מלחמת יום הכיפורים 1973
מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים
הקונספציה
מהלך המלחמה
החלטה 339 של מועצת הביטחון
ועדת אגרנט
ישראל במלחמה
מלחמת יום הכיפורים
(הסכסוך הישראלי ערבי)
גשר מצרי על התעלה
תאריך:
6 באוקטובר–24 באוקטובר 1973
מקום:
רמת הגולן ודרום סוריה
חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ
תוצאה:
ניצחון טקטי ישראלי בשתי החזיתות
החלטות האו"ם מספר 338, 339 ו-340 שהובילו לוועידת ז'נבה
הצדדים הלוחמים
ישראל מצרים
סוריה
חילות משלוח:
עיראק
ירדן
לוב
מרוקו
כווית
סודאן ומדינות נוספות
מפקדים
גולדה מאיר, ראש הממשלה
משה דיין, שר הביטחון
דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל אנואר סאדאת, נשיא מצרים
איסמעיל עלי, שר ההגנה המצרי
סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי
חאפז אל אסד, נשיא סוריה
מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי
כוחות
ישראל
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה[1]; מצרים
350,000 חיילים
627 מטוסי קרב
2,000 טנקים
1,280 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
סוריה
271,000 חיילים
354 מטוסי קרב
1,642 טנקים
675 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
עיראק
95,000 חיילים
306 מטוסי קרב
1,200 טנקים
600 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
ירדן
69,360 חיילים
55 מטוסי קרב
540 טנקים
130 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה[2].
אבידות
ישראל:
2,222 הרוגים
5,596 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
1,063 טנקים פגועים מהם 407 אבודים
25 תותחים[3] מדינות ערב יחד:
כ-20,000 הרוגים
כ-35,000 פצועים
8811 שבויים
555 מטוסים
כ-2,250 טנקים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
18 ספינות
מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; ידועה במערב כמלחמה הערבית-ישראלית של 1973; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر - חַרְב אכתובר, בדיוק מן האותיות הערביות. שמשמעותם: "מלחמת אוקטובר"; שם נוסף בפי העולם הערבי حرب رمضان - חַרְבּ רמצ'אן, שמשמעותו "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד ל-24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד ה-26 בחזית המצרית ועד 1974 בחזית הסורית.[4]
ייזום מלחמה על ידי הערבים הפתיעה את אמ"ן שלא צפה פתיחתה. עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה הערבית הפתיעו את צה"ל שהורגל להכרעות מהירות בקרבות. למלחמה היו השפעות פוליטיות ומדיניות רבות. היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכה הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים. המלחמה התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות חדשות וגם ביטאה תפישה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות עם ישראל, בייחוד מצד מצרים.
במלחמה זו נעשה שימוש נרחב באמצעי לחימה חדישים בכמות גדולה שלא הייתה אופיינית לאזור בעימותים גדולים בעבר. במלחמה הגדולה הקודמת, מלחמת ששת הימים, עדיין השתמשו צבאות ערב בשיטות לוחמה מיושנות שלא תאמו את שדה הקרב המודרני. במלחמה זו נעשה מאמץ גדול מצד סוריה ומצרים להתחמש בנשק מתקדם בכמות גדולה.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הרקע
1.1 ישראל, מצרים וסוריה
1.2 מדינות ערב
1.3 המעצמות
2 צבאות ופיקודם
2.1 צה"ל ופיקודו
2.2 צבאות ערב
2.2.1 צבא מצרים ופיקודו
2.2.2 צבא סוריה ופיקודו
2.2.3 חילות משלוח
3 זירת המלחמה
3.1 זירת הדרום
3.2 זירת הצפון
3.3 הזירה הימית
3.4 הזירה מזרחית
4 תכניות המלחמה
4.1 תוכנית המלחמה המצרית
4.2 התוכנית המלחמה הסורית
4.3 התוכנית המגננה הצה"לית
5 ההפתעה
6 השתלשלות המלחמה
6.1 חזית הדרום
6.2 חזית הצפון
6.3 הזירה הימית
6.4 הזירה האווירית
7 התערבות המעצמות
7.1 עמדות המעצמות לפני המלחמה
7.2 התערבות המעצמות במהלך המלחמה
8 אבידות
8.1 טבלת אבידות הצדדים
9 זהות המנצחת במלחמה
9.1 ניצחון ישראלי
9.2 ניצחון מצרי
10 צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה
11 תוצאות המלחמה ומורשתה
12 המלחמה בתרבות ובאמנות
13 ראו גם
14 לקריאה נוספת
14.1 הדרכה
14.2 מחקר ופרשנויות
15 קישורים חיצוניים
16 הערות שוליים
[עריכה]הרקע
[עריכה]ישראל, מצרים וסוריה
לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".[5] התוצאות הטקטיות בקרבות הרבים במהלך מלחמת ההתשה הגבירו את תחושת הביטחון שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים.
