מצדה היא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו. צוק מצדה הוא הורסט שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים, והוא מוקף על ידי נחל בן יאיר ממערב ונחל מצדה מדרום וממזרח.
הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתיתיהו - "מלחמות היהודים". על פי יוסף בן מתיתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריקים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח, על מצדה עלה הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.
לאחר כיבוש מצדה שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.
בעוד היהדות המסורתית התנערה מסיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה לחירות והתחדשות לאומית תוך לחימה בלתי פוסקת ולא מתפשרת עד השגת המטרה או מוות. מצדה הפכה ליעד של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחיילות שונים, על רקע זה נטבעה הקריאה שנית מצדה לא תיפול. החל מסוף המאה העשרים חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר הבעייתי המשתקף בקנאות הקיצונית של הסיקריקים ובבחירתם להתאבד על פסגת מצדה.
בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.
[You must be registered and logged in to see this image.]גאולוגיה וגאוגרפיה
מצדה ממוקמת בצוק מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, בין סדום לעין גדי. צוק מצדה הוא הורסט שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים, ומוקף על ידי נחל בן יאיר ממערב ונחל מצדה מדרום וממזרח. ממזרח למצדה נמצא מישור חוואר החרוץ בערוצים רבים שנוצרו על ידי משקעי ימת הלשון הקדומה. מדרונותיו התלולים והזקופים של המצוק מתנשאים לגובה של יותר מ-450 מטרים מעל פני ים המלח בצד המזרחי, ובצד המערבי, המחובר באוכף אל ההרים שמולו, מתנשא ראשו מעל לאוכף ב-100 מטר ויותר. השילוב של צוקים ומתלולים באזור מדברי העניק למקום מערך הגנה טבעי; דרכי הגישה הטבעיות לראש המצוק קשות ומורכבות.
ראשו של המצוק הוא רמה מישורית טרפזית שמידותיה בערך 600 על 300 מטר. בראש ההר משתרע משטח כמעט אופקי, שצורתו כמעוין. אורך צירו הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת הקומה העליונה של ארמון הורדוס שבצפון, הוא 645 מטר. רוחבו הגדול ביותר, ממערב למזרח, נמתח בקו החוצה את בניין 11 ומגיע ל-315 מטר. שטח ראש ההר הוא 80 דונם. הנקודה הרמה ביותר נמצאת מדרום למחסנים, ברום של 63 מטר מעל פני הים התיכון (היינו, כ-460 מטר מעל פני ים המלח).
ההר בנוי כולו סלעי משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, מתקופת קרטיקון עליון (שהתקיימה מלפני 97 מיליוני שנים עד לפני 65 מיליוני שנים). בראש ההר משתרעים סלעי דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר, ואלה מרכיבים גם את הצוק העליון שבדפנות ההר ואת המדרגות שעליהן נבנה ארמון הורדוס. מתחת לשכבה זו נמצאים סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חוואריים בודדים; באחד מהם חצובים בורות מערכת המים של נחל מצדה (השורה העליונה). בורות מערכת המים של נחל הארמון (השורה התחתונה) חצובים בשכבה שמתחתיה, תצורת דרורים, הבנויה דולומיט חווארי. מתחתיה נוחת הצוק העיקרי של מצדה, הבנוי מדולומיט מאסיבי של תצורת חצבה (פרט תמר).
מצדה שוכנת בגבול בין שני אזורים גאוגרפיים: מדבר יהודה ובקעת ים המלח. היא מנותקת מסביבתה על ידי גיאיות עמוקים ותהומות המקיפים אותה מכל עבריה. צורתו של ההר, בידודו, תלילות קירותיו ומבנה סלעיו הם תוצאה של הגורמים הגאולוגיים שעיצבו את האזורים השכנים. הרבה מתכונות מצדה כמבצר יחיד במינו עוצבו כתוצאה ממיקומה המיוחד בתוך סביבתה, והיותה רחוקה מדרכים נוחות למעבר של צבא כבד ומסורבל. תנאיו המיוחדים של המקום קשורים אף הם באופיה של הסביבה: העדר בסיסים יישוביים גדולים בקרבת מקום, דבר הגורם למגינים ולתוקפים כאחד להזדקק לנתיבי-אספקה ארוכים; חוסר המים - בעיה חמורה במיוחד לגבי התוקפים, אחרי שנפתרה לגבי המגינים, ובכך היא מגבירה בעקיפין את חוסנו של המבצר; והאוויר היבש, שאפשר אף לממצא הארכאולוגי השברירי ביותר, כגון מזון ופפירוסים, להשתמר למשך שנים רבות.
