוף בפתח תקווה, בו הסתתרו מנחם בגין ומשפחתו
אריה בן אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא והפך למפקד האצ"ל.
בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944 פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין.[1] בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו "נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, – אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות – או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם".
בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, פריצת כלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו.
הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. בתחילת המרד הוא הסתתר במלון סבוי כחודשיים, לשם בהמשך הועברו אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. בגין הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב, אולם הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, היהודים התימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור נוספת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, תחת השם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, הוא עורך דין הלומד את החוק הארצישראלי ולכן שוהה רוב הזמן בבית עד לבחינה. לאחר מכן עבר לצפון תל אביב, לרחוב יהושע בן נון, שם התחפש לאברך בישיבה והשתמש בשם "רבי ישראל ססובר".
בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה, פתח היישוב ובראשו ארגון ההגנה ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך.
בגין ראה את הוצאתם להורג של אנשי אצ"ל על ידי השלטון הבריטי (עולי הגרדום) בחומרה. ביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("סרג'נטים") בריטים (שהיו למעשה מודיעים של ההגנה) והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים הבריטים. מאז הבריטים הפסיקו את העליות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.
במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.
ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה:
קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?
– שידורו של מנחם בגין עם קום מדינת ישראל, באתר "דעת"
ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.
פקודת מנחם בגין מוצגת באנדרטת אלטלנה שבחוף תל אביב
בגין (במרכז) עם משוחררי אצ"ל, 1948
אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ב-22 ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק של אצ"ל, ולאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה לגרום לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל). הוא עלה על סיפונה של האנייה בכפר ויתקין לאחר שניתן לה האולטימטום להסכים למסור את כל נשקה לממשלה בתוך 10 דקות. הוא נשאר על הסיפון גם כשהופגזה מול חופי תל אביב והחלה לעלות בלהבות. לוחמי אצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש למלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרבות סביב האנייה נפלו ששה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. לאחר מכן נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח מבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל.
עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: "שלום לך תל אביב תכלת-לבן" – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב.
[עריכה]מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה
בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל
עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו שנחשב אז ימני קיצוני, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו אצ"ל, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסיטית".
בבחירות לכנסת הראשונה זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, 14 מושבים בכנסת. בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ובלי מק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה.
במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב רבה. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. באזני ילידי ישראל נשמעה צורת התבטאותו כמוזרה לעתים, כפי שעולה מספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, שבו הוא מתאר נאום של בגין בשנות ה-50 בקולנוע אדיסון.[2]
היה מקרה אחד שבו מרד נגד שלטון החוק: היה זה בינואר 1952, עת נדון בכנסת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. אז החליט בגין לשוב לזירה הפוליטית.[3] בן-גוריון ראה בהסכם הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה; בגין ראה בהסכם מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, ובגידה בקורבנות השואה. ביום 9 בינואר 1952, שבו עמדה הכנסת לאשר את ההסכם, עמד בגין בראש הפגנת ענק נגד ההסכם, שנערכה בכיכר ציון בירושלים. בנאומו אמר בין השאר:
כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.
– מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה
ההפגנה יצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין, והתדרדרה לאלימות. רבים מהמפגינים נעצרו, ובגין הורחק מהכנסת לשלושה חודשים.[4] חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".[4]
לקראת הבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, עמד בראש אספות שבהן נכחו לעתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. במערכת בחירות זו זכתה חרות ב-15 מושבים. ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. ביוני 1959 נחשפה עסקת מכירת נשק בהיקף גדול מישראל לגרמניה המערבית. החשיפה עוררה סערה גדולה בישראל ובעולם. נגד היוזמה יצאו סיעת אחדות העבודה, מפלגות הדתיים וחרות. בנאומו אמר בגין: "ההידרדרות לתהום כה עמוקה היא עד אשר לתהום, מבחינה מוסרית, אין עוד תחתית".[5] בנובמבר 1961 החלו מגעים בין ראש סיעת חרות, יוחנן באדר, לבין נציגי המפלגה הליברלית בהנהגת יוסף ספיר לגבי איחוד.
במהלך כהונתו בכנסת, נטה בגין להתנגד בשימוש בתקנות לשעת חירום המנדטוריות, שבהן השתמש הממשל הבריטי נגד האצ"ל. כך, למשל, הוא נאם בכנסת ב-1962 למען ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהטילה המדינה באמצעותם לאחר מלחמת העצמאות.[6] הן בבחירות לכנסת הרביעית והן בבחירות לכנסת החמישית זכתה חרות בהנהגת בגין ב-17 מושבים בכנסת.
בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים.
ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב האמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה; אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.
בשנת 1965 עמד בגין בראש איחוד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" – גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, זכו המפלגה המאוחדת בבחירות לכנסת השישית לעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון. ביוני 1966, בוועידת תנועת חרות, קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות[7]. הקהל זעם על האמירה של אולמרט, אולם בגין מחא לו כף, והודיע בהמשך על התפטרותו מתפקיד ראשות התנועה. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה בפברואר 1967. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". לאחר מכן, חזר בגין לתפקידו. הייתה זו קריאת התִּגָּר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד שפרש סופית.