לעומת זאת, מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחים שנחשב בעיני רבים כשחרור חלקי מולדת יהודיים, פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והנסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו - שלא צלחו - הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה, כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.
בספטמבר 1970 נפטר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפש בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט") או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.
מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפישה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, עיקר המאמץ יהיה להיאחז ולהתבצר מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים[6]. תוכנית זו הוסתרה גם מבעלי בריתה של מצרים: ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן[7]. הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.
[עריכה]מדינות ערב
הכישלון הצבאי במלחמת ששת הימים זיעזע את העולם הערבי כולו. בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב ובקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נעתר לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה, כווית ועוד. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמל"ח תוך התייעצות עם עמיתיהם המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.
בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין מלך ירדן עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית ואף סירב לסייע בחילות משלוח על אף הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת.
[עריכה]המעצמות
ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.
מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של לאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הזול יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות נאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.
ישראל לעומת זאת נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים בדרמטיות מבחינתה של ישראל יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהן ריצ'רד ניקסון כנשיא. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בוייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.
[עריכה]צבאות ופיקודם
[הסתרה] סדרי הכוחות ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים לקראת אמצע 1973[8]
ישראל מצרים סוריה
חיילים 350,000 (כולל מילואים) 650,000 150,000
טנקים 2,100 2,200 1,650
תותחים 800 2,200 1,250
מטוסי קרב 358 400 כ-300
סוללות טק"א 10 146 34
[עריכה]צה"ל ופיקודו
ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפורים
[הצגה] מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
עיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים.
במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות.
ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר הישראלי מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 בסדיר ובמילואים והיו לו למעלה מ-430 מטוסי קרב, מהם 140 פאנטומים, 150 סקייהוקים, 50 מיראז'ים ו-27 סופר מיסטרים.
טנקים ישראליים במבואות איסמעיליה, 1973
תורת לוחמת השריון הישראלית התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת.
חיל השריון הישראלי צויד בטנקים מדגם שוט, שהוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לטופוגרפיה הררית, עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מקילקולים רבים ופעמים רבות נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקי מגח. טנקי שרמן משופרים הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים, טנקים אלו היו בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל.
חיל הרגלים הישראלי סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה הצרפתית המיושנת. האמצעים לראיית לילה של החי"ר הישראלי היו מועטים. כמו כן לצה"ל לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבידות מרובות מטילי הסאגר.
חיל הים הישראלי התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר חיל הים השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים.
[עריכה]צבאות ערב
ההצלחה של טקטיקת ההפעלה המצרית של הסאגר הסבה אבידות גדולות לשריון הישראלי (2007)
המצרים והסורים היו מודעים לנחיתותם בלוחמת שריון ולכן הגדילו מאוד את יכולות הנגד טנקיות של חיל הרגלים. אמצעי לחימה של חיל הרגלים הסורי והמצרי כללו מלבד רובי סער מדגם AK-47 גם כמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מדגם סאגר ורקטות נ"ט מדגם RPG-7. טילי נ"ט אלה היו יעילים בהשמדת טנקים ישראלים שתקפו ללא סיוע חיל רגלים. השימוש המסיבי בנשק זה פגע ביכולת הישראלית לממש את תורת הלחימה שהתבססה על תמרון משוריין.
חילות הים הערביים, השתמשו בטילי ים-ים מתקדמים מדגם סטיקס. טווח הירי של הטילים האלה היה כפול מהטילים מדגם גבריאל שבהם השתמשו ספינות חיל הים הישראלי. יחד עם זאת, אמצעים טכנולוגיים שמהם נהנה חיל הים הישראלי הצליחו לשבש את טיסתם של טילי הסטיקס ואלה לא הטביעו אפילו ספינה ישראלית אחת.
חילות האוויר של סוריה ומצרים סבלו מנחיתות ביחס לחיל האוויר הישראלי. בשל כך הקימו מערך נ"מ צפוף ומפותח מאד שכלל סוללות טילי קרקע אוויר, טילי כתף נגד מטוסים ותותחי נ"מ ניידים. מרבית הסוללות היו מדגם SA-2 הנייח, ו-SA-3 שהוא בעל ניידות מוגבלת. מאידך הכוחות הערבים (בעיקר הסורים) השתמשו גם בסוללות נ"מ לטווח קצר מדגם SA-6 שהיו מוצבות על גבי רכב קרבי משוריין נייד. חיל הרגלים השתמש בטיל כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 וכוחות שריון נהנו מהגנתן של סוללות תותחי נ"מ ניידות על גבי רכב קרבי משוריין מדגם ZSU-23-4 "שילקה" שהפילו כלי טיס ישראלים רבים. שהשימוש הנרחב והמגוון במערכות נ"מ בעלי מעטפת ביצועים רחבה הצליח לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בעיקר במשימות סיוע לכוחות הקרקע והביא לאבדות משמעותיות לישראל.