[עריכה]דרכי גישה
[עריכה]ימי קדם
כאמור, מצדה שוכנת באזור נידח ומבודד הרחוק מדרכים ראשיות. גם הדרכים המשניות, כמו הדרכים היורדות ממצד זוהר אל חוף ים המלח ומשם עולות אל הרי מואב עברו רחוק ממצדה. רק שבילים צרים הוליכו למצדה מגב-ההר, ואלה נבנו במיוחד כדי להגיע למצדה. הצבא הרומי שצר על המבצר סלל דרכים רחבות אל בסיסי האספקה שלו: אל עין ענבה בצפון וכנראה גם אל חוף ים המלח במזרח.
להר עצמו עלו שני שבילים עיקריים, שנסללו במדרונות תלולים באמצעות קירות תמך. השביל המזרחי נקרא שביל הנחש. שביל זה שמור יפה ומשמש כנתיב עליה למצדה עד היום. השביל המערבי המקורי כוסה בחלקו על ידי סוללת המצור של הרומאים, אך דמה ברובו למסלול העולה היום למצדה ממערב. שביל שלישי, סלול היטב, מקשר בין רגלי שביל המערב לבין המחנה הרומי הקרוי מחנה ד' שמצפון למצדה. שביל רביעי הוא שביל המים, שעלה מבורות המים אל צפונה של מצדה, והתקשר בתחתיתו בסעיפים אופקיים הן לשביל הנחש והן לשביל המערב. כל השבילים האלה הותקנו למעבר בהמות-משא. שביל שהיה כשיר רק למעבר אדם, עלה למצדה ממערב לעבר פינתה הדרומית, מכיוון מחנה ז' אל שער הדרום.
[עריכה]כיום
אל אתר מצדה מובילות שתי דרכים, המגיעות לאתר מכיוונים מנוגדים וללא קשר ביניהן:
הדרך הראשית אל האתר היא ממזרח לו. כביש הגישה מוליך מכביש 90 אל הרכבל ואל שביל הנחש, שביל נוח ורחב אך תלול, המטפס 350 מטרים.
כביש 3199 מגיע מערד אל צדה המערבי של מצדה ומסתיים בחניון המערבי. כאן מתקיים החזיון האור-קולי ומכאן אפשר לעלות לפסגה דרך סוללת המצור המתונה יחסית.
[עריכה]תולדות המחקר
עם נטישת מצדה על ידי אחרוני תושביה, ככל הנראה בתום התקופה הביזנטית, שקע האתר בתהום הנשייה. בשנת 1838 זיהו חוקרים אמריקאים, שהשקיפו בסיוע טלסקופ מעין גדי, את א-סבה כמצדה ההיסטורית וזיהו את המבנה על המצוק הצפוני כארמונו של הורדוס. בשנת 1842 ביקרו במצדה המסיונר האמריקאי וולקוט והצייר הבריטי טיפינג וערכו סקר של האתר שתוצאותיו פורסמו עם ציורים ושרטוטים מדויקים שהציגו לראשונה את האתר לציבור. בשנת 1848 ביקרו באתר קציני צי אמריקאים שעגנו את ספינתם על חוף הים מול מצדה, עלו למצדה וזיהו את בורות המים.[1] בעקבותיהם הגיע למצדה החוקר פליסיאן דה סוסי שחפר בכנסייה הביזנטית וחשף רצפת פסיפס. הוא גם סקר את המחנות הרומים ושרטט את מערכת המצור.
התקדמות ניכרת במחקר אירעה כאשר הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל השיקה בשנת 1865 את סקר ארץ־ישראל המערבית, במסגרתו סקרו צ'ארלס וורן וקלוד קונדר את מצדה וערכו שרטוטים ומפות מדויקות של מצדה והמחנות הרומאיים. המשלחת איתרה את שביל הנחש אך זיהתה בטעות את הארמון המערבי כארמונו של הורדוס.
סקר מפורט של מערכת המצור הרומאית נערך על ידי משלחת גרמנית בשנת 1909. המשלחת סקרה בעיקר את המחנות הרומאיים B ו-C ובשנה לאחר מכן נסקרה מערכת אספקת המים של מצדה. המחנות הרומאיים נסקרו, שוב, על ידי משלחת בריטית שנעזרה בצילום אוויר של השטח.