במאי 1967, בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לממשלה של לוי אשכול, בתפקיד שר בלי תיק, וכך לראשונה היה חבר ממשלה, ועמו יוסף ספיר. בגין הציע לאשכול להזמין את בן-גוריון שיעמוד בראשות הממשלה, אולם ההצעה נדחתה. הייתה זו ממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בתולדות המדינה. יחד עמו הצטרף משה דיין בתפקיד שר הביטחון. בכך שצורף, נפרצה "חומת הבדידות" סביב בגין ותנועתו. יחד עם יגאל אלון, הגיעה היוזמה לקיים את הדיון בו התקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים. ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו". ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. באוגוסט 1970, עת עמדה בראשות הממשלה גולדה מאיר לאחר פטירתו של אשכול, פרש בגין עם שרי גח"ל מהממשלה לאור סירובם לקבל את יוזמת רוג'רס השנייה, שכללה התחייבות לקבלת החלטת מועצת הביטחון 242.
בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו זמן קצר לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, זכה הליכוד ב-39 מושבים, ואילו "המערך" (השני) ב-51. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה, אך התפטרה כעבור חודשים אחדים בלחץ הציבור. בגין וסיעתו נותרו באופוזיציה.
בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם, נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.
באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת גל של חובות אדירים שמקורם היה בהלוואות בריבית קצוצה אשר נלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן.
סמוך לבחירות שהוקדמו במה שכונה "התרגיל המבריק", באפריל 1977, לקה בגין בהתקף לב קשה ולכן כמעט לא היה מעורב במסע הבחירות בשנה זאת. את רוב העבודה ביצע עזר ויצמן.
[עריכה]"המהפך"
למרות הכישלונות הרבים במערכות הבחירות, לא נואש בגין והיה אופטימי. הוא אמנם העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה, ומפורסמת אימרתו "לשרת את העם באופוזיציה", אך עם זאת נשא עיניו לשלטון וצוטט כאומר: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21", וכן "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה". בגין היה משקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא עשרות אם לא מאות נאומים פומביים. עם השנים גדלה התמיכה בראשות הגופים הפוליטיים שבהם עמד לצד רצון להחליף את השלטון. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי ה"השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות" ובהזדמנויות רבות שטח תוכניות לצמצום העוני. במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים, ויוצאי המחתרת, אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות. בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועות העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.[8]
ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, וכן מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הליל בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:
היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...
– תולדות חייו של בגין, בפסקה "המהפך הפוליטי"
לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא לידי משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים". המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד התפוררות ד"ש. ב-12 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מוייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.
[עריכה]כראש ממשלה
בעת הרכבת ממשלתו הראשונה, הסעיר בגין את הרוחות כאשר מינה כשר חוץ את משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה. סערה נוספת עורר כשהכריז בעת ביקור בהתנחלות אלון מורה: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". ההסכם הקואליציוני עם המפלגות הדתיות שינה כמה דברים ב"סטטוס קוו": (1) פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; (2) הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); (3) הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות. ביקורת נמתחה על בגין, בתחילת דרכו כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, על שהמליץ בפני הנשיא קציר להעניק חנינה לבנקאי יהושע בן ציון.
זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופיניים לראשי ממשלה קודמים. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. כאמור לעיל גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת מאוד בסמליות דתית.
[עריכה]הסכם שלום עם מצרים
מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בקמפ דייוויד ב-1978
אחד ממעשיו הזכורים ביותר של בגין הוא חתימת הסכם השלום עם מצרים.
ראשיתו היה בביקור של בגין ברומניה, שבו נפגש עם הנשיא ניקולאה צ'אושסקו באוגוסט 1977, ובמגעים חשאיים של משה דיין במרוקו עם סגן נשיא מצרים, חסן תוהמי, בספטמבר. סבורים כי סאדאת הגיע למסקנה כי בגין, על אישיותו ועל אמינותו, מתאים לשותפות להסכם, שכן דווקא הוא אשר הושמץ מרבית חייו כ"מחרחר מלחמה" ו"קנאי" ישאף להגיע להסכם ויוכל לבצע ויתורים מפליגים. ב-9 בנובמבר 1977 הכריז סאדאת במועצת העם המצרית: "אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם". בגין ענה בפנייה באנגלית לעם המצרי: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד.
ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים, מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. באיסמעיליה נפגש עם הנשיא סאדאת.