[עריכה]צבא מצרים ופיקודו
נשיא מצרים, אנואר סאדאת
.
ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים
[הצגה] מפקדי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים
ערב מלחמת יום הכיפורים התבסס צבא מצרים על נשק ותורת לחימה סובייטיים, שהותאמה לצרכים המצרים.
לקראת תכנון מלחמה כוללת מול ישראל היה על הצבא המצרי למצוא מענה לעליונות חיל האוויר הישראלי, וליתרון הטקטי חיל השריון הישראלי בקרב תנועה. כן נדרש תכנון מוקפד להתמודדות מול ביצורי קו בר לב ותעלת סואץ שהייתה מכשול טבעי רחב וקשה למעבר רק"ם.
המטה המצרי בחן פתרונות שונים לבעיות אלה. במענה לעליונות האווירית הישראלית, בחר צבא מצרים להשקיע בהקמת מערך טילי קרקע-אויר מהצפופים בעולם. לצד מערך הטילים שולבו תותחי נ"מ וטילי כתף שיחד יצרו מעטפת ירוט רחבה. לצד מערך הנ"מ הושקע גם בשיקום חיל האוויר המצרי שהובס במלחמת ההתשה אך בהיקפים נמוכים יותר. זאת בשל הקושי בגיוס טייסים מצריים איכותיים בכמות מספקת ובשל הענות חלקית של הסובייטים לספק למצרים מטוסים חדישים.
בתחום לוחמת השריון, בחר המטה המצרי להתמקד באמצעי נ"ט המופעלים על ידי עוצבות ח"יר מסוג סאגר ומטולי RPG-7. נשק נ"ט נרכש בכמויות גדולות וסופק לחי"ר המסתער מעבר לתקן המקובל בתו"ל הסובייטי. לצד כלי נשק שסופקו לחיל הרגלים, הוגדל הסד"כ של כוחות השריון המצרים וכן נרכשו טנקים מתקדמים מדגם T-62.
באשר לחציית תעלת סואץ והתגברות על הביצורים תכננו המצרים לפרוץ בנקודות רבות לאורך התעלה שאינן נשלטות על ידי המוצבים ובכך תכננו להימנע מתקיפתם הישירה. המטה המצרי רכש גשרים מודולריים מתוצרת סובייטית שהיו נוחים להרכבה ולתיקון מהירים שנדרשו לנוכח עליונות חיל האוויר הישראלי. לצורך פריצת מכשול סוללות העפר בצד הישראלי של התעלה נרכשו משאבות מים רבות עוצמה שנועדו לגרוף את העפר הרב אל מימי התעלה בלחץ המים שיומטרו עליהם.
[עריכה]צבא סוריה ופיקודו
ערך מורחב – צבא סוריה
[הצגה] מפקדי צבא סוריה במלחמת יום הכיפורים
[עריכה]חילות משלוח
ערך מורחב – חילות המשלוח הערביים במלחמת יום הכיפורים
משפרצה המלחמה, החלו מדינות ערב לארגן כוחות צבאיים ולהעבירם למצרים ולסוריה. חלק מהכוחות נע על גבי מובילי טנקים, משאיות וכלי רכב אחרים. חלק אחר הוטס למדינות היעד. חילות המשלוח זרמו לחזיתות בהדרגה ושינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל (גם לפני הגעת חילות המשלוח היה יתרון כמותי ברור לצבאות מצרים וסוריה).
אל חזית רמת הגולן החילות המשלוח הגיעו חילות משלוח רעננים בכמויות גדולות מאד (הרבה יותר מסד"כ של שלוש דיווזיות) החל מה-13 באוקטובר בעיקר כוחות עיראקיים וירדניים והופנו לאזור "המובלעת". בחזית סיני, הקימו חילות המשלוח קו הגנה עורפי ממערב לתעלה.
[עריכה]זירת המלחמה
מפה של חזית הדרום
מפה של חזית הצפון
מלחמת יום כיפור התנהלה בשתי זירות יבשתיות עיקריות: הצפונית ברמת הגולן, והדרומית בחצי האי סיני. מלבדם, התנהלה לוחמה נרחבת בים ובאוויר.
[עריכה]זירת הדרום
ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים
בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו הכוחות הישראלים על קו המים של תעלת סואץ - תעלה מלאת מים ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר - שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים - "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר לב היה מאויש בחלקו 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה המערכת, לא הייתה מבצעית.
תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות.