התקדמות נוספת במחקר אירעה בשנת 1932 כאשר הארכאולוג הגרמני אדולף שולטן עלה למצדה ושהה במקום במשך חודש. עבודתו, המפות שערך ושרטוטי המבנים היו הבסיס למחקר לאחר מכן. עם זאת הוא הגיע למסקנות מוטעות בנוגע לחלק מהמבנים על מצדה. הוא זיהה את הארמון הצפוני כמערכת ביצורים שנבנתה בקצה העליון של שביל הנחש ובעקבות זאת קבע את מיקום השביל בחלק הצפוני של מצדה, הוא גם חזר על קביעתו המוטעית של קונדר שהארמון המערבי הוא ארמונו של הורדוס.
השלב הבא במחקר של מצדה נערך על ידי חוקרים ישראלים, בשנת 1953 נערך סקר של המבצר על ידי שמריהו גוטמן שהיה ארכאולוג, חוקר תולדות ארץ ישראל ופעיל פוליטי ישראלי. גוטמן עלה לראשונה למצדה בגיל עשרים וארבע בשנת 1933 והשפיע יותר מכל אדם אחר על חשיפת שרידיה ושחזורם והפיכתה לסמל. הוא הביא להקמת המשלחת הארכאולוגית הראשונה למצדה. המשלחת חפרה את מערכת אספקת המים, גילתה את התוואי המלא של שביל הנחש, חשפה ושחזרה את שער שביל הנחש וזיהתה את הארמון הצפוני כארמונו של הורדוס. המשלחת גם חפרה את המחנות הרומאיים A ו-C. משלחת נוספת ובה גדולי הארכאולוגים הישראליים חזרה למצדה בשנת 1956 לסקר בן 10 ימים, בין החופרים היו נחמן אביגד, מיכאל אבי-יונה, יוסף אבירם, יוחנן אהרוני וגוטמן. תוצאות החפירות הביאו לחשיפת המחסנים והארמון המערבי, בתום הסקר פורסמו שרטוטים מדויקים של מצדה [2]
גולת הכותרת במחקר של מצדה הגיעה עם החפירות הארכאולגיות המקיפות, שבמהלכן נחפר האתר כולו על ידי משלחת ישראלית בראשות יגאל ידין, במהלך שתי עונות חפירה מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתר לבין הנדבכים שהתוספו במהלך השחזור.
חפירת חלקים במצדה נמשכת גם לתוך המאה ה-21, עונת חפירות בשנת 1989 שנערכה על ידי אהוד נצר הובילה לחפירות נוספות בשנת 1995 עד לשנת 2000 על ידי נצר וגיא שטיבל. חפירות נוספות נערכו על ידי גדעון פרסטר במחנה הרומאי הראשי [3]
היסטוריה
[עריכה]מקורות מידע
המקור ההיסטורי המשמעותי היחיד בתקופת בית שני המספר על מצדה הוא יוסף בן מתתיהו, שנותן תיאור קצר של ההיסטוריה והמבנה של מצדה, וכן של מהלך האירועים בזמן המרד הגדול. בתקופת המצור הרומאי על מצדה כבר שהה יוספוס ברומא, וידיעותיו על מהלכו יכלו לבוא רק מכלי שני, דרך דיווחיהם של החיילים הרומים השבים (מצדה נזכרת בחטף גם בידי סטראבון[4] ופליניוס הזקן[5])
הידע על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב שבו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א', ל"א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריקים היו מזרם שחלק על הפרושים, ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.
מנגד למקורות ההיסטוריים עומד הממצא הארכאולוגי - הכולל מעט דברי כתב שהשאירו אחריהם דיירי המצודה בדורות השונים, וכן ממצא "אילם" רב.
[עריכה]התקופות הקדומות
השרידים הקדומים ביותר שהתגלו במצדה הושארו בידי אנשי התקופה הכלקוליתית, שעשו שימוש במערות בגוף המצוק הדרום-מזרחי של ההר. חרסים אחדים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו מפוזרים ברחבי ההר, אולם לא התגלה כל סימן לבנייה בתקופה זו.