תוכנית השלום עוררה כלפי בגין ביקורת קשה, ובייחוד בתוך מפלגתו, מאחר שהיה כרוך בה ויתור על רוב שטחה של סיני וכן מתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. למתנגדיו ענה בגין: "איני זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים' ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". מימין אמר עליו יובל נאמן: "בחלומותי השחורים לא תיארתי לעצמי שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל חייו". לעומתו אמר על כך יצחק רבין: "לבגין יש יתרון בכך, שכראש ממשלה אין לו בגין באופוזיציה". סאדאת עצמו היה מודע לביקורת הקשה בתוך ישראל ואמר: "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר"[9]
המשא ומתן נתקל בקשיים, אך קיבל תנופה מחודשת בוועידת הפסגה בקמפ דייוויד במשך 11 יום בספטמבר 1978. הסכמי המסגרת, שכונו "הסכמי קמפ דייוויד", כללו ויתורים לא מעטים דווקא מהצד הישראלי. הגדול שבהם היה נסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטחי סיני. בין היתר עתידים היו לפנות את מושב נאות סיני, אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילתה של אותה שנה. ב-28 בספטמבר 1978 אישרה הכנסת את הסכם המסגרת ברוב של 84 תומכים מול 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. לפני חתימת ההסכם הסופי, זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר שנפטרה יומיים לפני כן, הוא המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו".[10]
ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. ב-6 באוקטובר 1981, עת כבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר". הדבר עורר חשש לגבי הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינויים של היישובים הישראלים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארק, שרר בהמשך מה שכינו "שלום קר". מנחם בגין, הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"[11]
[עריכה]בתחום הכלכלי-חברתי
מדיניותו הכלכלית והחברתית של בגין נגזרה מהיותו של הליכוד איחוד בין המפלגה הליברלית, שדגלה בליברליזם כלכלי ושוק חופשי, עם צמצום דרסטי של המעורבות הממשלתית בניהול המשק, ותנועת החרות, שאימצה את משנת זאב ז'בוטינסקי וסלדה אף היא מ"סוציאליזם". בגין התבטא על מחויבותו לעקרונות של "צדק סוציאלי" כך: "צמצום אי השוויון הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכיוון "מלמעלה למטה" המביא בהכרח לירידה ונסיגה כלכלית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה" המביא לעלייה והתקדמות... הקידמה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הנדרשים על ידי הכול והנרכשים על ידי הכל.".[12] אולם קשה לומר כי היו לבגין תוכניות מוגדרות כיצד להגשים זאת.
בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר, כולם התפטרו מקץ זמן קצר משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. עם הקמת ממשלתו מינה בגין לתפקיד את סגנו שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, שנועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז.
התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", הסירה את המגבלות על החזקת מטבע חוץ וסחר בו, ניידה את שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, וביטלה את מס הנסיעות. מאידך, התוכנית ביטלה את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. תוצאת אלה הייתה גל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית.
בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם", לדבריו. לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסו כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום.
רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אם כי הפערים אך גדלו. היות שמדיניותו נעדרה נכונות לקצץ בתקציב או להטיל מיסוי על הציבור, מומנו פעולות אלה באמצעות "הדפסת כסף".
בקווי היסוד של ממשלתו, סעיף ט"ו קבע: "פעולה למען ביטול העוני והושטת עזרה למשפחות ברוכות ילדים, במיוחד בדיור ובחינוך". בתחום החינוך רצה ליצור מצב שלא ימנע חינוך מילד שהוריו אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד. במרץ 1978 הובאה הצעת החוק לחינוך חינם לגילאי 16–17 על ידי זבולון המר בשם הממשלה. החוק אושר סופית באפריל. כמו כן, נעשו מאמצים רבים לחיסולו של העוני בדיור. ב-1977 עמדה צפיפות הדיור של יותר משלוש נפשות הגרות בחדר, המייצגת את עוני הדיור, על קרוב ל-3%, כ-30,000 משקי בית. ב-1983 ירד השיעור ל-1.2%, כ-10,000 משקי בית. בשנים אחר כך הייתה ירידה לשיעורים אפסיים.
אחת היוזמות הזכורות הייתה "מפעל שיקום השכונות". התוכנית, שסגן ראש הממשלה יגאל ידין מונה לביצועה ולתיאום בין משרדי הממשלה, הייתה במימון חלקי של קהילות יהודיות מחו"ל, ותכנון השיקום נעשה בשיתוף עם תושבי השכונה המשוקמת.
[עריכה]תחומים נוספים
במקביל שקד בגין על הקמתן התנחלויות רבות בשטחי יהודה ושומרון, בהתאם לתפיסתו המדינית הימנית ולפי אמונתו בזכות היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. בנאום בתל אביב, ביוני 1981, הצדיק את המעשים:
...מר קרטר... בכל פעם הוא אמר לי, מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. בכל פעם אני אומר לו, מיסטר פרזידנט, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים הקימונו מאה ארבעים וארבע יישובים חדשים! לא נכנענו לשום לחצים. מה אמרו לנו "הציונים הסוציאליסטים"... לאן אתם הולכים להתיישב ... למקומות שבהם יושבים ערבים? אני רוצה לשאול אותם: ... איך נבנתה ארץ ישראל? ... איך נבנתה חניתה ב-1938 אם לא על ידי הליכה לתוך היישוב הערבי?[13]
בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל, ובכלל החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. ידועה האמרה מתוך נאום שידור הרדיו שלו בעת קום המדינה: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", וכן פרט לכך כתב "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות".[14] דוגמה לכך הייתה כאשר אישר בג"ץ בפסק דין בשנות ה-70 את חוקיות ההתנחלות בית אל, וכלפיו אמר בגין: "יש שופטים בירושלים".[15] הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.
כראש ממשלה כרת ברית הדוקה עם החרדים ("אגודת ישראל"), אשר לא שותפו בממשלות ישראל מאז פרישתם בשנת 1952. בהמשך קיבלו במסגרת ישיבתם בממשלה הטבות רבות, בהן הרחבת הפטור מגיוס, מתן תקציבים לישיבות, ושונו שיטות הקצבאות של הבטחת הכנסה ושל קצבת ילדים גם לאנשים לא עובדים.