[עריכה]זירת הצפון
זירת הצפון התאפיינה ברכסי הרים גבוהים, קשים למעבר ומכשולים טבעיים שהקשו על תנועה של כלי רכב ממונעים, בכלל זה כלי רכב משוריניים מחוץ לדרכים הסלולות מכשולים אלה היטיבו עם הצד המגן. לאורך הקו הסגול בנתה ישראל ביצורים רבים, בעיקר תעלות נגד טנקים שלאורכה נזרעו שדות מוקשים צפופים. כמו כן בנתה ישראל כמות גדולה של עמדות תצפית ומספר מוצבים.
[עריכה]הזירה הימית
ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
הזירה העיקרית הימית הייתה זירת הים התיכון, שבה הוצבו מרבית כלי השיט של הצדדים. הזירה המשנית הייתה זירת הים האדום. בזירת הים האדום לא היו לצה"ל כלי שיט כבדים והמצרים נהנו מעדיפות במספר כלי השיט ובאיכותם.
מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. בשנים שבין המלחמות היה החיל בתנופת שינוי: המשחתות והטרפדות המיושנות הוצאו מן השירות, ובמקומן נקלטו ספינות טילים חדישות, נושאות טילים נגד ספינות מסוג גבריאל ומערכות לוחמה אלקטרונית שהיו מן המובילות בעולם באותה תקופה, וכן קלט החיל ספינות דבור חדישות. גם שייטת 13 הוכיחה מחדש את יכולתה כבר במהלך מלחמת ההתשה.
טילי P-15 טרמיט (כינוי נאט"ו: סטיקס) שבהם היו מצוידות ספינות האויב בזירת האמל"ח הימי היו בעלי טווח של 40 קילומטרים, כפליים מטווח טילי הגבריאל. כנגד מערכת נשק זו פיתח חיל הים תורת לחימה, שכללה את גילוי ספינות האויב, הטעיית הטילים באמצעי לוחמה אלקטרונית, וסגירת הטווח עד לטווח היעיל של טילי הגבריאל.
מספן מודיעין של חיל הים העריך נכונה את כוונות המצרים, בניגוד להערכה הכללית של אמ"ן, וחיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט מאד של נפגעים.
[עריכה]הזירה מזרחית
ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים
גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בזמן המלחמה
הזירה המזרחית הייתה תחת אחריותו של פיקוד מרכז. מחד הגבול הירדני היה הארוך ביותר של ישראל, אך מנגד, חוסיין מלך ירדן התנגד בגלוי ביציאה למלחמה נגד ישראל ובניגוד לצבאות מצרים וסוריה לא נצפתה תכונה התקפית ערב המלחמה בזירה זו. כוחות צה"ל בזירה זו היו קטנים ביחס לחזית הצפונית והדרומית. הכח הקרקעי העיקרי שהוצב בזירה זו היה אוגדה 146.
[עריכה]תכניות המלחמה
[עריכה]תוכנית המלחמה המצרית
ערך מורחב – מבצע באדר
[עריכה]התוכנית המלחמה הסורית
תוכנית ההתקפה הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של ישראל), להשמיד את כוחות צה"ל שבה ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע אותו כל אחת בגזרתה: הדיוויזיה ה-7 – בגזרה הצפונית (פתחת קוניטרה).
הדיוויזיה ה-9 – בגזרה המרכזית (רכס חזקה במרכז גזרתה פיצל אותה לשתיים – פתחת קוניטרה בצפון ופתחת כודנה בדרום). הדיוויזיה ה-5 – בגזרה הדרומית. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה להצטרף ככוח עתודה להתקפה בגזרה בה תסתמן הצלחה, ולסייע בהשלמת ההבקעה אם כוחות הדרג הראשון לא יצליחו בה. כוחות נ"ט סורים, שצורפו ליחידות הדרג הראשון, נועדו לסייע להם לפגוע בשריון הישראלי וליצור מתחמי הגנה בתוך השטח שייכבש.[33]
כוחות קומנדו סורים מונחתים נועדו לפגוע – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים - במפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל סמוך לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים. בשל כך צומצמה גם משימת כוחות הקרקע הסורים, שנועדו לחבור אל כוחות הקומנדו לאורך הירדן. עתה הסתפקה התוכנית בכך שכוחות אלו יתפסו את קו המצוקים במעלות הגולן וייצבו שם קווי הגנה נגד כוחות התיגבור של צה"ל.[34]
[עריכה]התוכנית המגננה הצה"לית
ערך מורחב – פקודת סלע
[עריכה]ההפתעה
סיכום מסמך ההערכה שהוציאה חטיבת המחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים
לקט מודיעין מיוחד שהוציאה חטיבת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30
"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
הכישלון של אמ"ן טמון בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה", שבה היו מספר מרכיבים עיקריים:
מצרים רואה במלחמה דרך יחידה להחזרת השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, והיא תצא למלחמה כזו רק אם תוכל להגיע בה להישג ממשי, זאת מכיוון שמשא ומתן עם ישראל הוביל מאז 67' למבוי סתום.