[עריכה]התקופה ההלניסטית
על פי יוסף בן מתתיהו, הראשון לבנות במצדה היה "הכהן הגדול יונתן".[6] ייתכן שהכוונה ליונתן הוופסי או לאלכסנדר ינאי, ואילו במקום אחר הוא כותב כי המצודה נבנתה בידי "מלכים מימים עברו"[7]. במקומות שונים על גבי ההר נמצאו מספר חרסים בני התקופה החשמונאית וכן תריסר מטבעות תלמאיים, ארבעה ממטבעותיו של יונתן הוופסי ועשרות מטבעות של אלכסנדר ינאי, מהבנייה על ההר בתקופה זו לא נותר דבר, מלבד שני בורות מים שייתכן שנחצבו בתקופה זו.
[עריכה]התקופה ההרודיאנית
ערך מורחב – הורדוס
ההיסטוריה של מצדה מתחילה, הלכה למעשה, עם ההיסטוריה של הורדוס הגדול. הורדוס, תוך ניצול ציני של המערבולת הפוליטית באימפריה הרומית אחרי רציחתו של יוליוס קיסר, ומאבקי הכוח בין הטוענים לכתר מבני בית חשמונאי הפך לדמות מפתח בפוליטיקה של ארץ ישראל וזכה לתמיכת השליטים ברומא כמלך המיועד של פרובינקיית יהודה. עם זאת, מעמדו של הורדוס ודרכו לשלטון ידעו עליות ומורדות.
בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני. הורדוס, שהתבצר בירושלים, הצליח לחמוק בלילה ביחד עם מרים ארוסתו, אמהּ אלכסנדרה וקבוצת שומרי ראשו. הנמלטים שמו פניהם למצדה, שם נותרו מרים ופמליתה וכוח של 800 חיילים.[8] הורדוס הצליח להימלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי) ועל פי החלטת הסנאט הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא. בהיעדרו מצדה הושמה במצור על ידי אויבי הורדוס, הנצורים ניצלו רק בזכות גשמי פתע שמילאו את בורות המים, תוך שהם מצליחים לנהל מלחמת התשה מול הצרים.[9] בשנת 39 לפנה"ס חזר הורדוס לארץ ישראל, שחרר את משפחתו מהמצור במצדה ובסדרת קרבות הצליח בשנת 37 לפנה"ס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס, מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך.[10]
ההיכרות של הורדוס עם מצדה והחשש שלו שכסאו בסכנה, הן מצד בני שושלת החשמונאים הן מצד נתיניו בני העם היהודי והן מצד קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים וממשיכי דרכה, שראו ביהודה או בחלקים ממנה חלק ממצרים, הביאו אותו להשקיע בבניה של מפלט מבוצר במצדה.[11]
[עריכה]המרד הגדול
ערך מורחב – המרד הגדול
שמו של בן יאיר על חרס בין הגורלות
בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריקים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 הצטרפו אליהם סיקריקים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים מעט לפני חורבן בית שני. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריקים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.
[עריכה]המצור על פי יוסף בן מתתיהו
על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, הטיל הנציב הרומי, פלביוס סילבה, בראש הלגיון העשירי ויחידות עזר אחרות, מצור על מצדה. הצרים בנו סוללת מצור על הצד המערבי של הרמה. שיא גובהה של הסוללה היה על פי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו נמוך מגובה חומת מצדה, ולכן היה צורך בבניית פלטפורמה רחבה שהייתה בנויה מאבנים התואמות היטב זו את זו. מעל פלטפורמת אבן זו נבנה איל ניגוח שאפשר לרומאים לפרוץ את חומת המבצר.[12] כאשר התמוטטה חומת האבן התגלתה חומת עץ שהקימו המגינים בנקודת הפריצה, הרומאים העלו באש את חומת העץ והידקו את המצור לרגע הפריצה שנקבע למחרת. מנהיג המגינים החליט שאבדה התקווה לשרוד את המצור ולהדוף את הרומאים והחליט שהמוצא היחיד הוא התאבדות של כל הנמצאים על ההר. תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של אלעזר בן יאיר,[13] שבו טען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים. למחרת היום, כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.[14]
[עריכה]המצור על פי המחקר המודרני
למרות הדיוק היחסי של כתביו של יוסף בן מתתיהו, שתיאוריו תואמים לממצא הארכאולוגי במצדה, הרי שבכל הנוגע לדיוק התיאור של יוסף לגבי המצור וכיבוש מצדה קיימים ספקות בקרב רוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה של מצדה. עם סיום החפירות העיקריות, ובהמשך, תוך הסתמכות על ממצאים בחפירות מאוחרות יותר, הועלו מספר תאוריות כיצד השתלשלו האירועים במצדה בעת המרד הגדול.