ביום 14 במרץ 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף – אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.
נקודה מרכזית שהפריעה לתפקוד הממשלה היא שורת השרים בכירים שהתפטרו (נוסף לשרי האוצר): לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומת
מנחם בגין היה מנהיג דגול אמיתי וחכם עם אוזן קשבת לעמו
ולא כמו שאר המושחתים שבאו אחריו
התגשמותו של חלום וחזון .
האיש שנולד כאדם פשוט ומת כאדם פשוט
למרות גדולתו הוא נשאר צנוע ונחבא אל הכלים
האיש שלא חי במגדלים רק מלחם ומים
יותר מכל מנחם בגין היה אדם .
איפה הם המנהיגים של פעם ?
הלכו ואינם ....
נשארנו עם מפולת של נמושות ,של מושחתים ,של שקרנים תאווי בצע ,עלוקות מוצצות דם עם תרבות מסריחה של הון ושלטון
איפה הוא האיש ההוא
המשקפופר הלא פוטוגני מירושלים שאמר לא לעושר ולשחיתות שבחר בחים ולא במוות
האיש שבחר בשלום ולא במלחמה
איפה האיש הקטן הזה שלימד אותנו שקטן יכול להיות לפעמים ענק.
איפה האיש שאהבנו פעם לאהוב להעריך ולהעריץ .
מתגעגעים למנחם בגין
יהיה זכרו ברוך
[You must be registered and logged in to see this image.]
מנחם בגין (להאזנה (מידע · עזרה); 16 באוגוסט 1913, ברסט ליטובסק – 9 במרץ 1992, תל אביב) היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכוד, שר בממשלות ישראל, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, חותם הסכם השלום עם מצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978.
בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר במזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד.. בגין, שנשלח לגולאג, שוחרר יחד עם אזרחים פולנים נוספים והתגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הגיע לארץ ישראל, ויצר קשרים עם אצ"ל. הוא הפך למפקד הארגון בסוף שנת 1943; בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.
לאחר פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים שימש מנהיגה הבלתי מעורער וכראש האופוזיציה. בגין התנגד חריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה, אך תמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. הוא עלה לשלטון לאחר "המהפך" של 1977, חתם על הסכם השלום עם מצרים ועמד בראשות הממשלה בשנה הראשונה של מלחמת לבנון הראשונה. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. עד יום מותו, סירב בגין לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 ביוגרפיה
1.1 נעוריו ותחילת דרכו
1.2 מנהיג ציוני בבית"ר
1.3 במלחמת העולם השנייה
1.4 כמפקד אצ"ל
1.5 מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה
1.6 "המהפך"
1.7 כראש ממשלה
1.7.1 הסכם שלום עם מצרים
1.7.2 בתחום הכלכלי-חברתי
1.7.3 תחומים נוספים
1.8 הקדנציה השנייה
1.8.1 ניצחון בבחירות
1.8.2 יוזמות תחיקתיות
1.8.3 מלחמת לבנון
1.8.4 הסתגרותו והתפטרותו
2 עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים
2.1 כמנהיג ליכוד בשנת 1973
2.2 כראש ממשלה משנת 1977
2.3 במהלך הפגישות עם סאדאת וקרטר בקמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום עם מצרים
3 שנותיו האחרונות
4 הנצחת מנחם ועליזה בגין
5 ספריו
6 ראו גם
7 לקריאה נוספת
8 קישורים חיצוניים
8.1 אודותיו
8.2 דבריו
9 הערות שוליים
[עריכה]ביוגרפיה
[עריכה]נעוריו ותחילת דרכו
מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שברוסיה הלבנה – בתחום המושב של האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין (כיום בבלארוס) ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב תרע"ג, שבו חָלה שבת נחמו, ומכך נגזר שמו. הוריו היו חסיה לבית קוסובסקי וזאב-דוב. מקור השם בגין הוא מהמילה הרוסית "בֶּגוּן" (Бегун) – רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה; קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות.
בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא התדרדר עם השנים. כשהיה בגין תינוק נאלצה משפחתו לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה, ונדדה בין כפרים במזרח פולין. עם תום המלחמה חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין החל את מסלול לימודיו: תחילה למד בתלמוד תורה ("חדר"), ואחרי שנה עבר לתחכמוני", בית ספר עברי-דתי. לדבריו, כילד חלם להיות עורך דין "כדי לעזור לחלכאים". בהמשך למד בגימנסיה הממשלתית והמשיך ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים.
כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת "השומר הצעיר" – באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. לאחר מספר שנים הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם ב-1929. באותה שנה שמע לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". כאשר למד בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהניסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה בגין עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים נגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.
[עריכה]מנהיג ציוני בבית"ר
בהדרגה טיפס בגין בסולם התפקידים בבית"ר. הוא התמנה למפקד מחוז בריסק והיה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 נערך הכינוס העולמי השני של התנועה. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה שבה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אליו בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר". על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהילחם". למרות המחלוקת, מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין, והתנבא כי יגיע לגדולות.