סוריה לא תצא למלחמה בישראל לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים, בשל חולשתה הצבאית.
מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל.
שלושת ההנחות האלה היו נכונות, בדיעבד, אך הסעיף השלישי הפך עם הזמן להנחה ש"מענה לעליונות האווירית של ישראל" דורש יכולת תקיפה של בסיסי חיל האוויר וריכוזי אוכלוסייה בעומק ישראל, הנחה שהתגלתה כשגויה.
בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים והסורים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות. למשל, אמ"ן התעלם מיכולתו של צבא מצרים להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים באמצעות טילי נ"מ, וטען שבגיזרה המצרית עומד להתרחש רק תרגיל צליחה, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. בגיזרה הסורית כבר שררה כוננות גבוהה עוד מה-13 בספטמבר, כאשר 12 מטוסי מיג סוריים הופלו על ידי כוחות צה"ל[35]. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנות אלו, לא ניתן ערך רב מצד ראשי אמ"ן לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני הערבים למלחמה. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה, בסופו של דבר התברר כי המצרים רצו לתקוף במאי אך הסורים התנגדו בעיקר מכיוון שחסרו את הטנקים החדישים מסוג T-62 וטילי הנ"מ מסוג SA-6.
יש המונים בין כשלי המודיעין ניתוח שגוי של מטרות המלחמה המצריות. לפני המלחמה ובמהלכה מקבלי ההחלטות בישראל היו סבורים שהמצרים מתכוונים לפלוש לעומק סיני, ואולי אף לחדור אל תוך ישראל. ככל הנראה, הערכה זו לא הייתה נכונה, והמצרים מעולם לא התכוונו להגיע אל מעבר למטריית סוללות הנ"מ שנמצאו ממערב לתעלה.
בניגוד להערכת הכוונות של אמ"ן, אגף המבצעים סבר שסוריה ומצרים מתכננות מתקפה, והתנגד לגישת "הסבירות הנמוכה". ראשי אג"ם, ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר, התנגדו לעמדת הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון שהתקיים ב-30 בספטמבר 1973, ודרשו לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן.[36]
ההערכות השגויות אומצו על ידי הדרג המדיני בראשות שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, שהובילו קו ניצי בממשלה. גולדה הוזהרה לפני המלחמה על ידי המלך חוסיין, בפגישה שהתקיימה ב-25 בספטמבר 1973, מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. למרות התרעה זו ונתוני המודיעין שסיפקו גורמי האיסוף באמ"ן ובמוסד, העדיפו גולדה, דיין ודוד אלעזר את הערכת הכוונות של אמ"ן על הערכת אג"ם.
[עריכה]השתלשלות המלחמה
ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים
ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, קרוב לשעה 14:00, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. מהלך התקיפה הראשון כלל תקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של כ-750 גיחות, מהן כ-450[37] נגד מטרות בסיני ובצפון, במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה ובקרה של צה"ל. למרות מספר הגיחות הרב הנזק שהן הסבו היה קטן יחסית.
באמצע המלחמה, ב-12 באוקטובר, צה"ל התקשה להתמודד עם הדיפת הערבים אל מעבר לקווי ההפסקה באש ולמרות שהסורים כבר נדחקו אל מעבר לקו הסגול המצרים עוד אחזו בחוזקה בגדה המזרחית של תעלת סואץ ועדיין הסבו אבידות גדולות לצה"ל בציוד ובנפש. כפי שדווח על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר ועל ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, הודיעה ישראל למזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו. לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס.
הפסקת האש נכנסה בשתי החזיתות לתוקף ב-24 באוקטובר, בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל[38], ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי.[39].
בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר ובצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. עם זאת, ארצות הברית מנעה מישראל לקצור את פירות הניצחון בחזית המצרית, כאשר הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה, ובכך מנעה מישראל ניצחון מזהיר וממצרים תבוסה מחפירה[40].
את 19 ימי הלחימה נהוג לחלק לשלושה שלבים: שלב הבלימה של ההתקפה הערבית (6 עד 10 באוקטובר), בשלב השני (11 - 14 באוקטובר) הצליח צה"ל לפרוץ את קווי הסורים תוך כדי גיבוש כוחותיו בחצי האי סיני, והשלב השלישי (15 - 24 באוקטובר) שבו הובקעה החזית המצרית וכותרה הארמייה השלישית המצרית.
[עריכה]חזית הדרום
צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית
חלק מגשר הגלילים ששימש לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל (2010)
טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי
בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל.
מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו התעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית.[41][42] 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. תוכנית ההגנה שובך יונים שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים לא הופעלה בזמן, ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז (מעוז בודפשט) תוך כדי הצליחה ולהגן עליו.
מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כקוריוז.[43] המצרים גם ניידו במסוקים ובסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות.
ב-7 באוקטובר כיממה לאחר תחילת המלחמה, החלו להגיע כוחות המילואים והוטלו למערכה בשלוש אוגדות ישראליות: אוגדתו של אברהם אדן הוצבה בגזרה הצפונית, אוגדתו של אריאל שרון במרכז ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם כ-10 ק"מ מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה, ואוגדה 162 ספגה אבידות כבדות. ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממשה דיין לשאת דברים לאומה ולהציג את המצב לאשורו. עד 9 באוקטובר התמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) ומוצב המזח. ב-10 באוקטובר קיבל הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של גונן, שהפך לסגנו.
כוחות שריון משתי דיוויזיות מצריות צלחו את התעלה. ב-14 באוקטובר, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל המצרי ובשל לחץ מצד סוריה, פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרב ה-14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה.
ב-15 באוקטובר, עם ערב, החל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור מאוגדת שרון איתר קודם לכן את קו התפר שבין שתי הארמיות, וכך נוצר מצב שאיפשר להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון ועל כוחות ההנדסה של פיקוד דרום, שביססו ראש גשר באמצעות העברת כוחות בסירות גומי ו"תמסחים" צפונית לאגם המר הגדול.
בסופו של דבר חצו שתי אוגדות את התעלה, אוגדת אדן ואוגדת סיני, כאשר אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה. האוגדות השתלטו על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. הארמייה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכיתור כפול על ידי שתיים מן האוגדות ונותרה ללא מקורות אספקה.
לאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי.
[עריכה]חזית הצפון
שליט סוריה חאפז אל-אסד ושר ההגנה מוסטפא טלאס בחזית הצפונית בגולן
טנק סורי נבלם בעמדה של צה"ל
בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו 660 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שני גדודי חי"ר במוצבים, שתי חטיבות שריון, (חטיבה 7 בצפון הגולן, וחטיבה 188 בדרום הגולן) ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח למעט מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, שנפל בידי כוח קומנדו סורי, שכוח קטן שלו הונחת מארבעה מסוקים ומרביתו הגיע ברגל מהחרמון הסורי.
ב-7 באוקטובר הסורים נבלמו בחלק הצפוני (עמק הבכא), אבל הטילו דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן (חושנייה ונאפח). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד קצביה ומושב נוב. מרחק 7 ק"מ מים כנרת. באותו יום הוטלו למערכה בגולן שלוש אוגדות ישראליות: בגזרה הצפונית אוגדה 36 בפיקוד רפאל איתן, במרכז אוגדה 210 בפיקוד האלוף במילואים דן לנר, ובדרום אוגדה 146 בפיקוד משה פלד. לעת ערב הסורים נבלמו. חיל האוויר נכשל בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר במבצע דוגמן-5. למחרת ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שלוש אוגדות ישראליות תקפו באופן מתואם את הדיוויזיה הסורית ודחקו אותה. ב-9 באוקטובר אוגדת איתן בלמה מתקפת שריון גדולה. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים.
ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה מזרחה אל מעבר לגבול הסורי. אוגדה 36 ואוגדה 210 פנו לכיוון דמשק, אך עוכבו בידי חיל משלוח עיראקי, שהוכה בידיהם. שדות תעופה בפרברי דמשק, הופגזו בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר. בהמשך צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21 באוקטובר-22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון. שני גדודים מוקטנים מחטיבת צנחני המילואים 317 הוטסו ביום לחרמון הסורי וכבשו אותו בליל 21 - 22 בחודש.
[עריכה]הזירה הימית
סטי"ל מסוג סער 4
ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. לנוכח נחיתותו המספרית של חיל הים הישראלי בשתי הזירות הימיות (הים היתיכון וים סוף), נקט יוזמה התקפית לאורך כל ימי המלחמה. חיל הים יצא בהרכבים של כלי שייט התקפיים למבצעים יזומים בסמיכות לחופים ולנמלים של סוריה ומצרים וניהל קרבות בעיקר בשעות הלילה כשהוא מפעיל כוח אש גדול תוך ניצול תורת לחימה שמשלבת שימוש בלוחמה אלקטרונית וטילי ים-ים.
כבר בלילה הראשון למלחמה, יזם קרב סטי"לים בסמוך לחופי סוריה, שהיה קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה[44], ובו הושמדו מספר ספינות סוריות ללא אבדות לישראל. ב-8 באוקטובר, יזם קרב טילים דומה בסמוך לחופי מצרים, גם בקרב זה טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריים ובכך ביסס שליטה ישראלית בים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן, אשר סבלו מפגיעות וחבלות שביצעו כוחות מהקומנדו הימי. חיל הים המצרי הטיל הסגר ימי על התעבורה הימית לישראל דרך ים סוף באמצעות חסימת מצרי באב אל מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת, זירה בה לא היו לחיל הים כלים מתאימים להתמודד עם האיום. ואולם, הניסיון המצרי להטיל הסגר ימי גם בהים התיכון נכשל.
במהלך המלחמה תקף חיל הים מטרות ביבשה באמצעות תותחי הספינות שלו ופגע בגשרים ובמתקנים אסטרטגיים בעיקר בסוריה.
[עריכה]הזירה האווירית
F-4 פנטום ("קורנס") ישראלי, מהמטוסים העיקריים של חיל האוויר הישראלי במלחמה
רכב שיגור נייד של טילי נ"מ SA-6
הזירה האווירית התאפיינה בשליטה של חיל האוויר הישראלי בקרבות אוויר ומנגד, מערכי נ"מ צפופים של סוריה ומצרים גרמו אבידות קשות לחיל האוויר הישראלי, במחצית הראשונה של המלחמה, והקטינו את יכולתו לסייע לכוחות הקרקע. במהלך הקרבות הופלו כ-380 מטוסים של מצרים וסוריה מול 102 מטוסים שאבדו לישראל. למדינות ערב אבדו מטוסים נוספים: מטוסים של מדינות ערביות נוספות שהופלו, מטוסים שנפגעו בתקיפות ישראליות מן האוויר ובאש ידידותית. רק בודדים מהמטוסים הישראליים הופלו בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ.[45]
לציודם של הצדדים הייתה השפעה משמעותית על תוצאות הלחימה. חיל האוויר הישראלי היה מצויד במטוסים מן הקו הראשון מתוצרת ארצות הברית כדוגמת הF-4 פנטום והA-4 סקייהוק. למטוסים אלו, ובעיקר לפנטום, הייתה עליונות על מטוסי הקו הראשון של הערבים כדוגמת המיג 21.
[עריכה]התערבות המעצמות
[עריכה]עמדות המעצמות לפני המלחמה
הדטאנט, מערכת היחסים בין מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית, לגוש הקומוניסטי, ובראשו ברית המועצות, הוביל לבקרה הדדית של המעצמות אחת על השנייה על מנת למנוע הפיכת סכסוכים אזורים לעימותים כלל-עולמיים בין המעצמות, העלולים לכלול עירוב נשק גרעיני.[46] במסגרת יצירת מערכת יחסים זו, התקיימו שתי ועידות פסגה, במוסקבה ובסן קלמנטה, אשר בהן הדגישו ארצות הברית וברית המועצות את נכונותן למנוע מלחמה גרעינית כלל עולמית, למנוע משברים אזוריים ולקדם את תהליך השלום במזרח התיכון.[47]
מצד ארצות הברית היה רצון, אשר קודם על ידי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, לדחוק את ברית המועצות החוצה מהמזרח התיכון, בעיקר ממצרים, ובכך להיות המתווכת היחידה, או העיקרית, בין ישראל למדינות ערב. רצון זה הוצא לפועל באמצעות שיחות מאחורי הקלעים בין קיסינג'ר לנציגים מצריים, וכן באמצעות שכנוע הסובייטים לדבוק בהצהרות הדטאנט הנוגעות למזרח התיכון, מתוך כוונה שהערבים יחשבו שברית המועצות מבכרת את הדטאנט על פני אספקת נשק להם.[48]
לעומת זאת, ברית המועצות הייתה מעוניינת במעמד שקול לזה של ארצות הברית במעורבות במזרח התיכון ובכינון הסדר בין ישראל למדינות ערב.[46] אך יחד עם זאת, תמיכתה בדטאנט גרמה לצמצום אספקת הנשק למצרים ולסוריה בשנים 1971–1972. לאחר גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972, חידשה ברית המועצות את אספקת הנשק שלה למצרים ולסוריה באופן נמרץ.[49]
[עריכה]התערבות המעצמות במהלך המלחמה
להתערבותן של המעצמות במהלך המלחמה היו מספר רבדים, חלקם התבצעו בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. התערבויות אלה היו פועל יוצא של האינטרסים של כל אחת מהמעצמות. המישור הבולט ביותר של התערבות המעצמות היה אספקת הנשק והציוד של כל אחת מהן לצדדים המקומיים המעורבים בסכסוך.
כאמור, ברית המועצות חידשה את אספקת הנשק למצרים ולסוריה לאחר גירוש היועצים הסובייטיים. עם פתיחת המלחמה נמשכה אספקת הנשק הסובייטית, וב-10 באוקטובר החלו הסובייטים בהפעלת רכבת אווירית וימית נרחבת למצרים ולסוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסים שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או מבנות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה פורקו מציודן. בנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. במהלך הרכבת נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב, בסך כולל של כ-15,000 טון. ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש, אך אלה לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית.
ארצות הברית, מן הצד השני, סיפקה נשק לישראל במסגרת רכבת אווירית משלה, אשר כונתה מבצע ניקל גראס. רכבת אווירית זו החלה ב-14 באוקטובר, אך קדמו לה מספר אירועים: אובדן רחב היקף של מטוסים וטנקים ישראליים, התניה מצד ארצות הברית לקבלת הפסקת אש, חכירת מטוסים אמריקאיים לאחר שהתברר כי מספרם של מטוסי אל על אינו מספיק, ולבסוף סירוב מצד המצרים לקבל הפסקת אש.[50] בסך הכול שלחה ארצות הברית סדרה של 567 טיסות, שבמסגרתן הועברו לישראל, עד 14 בנובמבר, 22 אלף טון של ציוד: מטוסים, מסוקים, חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם אמצעי לחימה חדישים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי טאו ולאו. לרכבת האווירית לישראל הייתה השפעה מורלית גדולה מאוד על ישראל, והיא הוציאה את ישראל מהמשבר העמוק שבו הייתה שרויה.[51] יש הטוענים שההשפעה המורלית הייתה משמעותית יותר משינוי יחסי הכוחות במהלך המלחמה.
בנוסף לתמיכה הצבאית של המעצמות, המעצמות גם תמכו במדינות חסותן בכל הנוגע להפסקת אש. כל צד ייצג את דרישות מדינות חסותו למועד הפסקת האש ולתנאים להשגתה, כאשר אלה באו לידי ביטוי בתקשורת בין המעצמות, בעיקר בשיחות בין קיסינג'ר לאנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית.[52] יחד עם זאת, מכיוון שלאמריקאים ולסובייטים הייתה מטרה משותפת של שמירה על הדטאנט,[52] היו שני הצדדים בתקשורת מתמדת על מנת להביא ללחץ על הצדדים להפסקת אש. מהלכי המלחמה ניתבו את אופי השיחות בין קיסינג'ר לדוברינין כך שהמעצמות הפעילו לחץ על כל צד במלחמה כאשר ידו הייתה על העליונה. בתחילת המלחמה היה למצרים ולסורים יתרון ברור, והמעצמות שאפו לכפות הפסקת אש על מצרים. מכיוון שגם לברית המועצות וגם לארצות הברית היה קשר עם מצרים, שתיהן לחצו עליה להפסקת אש, אך ללא הועיל. לאחר שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור, הופעל לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש. השיחות בין האמריקאים לסובייטים הגיעו לשיא בביקורו של קיסינג'ר במוסקבה ב-21–22 באוקטובר, שם התקבל נוסח הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.[53] ספרו של קיסינג'ר, "משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", מביא את תמלילי השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה.
בעוד שהאמריקאים והסובייטים שיתפו פעולה בשמירה על הדטאנט, הפוטנציאל של התחממות המלחמה הקרה היה עדיין קיים. בפועל הדבר בא לידי ביטוי כאשר לאחר הפרת הפסקת האש, איימו הסובייטים שיפעלו באורח חד-צדדי ואף העמידו את הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות גבוהה ותגברו את הצי בים התיכון ל-85 ספינות. בתגובה העלו האמריקאים את דרגת הכוננות של כוחותיהם, הן הקונבנציונליים והן הגרעיניים. לפי בנימין מילר, התקיים אז דפוס החוזר על עצמו בעימותים בין-מעצמתיים קודמים, שנועד דווקא למנוע את ההידרדרות לעימות אלים בין המעצמות ולהפסיק את המלחמות האזוריות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים. הדפוס כולל קודים של פעולות המורים על אופן השימוש בכוח צבאי: רק המעצמה שהאינטרסים האזוריים שלה נפגעים יכולה לאיים בשימוש בכוח צבאי. אם היא נוקטת צעד כזה, המעצמה שכנגד צריכה להרתיע מפני שימוש בכוח צבאי ובה בעת עליה להפעיל לחץ על מדינת חסותה לשמר את הסטטוס-קוו.[54][55]
[עריכה]אבידות
בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ- 190 איש ביום, לאחר מכן אבדות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו גם עשרות נעדרים ש-15 מתוכם הם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
רובם של הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מנק"ל (13%). מתוך 294 השבויים הישראליים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).
עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים.
[עריכה]טבלת אבידות הצדדים
הטבלה מסכמת את אבידות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להפסקת האש השנייה ב-25 לאותו חודש. עם זאת, נהוג להחשיב גם את הרוגי צה"ל של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שהתרחשה מסיום המלחמה ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974 [56][57]. כאשר בסה"כ היו לישראל 2,569 הרוגים.
מדינה הרוגים פצועים שבויים מטוסים מסוקים טנקים תותחים נגמ"שים
אינדקס