מקובל כיום כי מגיני מצדה לא ניהלו קרב פנים אל פנים עם הרומאים ולא יצאו לגיחות אל מחוץ למבצר. הסוציולוג נחמן בן יהודה אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב.[15] מנגד, חוקרים אחרים כגון מיכה ליבנה, מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר.[16] מרדכי גיחון מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להלחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי.[17]
באפריל 2009 פרסמו הארכאולוגים בני ארובס וחיים גולדפוס, שחפרו את הסוללה במצדה, מאמר בעיתון "הארץ", ובו מתחו ביקורת על התיאור המקובל של הקרב האחרון בנקודת הפריצה במצדה, וטוענים כי למעשה המצור לא הושלם כלל והמגינים שעל ההר התאבדו ללא קרב, וכי החומה ההרוסה בסמוך לסוללה היא תוצאה של פעולות בניה בתקופה הביזנטית[18] מאידך הועלו השערות כי קרב הפריצה למצדה לא היה האחרון אלא נערך מצור נוסף על הארמון הצפוני שבו התבצרו אחרוני המגינים, בהסתמך על סוללת עפר שקיומה תועד בסמוך לארמון הצפוני ומציאת שרידי שלדים מעטים בתוך הארמון.[19]
הארכאולוג אהוד נצר, שחקר את מצדה בהסתמך על ממצאי חפירותיו של יגאל ידין, ובעקבותיו מרדכי גיחון פרסמו מחקרים המתמקדים בניתוח תולדות המצור - בהסתמך על הממצאים אך גם בהשוואה לכתבי בן מתתיהו. על פי מחקרים אלו, נבנתה חומת העץ לא כתגובה להרס החומה הקבועה אלא, במהלך הקמת סוללת המצור, כחומה פנימית בתוך הסוגרים של החומה, המטרה הייתה חיזוק מבני של החומה שמלכתחילה לא יכלה לעמוד בפני איל ניגוח, ומתוך תוכנית לעצור את המומנטום של המתקפה הרומאית. במקביל מילאו המגינים את החלל בפסולת בניה ובכך - על פי החוקרים - שגו הקנאים. מחומת העץ נשללה הגנה מאש, חיבורי החומה התרופפו וגם יכולת עמידת המכשול כנגד מהלומות איל הניגוח. אהוד נצר מרחיק לכת ומשער כי הקנאים הציבו קורות עץ זו על גבי זו לרוחב הסוגר בחומה, כך עברו גלי ההלם של הניגוח לחלק האחורי של החומה וניפצו את חלקה האחורי של החומה. על פי מחקרים אלו, שריפת החומה הביאה לשפיכה של חומר המילוי הרופף וכך הוקל לרומאים לפרוץ פנימה אל תוך המבצר.
[עריכה]מעשה ההתאבדות
מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית (ראו להלן), אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך עד כה נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר, אישה צעירה שצמתה נשתמרה להפליא, וילד (גיל הגבר - 20-22, גיל האשה - 17-18, גיל הילד - 11-12)[20] נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.
[עריכה]לאחר המרד
בתום המצור נותר במצדה חיל מצב רומי, חלקו ישב במחנה למרגלות המבצר וחלקו התיישב על הפסגה.[21] מצדה לא שבה לשמש כמבצר, אחת ההשערות היא שמערכת איסוף המים נהרסה על ידי סוללת המצור והרס רומאי מכוון, הרס זה הפך את מצדה למקום שלא יכול לספק צרכי יישוב ומנע את שיקומו.
[עריכה]התקופה הביזנטית
במאה החמישית הייתה במצדה קהילת נזירים מתבודדים ("לאורה") שפעלה במקום עד לכיבוש הפרסי במהלך המאה השביעית. במקום נבנתה כנסייה גדולה, שבה היה אולם ארוך אחד המסתיים באפסיס גדול. הכנסייה רוצפה בפסיפסים צבעוניים. על שטח ההר הוקמו כמה מערות מגורים. סביר שזהו אותו מנזר המוזכר בכתבים מאותה העת כמנזר "מרדס".[22]
[עריכה]מבנה מצדה
[You must be registered and logged in to see this image.]