בגין במסדר אצ"ל, פולין 1939. לצדו: משה (מוניה) כהן
לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים ושל ציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בביטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בפולין כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות לארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא 6 שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה.
בכינוס העולמי השלישי של בית"ר הגיע להתנגשות חריפה יותר מול ז'בוטינסקי. בגין היה נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים". כמו כן הציע בגין תיקון לנסוח "הנדר הבית"רי" שכתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל – לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין, ואף אמר על נאומו של בגין שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרון פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. במאי אותה שנה נשא לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, שאותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, שם השתלם בגין במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, שבה נכחו מאות בית"רים ומכרים.
[עריכה]במלחמת העולם השנייה
ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועמה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול, ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין מור, עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת בה נסעו נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגליהם. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה, אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בווילנה.
בגין העצור על ידי הנ. ק. ו. ד.
ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ. ק. ו. ד., והובל אל כלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר, כשהוא מואשם בשיתוף פעולה עם "האימפריאליזם הבריטי". הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ועונשו נקבע לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן". ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּצ'ורה, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה והשהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". אולם בגין שוחרר מוקדם מהצפוי בשל הסכם שנחתם בין סטלין לבין ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, שלפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצדה נגד גרמניה.
בגין, אשר היה במצב של תשישות, התגייס לצבא אנדרס, ותחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס הגיע, במאי 1942, דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין. הוא שירת כשנה וחצי, ובחצי השנה האחרונה גם שימש נציב בית"ר בארץ ישראל, תוך קיום מגע הדוק עם מחתרת אצ"ל. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים. לאחר שמפקדו, דוד רזיאל, נפל בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק ב-1941, הגיע הארגון לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור, אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל, אמר לאנשי מפקדתו כי בגין הוא האיש הנחוץ לעמוד בראש לפני המערכה העתידית בה יפתח אצ"ל.
הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941.
[עריכה]כמפקד אצ"ל
מנחם בגין
בגין מוסווה כ"רבי ישראל ססובר" עם משפחתו
השתייכות אצ"ל
תקופת שירות 1943 - 1948
תפקידים צבאיים
מפקד אצ"ל
שלט ברחוב צירלסון 15 בשכונת חסידוף בפתח תקווה, בו הסתתרו מנחם בגין ומשפחתו
אריה בן אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בגיל 30, עזב כטוראי את הצבא והפך למפקד האצ"ל.
בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור, והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944 פורסם הכרוז הראשון שבו ניכרת רוחו של מנחם בגין.[1] בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית, ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו "נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, – אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות – או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם".
בארבע השנים שבהן פיקד בגין על אצ"ל ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, פריצת כלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947 ומבצע אצ"ל בכיבוש יפו.
הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. בתחילת המרד הוא הסתתר במלון סבוי כחודשיים, לשם בהמשך הועברו אשתו ובנו. כשראה מחלון חדרו פשיטה של הבריטים, החליט לעבור למקום מסתור אחר. בגין הועבר לשכונת מחנה יהודה שבפתח תקווה שם התגורר תקופת מה בבית מבודד בקצה המושב, אולם הוא בלט במראהו השונה על רקע בני המקום, היהודים התימנים, ולכן הועבר לדירת מסתור נוספת בפתח תקווה, בשכונת חסידוף, תחת השם הבדוי "ישראל הלפרין", שם שהה עם אשתו ובנו במשך 9 חודשים. לאנשי המקום נאמר שראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, הוא עורך דין הלומד את החוק הארצישראלי ולכן שוהה רוב הזמן בבית עד לבחינה. לאחר מכן עבר לצפון תל אביב, לרחוב יהושע בן נון, שם התחפש לאברך בישיבה והשתמש בשם "רבי ישראל ססובר".
בגין קבע סייגים נוקשים למלחמה בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, אל חייליו ואל מתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה, פתח היישוב ובראשו ארגון ההגנה ב"סזון" – מעשי רדיפה נגד אנשי אצ"ל שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד-משמעית לאנשי הארגון: "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי אצ"ל ביישוב היהודי, והורה להבליג על כך.
בגין ראה את הוצאתם להורג של אנשי אצ"ל על ידי השלטון הבריטי (עולי הגרדום) בחומרה. ביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף אצ"ל שני סמלים ("סרג'נטים") בריטים (שהיו למעשה מודיעים של ההגנה) והודיע כי תליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב-31 ביולי 1947, לאחר שהעלו הבריטים לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן חיים לנדאו, ראש מטה האצ"ל את ההוראה לתלות את שני הסמלים הבריטים. מאז הבריטים הפסיקו את העליות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.
במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מארץ ישראל והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.
ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של אצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה:
קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?
– שידורו של מנחם בגין עם קום מדינת ישראל, באתר "דעת"
ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.
פקודת מנחם בגין מוצגת באנדרטת אלטלנה שבחוף תל אביב
בגין (במרכז) עם משוחררי אצ"ל, 1948
אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ב-22 ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק של אצ"ל, ולאחר שאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, החליט דוד בן-גוריון לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה לגרום לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי אצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל). הוא עלה על סיפונה של האנייה בכפר ויתקין לאחר שניתן לה האולטימטום להסכים למסור את כל נשקה לממשלה בתוך 10 דקות. הוא נשאר על הסיפון גם כשהופגזה מול חופי תל אביב והחלה לעלות בלהבות. לוחמי אצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש למלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרבות סביב האנייה נפלו ששה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. לאחר מכן נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של אצ"ל, וכשהוא מתייפח מבכי הורה על כניעה ללא תנאי של אצ"ל.
עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן יהודה. אלפים רבים (לפי הערכת העיתונים: 15,000) הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק קולו נשמע ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: "שלום לך תל אביב תכלת-לבן" – אותן מילים שבהן היה פותח ז'בוטינסקי, שתמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה, את נאומיו בתל אביב.
[עריכה]מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה
בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל אצ"ל
עם פירוק אצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות – מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו שנחשב אז ימני קיצוני, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו אצ"ל, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות, שאותה כינו "פשיסיטית".
בבחירות לכנסת הראשונה זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, 14 מושבים בכנסת. בן-גוריון, אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ובלי מק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה.
במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב רבה. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. באזני ילידי ישראל נשמעה צורת התבטאותו כמוזרה לעתים, כפי שעולה מספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, שבו הוא מתאר נאום של בגין בשנות ה-50 בקולנוע אדיסון.[2]
היה מקרה אחד שבו מרד נגד שלטון החוק: היה זה בינואר 1952, עת נדון בכנסת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. אז החליט בגין לשוב לזירה הפוליטית.[3] בן-גוריון ראה בהסכם הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה; בגין ראה בהסכם מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, ובגידה בקורבנות השואה. ביום 9 בינואר 1952, שבו עמדה הכנסת לאשר את ההסכם, עמד בגין בראש הפגנת ענק נגד ההסכם, שנערכה בכיכר ציון בירושלים. בנאומו אמר בין השאר:
כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.
– מנחם בגין, דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה
ההפגנה יצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין, והתדרדרה לאלימות. רבים מהמפגינים נעצרו, ובגין הורחק מהכנסת לשלושה חודשים.[4] חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".[4]
לקראת הבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, עמד בראש אספות שבהן נכחו לעתים אף כ-5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות נגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. במערכת בחירות זו זכתה חרות ב-15 מושבים. ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה, ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. ביוני 1959 נחשפה עסקת מכירת נשק בהיקף גדול מישראל לגרמניה המערבית. החשיפה עוררה סערה גדולה בישראל ובעולם. נגד היוזמה יצאו סיעת אחדות העבודה, מפלגות הדתיים וחרות. בנאומו אמר בגין: "ההידרדרות לתהום כה עמוקה היא עד אשר לתהום, מבחינה מוסרית, אין עוד תחתית".[5] בנובמבר 1961 החלו מגעים בין ראש סיעת חרות, יוחנן באדר, לבין נציגי המפלגה הליברלית בהנהגת יוסף ספיר לגבי איחוד.
במהלך כהונתו בכנסת, נטה בגין להתנגד בשימוש בתקנות לשעת חירום המנדטוריות, שבהן השתמש הממשל הבריטי נגד האצ"ל. כך, למשל, הוא נאם בכנסת ב-1962 למען ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהטילה המדינה באמצעותם לאחר מלחמת העצמאות.[6] הן בבחירות לכנסת הרביעית והן בבחירות לכנסת החמישית זכתה חרות בהנהגת בגין ב-17 מושבים בכנסת.
בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לישראל, שציווה שיועלו לישראל רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים.
ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב האמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה; אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני כ-5,000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.
בשנת 1965 עמד בגין בראש איחוד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" – גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, זכו המפלגה המאוחדת בבחירות לכנסת השישית לעשרים ושישה מנדטים בלבד; הדבר נחשב לכישלון. ביוני 1966, בוועידת תנועת חרות, קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכישלון בבחירות[7]. הקהל זעם על האמירה של אולמרט, אולם בגין מחא לו כף, והודיע בהמשך על התפטרותו מתפקיד ראשות התנועה. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה בפברואר 1967. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". לאחר מכן, חזר בגין לתפקידו. הייתה זו קריאת התִּגָּר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד שפרש סופית.
במאי 1967, בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לממשלה של לוי אשכול, בתפקיד שר בלי תיק, וכך לראשונה היה חבר ממשלה, ועמו יוסף ספיר. בגין הציע לאשכול להזמין את בן-גוריון שיעמוד בראשות הממשלה, אולם ההצעה נדחתה. הייתה זו ממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בתולדות המדינה. יחד עמו הצטרף משה דיין בתפקיד שר הביטחון. בכך שצורף, נפרצה "חומת הבדידות" סביב בגין ותנועתו. יחד עם יגאל אלון, הגיעה היוזמה לקיים את הדיון בו התקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים. ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו". ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, בג'נין ובחברון. באוגוסט 1970, עת עמדה בראשות הממשלה גולדה מאיר לאחר פטירתו של אשכול, פרש בגין עם שרי גח"ל מהממשלה לאור סירובם לקבל את יוזמת רוג'רס השנייה, שכללה התחייבות לקבלת החלטת מועצת הביטחון 242.
בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד, שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו זמן קצר לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, זכה הליכוד ב-39 מושבים, ואילו "המערך" (השני) ב-51. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה, אך התפטרה כעבור חודשים אחדים בלחץ הציבור. בגין וסיעתו נותרו באופוזיציה.
בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם, נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לוּוה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין סוערות, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.
באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס ולהקצאת כספים אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות כי הקרן עומדת לקרוס תחת גל של חובות אדירים שמקורם היה בהלוואות בריבית קצוצה אשר נלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים, ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים, שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בישראל ובעולם, ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלוֹוים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן, אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן.
סמוך לבחירות שהוקדמו במה שכונה "התרגיל המבריק", באפריל 1977, לקה בגין בהתקף לב קשה ולכן כמעט לא היה מעורב במסע הבחירות בשנה זאת. את רוב העבודה ביצע עזר ויצמן.
[עריכה]"המהפך"
למרות הכישלונות הרבים במערכות הבחירות, לא נואש בגין והיה אופטימי. הוא אמנם העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה, ומפורסמת אימרתו "לשרת את העם באופוזיציה", אך עם זאת נשא עיניו לשלטון וצוטט כאומר: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21", וכן "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה". בגין היה משקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא עשרות אם לא מאות נאומים פומביים. עם השנים גדלה התמיכה בראשות הגופים הפוליטיים שבהם עמד לצד רצון להחליף את השלטון. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי ה"השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות" ובהזדמנויות רבות שטח תוכניות לצמצום העוני. במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים, ויוצאי המחתרת, אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות. בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועות העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.[8]
ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, וכן מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין היה ליל הבחירות מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הליל בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים:
היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...
– תולדות חייו של בגין, בפסקה "המהפך הפוליטי"
לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (על אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם"), וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא לידי משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים". המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד, בזכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד התפוררות ד"ש. ב-12 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מוייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.
[עריכה]כראש ממשלה
בעת הרכבת ממשלתו הראשונה, הסעיר בגין את הרוחות כאשר מינה כשר חוץ את משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה. סערה נוספת עורר כשהכריז בעת ביקור בהתנחלות אלון מורה: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". ההסכם הקואליציוני עם המפלגות הדתיות שינה כמה דברים ב"סטטוס קוו": (1) פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד; (2) הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל: פטור); (3) הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות. ביקורת נמתחה על בגין, בתחילת דרכו כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, על שהמליץ בפני הנשיא קציר להעניק חנינה לבנקאי יהושע בן ציון.
זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הגיעו הוא ועוזריו לבית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופיניים לראשי ממשלה קודמים. בגין גם הנהיג סגנון חדש: הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה הייתה חשובה לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. כאמור לעיל גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת מאוד בסמליות דתית.
[עריכה]הסכם שלום עם מצרים
מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בקמפ דייוויד ב-1978
אחד ממעשיו הזכורים ביותר של בגין הוא חתימת הסכם השלום עם מצרים.
ראשיתו היה בביקור של בגין ברומניה, שבו נפגש עם הנשיא ניקולאה צ'אושסקו באוגוסט 1977, ובמגעים חשאיים של משה דיין במרוקו עם סגן נשיא מצרים, חסן תוהמי, בספטמבר. סבורים כי סאדאת הגיע למסקנה כי בגין, על אישיותו ועל אמינותו, מתאים לשותפות להסכם, שכן דווקא הוא אשר הושמץ מרבית חייו כ"מחרחר מלחמה" ו"קנאי" ישאף להגיע להסכם ויוכל לבצע ויתורים מפליגים. ב-9 בנובמבר 1977 הכריז סאדאת במועצת העם המצרית: "אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם". בגין ענה בפנייה באנגלית לעם המצרי: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד.
ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים, מלווה בשר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. באיסמעיליה נפגש עם הנשיא סאדאת.
תוכנית השלום עוררה כלפי בגין ביקורת קשה, ובייחוד בתוך מפלגתו, מאחר שהיה כרוך בה ויתור על רוב שטחה של סיני וכן מתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. למתנגדיו ענה בגין: "איני זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים' ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". מימין אמר עליו יובל נאמן: "בחלומותי השחורים לא תיארתי לעצמי שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל חייו". לעומתו אמר על כך יצחק רבין: "לבגין יש יתרון בכך, שכראש ממשלה אין לו בגין באופוזיציה". סאדאת עצמו היה מודע לביקורת הקשה בתוך ישראל ואמר: "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר"[9]
המשא ומתן נתקל בקשיים, אך קיבל תנופה מחודשת בוועידת הפסגה בקמפ דייוויד במשך 11 יום בספטמבר 1978. הסכמי המסגרת, שכונו "הסכמי קמפ דייוויד", כללו ויתורים לא מעטים דווקא מהצד הישראלי. הגדול שבהם היה נסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטחי סיני. בין היתר עתידים היו לפנות את מושב נאות סיני, אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילתה של אותה שנה. ב-28 בספטמבר 1978 אישרה הכנסת את הסכם המסגרת ברוב של 84 תומכים מול 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. לפני חתימת ההסכם הסופי, זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ב-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר שנפטרה יומיים לפני כן, הוא המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו".[10]
ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. ב-6 באוקטובר 1981, עת כבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר". הדבר עורר חשש לגבי הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינויים של היישובים הישראלים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארק, שרר בהמשך מה שכינו "שלום קר". מנחם בגין, הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"[11]
[עריכה]בתחום הכלכלי-חברתי
מדיניותו הכלכלית והחברתית של בגין נגזרה מהיותו של הליכוד איחוד בין המפלגה הליברלית, שדגלה בליברליזם כלכלי ושוק חופשי, עם צמצום דרסטי של המעורבות הממשלתית בניהול המשק, ותנועת החרות, שאימצה את משנת זאב ז'בוטינסקי וסלדה אף היא מ"סוציאליזם". בגין התבטא על מחויבותו לעקרונות של "צדק סוציאלי" כך: "צמצום אי השוויון הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכיוון "מלמעלה למטה" המביא בהכרח לירידה ונסיגה כלכלית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה" המביא לעלייה והתקדמות... הקידמה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הנדרשים על ידי הכול והנרכשים על ידי הכל.".[12] אולם קשה לומר כי היו לבגין תוכניות מוגדרות כיצד להגשים זאת.
בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר, כולם התפטרו מקץ זמן קצר משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. עם הקמת ממשלתו מינה בגין לתפקיד את סגנו שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, שנועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז.
התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", הסירה את המגבלות על החזקת מטבע חוץ וסחר בו, ניידה את שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, וביטלה את מס הנסיעות. מאידך, התוכנית ביטלה את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. תוצאת אלה הייתה גל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית.
בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם", לדבריו. לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה מינה כשר אוצר את יורם ארידור, שלו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסו כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום.
רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אם כי הפערים אך גדלו. היות שמדיניותו נעדרה נכונות לקצץ בתקציב או להטיל מיסוי על הציבור, מומנו פעולות אלה באמצעות "הדפסת כסף".
בקווי היסוד של ממשלתו, סעיף ט"ו קבע: "פעולה למען ביטול העוני והושטת עזרה למשפחות ברוכות ילדים, במיוחד בדיור ובחינוך". בתחום החינוך רצה ליצור מצב שלא ימנע חינוך מילד שהוריו אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד. במרץ 1978 הובאה הצעת החוק לחינוך חינם לגילאי 16–17 על ידי זבולון המר בשם הממשלה. החוק אושר סופית באפריל. כמו כן, נעשו מאמצים רבים לחיסולו של העוני בדיור. ב-1977 עמדה צפיפות הדיור של יותר משלוש נפשות הגרות בחדר, המייצגת את עוני הדיור, על קרוב ל-3%, כ-30,000 משקי בית. ב-1983 ירד השיעור ל-1.2%, כ-10,000 משקי בית. בשנים אחר כך הייתה ירידה לשיעורים אפסיים.
אחת היוזמות הזכורות הייתה "מפעל שיקום השכונות". התוכנית, שסגן ראש הממשלה יגאל ידין מונה לביצועה ולתיאום בין משרדי הממשלה, הייתה במימון חלקי של קהילות יהודיות מחו"ל, ותכנון השיקום נעשה בשיתוף עם תושבי השכונה המשוקמת.
[עריכה]תחומים נוספים
במקביל שקד בגין על הקמתן התנחלויות רבות בשטחי יהודה ושומרון, בהתאם לתפיסתו המדינית הימנית ולפי אמונתו בזכות היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. בנאום בתל אביב, ביוני 1981, הצדיק את המעשים:
...מר קרטר... בכל פעם הוא אמר לי, מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. בכל פעם אני אומר לו, מיסטר פרזידנט, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים הקימונו מאה ארבעים וארבע יישובים חדשים! לא נכנענו לשום לחצים. מה אמרו לנו "הציונים הסוציאליסטים"... לאן אתם הולכים להתיישב ... למקומות שבהם יושבים ערבים? אני רוצה לשאול אותם: ... איך נבנתה ארץ ישראל? ... איך נבנתה חניתה ב-1938 אם לא על ידי הליכה לתוך היישוב הערבי?[13]
בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל, ובכלל החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. ידועה האמרה מתוך נאום שידור הרדיו שלו בעת קום המדינה: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", וכן פרט לכך כתב "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות".[14] דוגמה לכך הייתה כאשר אישר בג"ץ בפסק דין בשנות ה-70 את חוקיות ההתנחלות בית אל, וכלפיו אמר בגין: "יש שופטים בירושלים".[15] הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צירפוֹ בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ דייוויד.
כראש ממשלה כרת ברית הדוקה עם החרדים ("אגודת ישראל"), אשר לא שותפו בממשלות ישראל מאז פרישתם בשנת 1952. בהמשך קיבלו במסגרת ישיבתם בממשלה הטבות רבות, בהן הרחבת הפטור מגיוס, מתן תקציבים לישיבות, ושונו שיטות הקצבאות של הבטחת הכנסה ושל קצבת ילדים גם לאנשים לא עובדים.
ביום 14 במרץ 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטני, נגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף – אירוע שכונה "אוטובוס הדמים", שבו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.
נקודה מרכזית שהפריעה לתפקוד הממשלה היא שורת השרים בכירים שהתפטרו (נוסף לשרי האוצר): לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומת
