ערעור שהגישה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי התקבל - ובן חיים הורשע. השופטים לא הכריעו בשאלת חוקיות החיפוש, וקבעו כי גם בהנחה שהחיפוש היה בלתי חוקי, לא היה מקום לפסול את הסכין כראיה.
היום הוכרע הערעור בפסק דין דרמטי של בית המשפט העליון. הרכב השופטים בראשות הנשיאה לשעבר, השופטת בדימוס דורית ביניש, שרטט את גבולות המותר והאסור בחיפוש המשטרתי.
ביניש, אליה הצטרפו השופטים עדנה ארבל ויורם דנציגר, קבעה כי חובה על שוטר, המבקש לערוך חיפוש על גופו או בחפציו של אדם, ללא צו שיפוטי וללא חשד סביר, להבהיר לאדם כי נתונה לו הזכות לסרב לחיפוש - וכי סירוב זה לא ישמש נגדו. בנוסף, השופטים הרחיבו את הלכת יששכרוב מ-2006, אז נפסלה הודאה שנגבתה באופן לא חוקי, והחילו אותה גם על ראיה חפצית - סכין או סמים - שהושגה בחיפוש לא חוקי.
השופטים זיכו את בן חיים וקבעו כי הסכין שנמצא בכליו הושג בחיפוש לא חוקי, ולכן לא יוכל לשמש כראיה קבילה בבית המשפט. יחד אתו זיכו השופטים גם את יגאל ג'בלי, שהואשם בהחזקת סם מסוכן שנמצא בחיפוש בחדרו בבית אמו בנהריה. באותו מקרה ערכה המשטרה חיפוש בהסכמת האם, אך ללא צו חיפוש וללא הסכמה מודעת מצדה.
ערעורו של מורשע אחר, עייש, נדחה - לאחר שהתברר כי למשטרה היה מידע מודיעיני שהביא למציאת מאות כדורי סם.
שורה של חוקים מסדירים את סמכויות החיפוש על גופו או בחפציו של אדם, הנתונות לשוטרי משטרת ישראל. לפי חוקים אלה, בהיעדר צו שיפוטי, מותנה החיפוש בקיומו של חשד סביר, שלפיו אותו אדם מחזיק בחפץ כלשהו שהחזקתו אסורה, או שהוא יעד לחיפוש מצד המשטרה. בהיעדר חשד סביר, רשאים השוטרים לערוך את החיפוש רק אם אותו אדם נתן את הסכמתו - "הסכמה מודעת" - לחיפוש.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם
מהי אותה הסכמה מודעת? על כך היתה מחלוקת. ביניש קבעה כי על האדם להיות מודע לזכותו לסרב לחיפוש, ולכך שהסירוב לא ייזקף לחובתו: "כדי להבטיח שההסכמה לחיפוש היא הסכמת אמת, ואינה מבוססת אך על פערי הכוחות הטמונים במפגש בין שוטר לאזרח, נדרש השוטר המבקש את הסכמת האזרח לעריכת החיפוש להבהיר לו - כאשר הדבר רלוונטי - כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא יפעל לחובתו".
הנשיאה לשעבר דחתה את עמדת הפרקליטות, שלפיה מספיק לבקש את הסכמתו של אדם כדי לערוך את החיפוש, ואין צורך לדקלם לו את זכויותיו או להשתמש בטפסים כדי לוודא שהוא מודע לזכותו. "נוכח פערי הכוחות והמידע הטבועים במפגש בין שוטר לאזרח, אין לקבל את ההנחה המוצעת על ידי המדינה, שלפיה האזרח ממילא יהיה מודע על יסוד בקשת ההסכמה לזכותו לסרב לביצוע החיפוש", הוסיפה.
ביניש מתחה ביקורת על הגישה המוצעת על ידי המדינה, שלפיה מערכות האכיפה ובתי המשפט יבחנו על סמך נסיבות המקרה אם ניתנה הסכמה מודעת, והבהירה כי הדבר עלול להביא לפגיעה באזרחים שאינם מודעים לזכויותיהם.
"אימוץ מדיניות אחידה ושוויונית, המחייבת את השוטר המבקש לערוך חיפוש בהסכמה להודיע לאזרח על זכותו לסרב, ועל כך שהסירוב לא ייחשב לחובתו, תמנע מצב שבו נפגעת פרטיותם של אזרחים אך משום שהם אינם מודעים לזכויותיהם", כתבה.
בנוסף, הציגה היום ביניש רשימה לא סגורה של אמות מידה, שעשויות בנסיבות מתאימות לבסס חשד סביר כלפי אדם מסוים. במצב כזה, אין צורך לבקש את הסכמתו של אדם לחיפוש.
כך, למשל, אין צורך בהסכמה לחיפוש אם אדם מתנהג בצורה חשודה, אם קיים בידי המשטרה מידע על עבירה שבוצעה במקום בו נמצא אדם או בקרבתו, או אם המשטרה מקבלת תיאור של חשוד בביצוע עבירה מסוימת באזור בו נמצא אותו אדם.
היא הדגישה כי קיומו של עבר פלילי, במנותק מנסיבות חיצוניות קונקרטיות - כמו במקרה של בן חיים - אינו מספיק כשלעצמו כדי לגבש חשד סביר, ולא מסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם או בחפציו ללא צו.
לו היה לשוטרים חשד סביר שבן חיים נושא סכין, הם היו מוסמכים לערוך חיפוש על גופו גם ללא צו. עם זאת, לפי ביניש, במקרה הזה לשוטרים היו לכל היותר חששות או ספקות, שלא התגבשו לחשד סביר ולכן החיפוש לא היה חוקי.
השופטים קבעו כי גם במקרה של בן חיים וגם במקרה של ג'בלי לא היתה הסכמה מודעת. בן חיים ואמו של ג'בלי הסכימו לחיפוש מבלי שהיו מודעים לזכות לסרב לו, ולכך שהסירוב לא ייזקף לחובתם. לפיכך, הוחלט לפסול את הסכין והסמים שנתפסו כראיות קבילות, וההרשעות בוטלו.
בעניינו של עייש קבעו השופטים כי המשטרה היתה מוסמכת לערוך את החיפוש גם ללא צו וללא הסכמה, שכן ערב קודם לכן התקבל מידע שהצדיק את אותו חיפוש.
השופט יורם דנציגר, שממשיך לבצר את מעמדו בבית המשפט העליון כלוחם זכויות חשודים ונאשמים, הציג גישה מרחיקת לכת עוד יותר מזו של ביניש וארבל. דנציגר כתב כי בשני הערעורים שהתקבלו, ממילא היה מקום להורות על פסילת הראיות. לדידו, המשטרה אינה מוסמכת לערוך חיפוש גם בהסכמתו של האדם מושא החיפוש, בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק.
"בהיעדר הסמכה בחוק לבצע חיפוש מכוח הסכמת מושא החיפוש בלבד, ובשל העבודה כי החיפוש פוגע בזכויות יסוד של האדם, סבורני כי אין לראות במתן הסכמה לחיפוש כשלעצמו כמקור חוקי לעריכתו", כתב.
הסנגור הציבור הארצי, הד"ר יואב ספיר, שהוביל את המאבק המשפטי בשלושת התיקים, הביע סיפוק לנוכח פסק הדין. הוא הסביר כי ההישג הוא בשני מישורים: "ראשית, בפרקטיקה של המשטרה, שעקפה את דיני החיפושים ועקפה דרישות לצו שיפוטי או לקיומו של חשד סביר כתנאים לחיפוש, תוך הסתמכות על הסכמה כביכול - בית המשפט העליון שם לזה היום סוף".
לדבריו, "בית המשפט קובע במפורש כי הסכמה צריכה להיות אמיתית, שלפיה יידעו את האדם שיש לו זכות לסרב ושהסירוב לא יפגע בו". שנית, הוא אומר, "יש כאן מסר ברור לגורמי האכיפה, שגם ראיות חפציות יכולות להיפסל בחיפוש לא חוקי, ולהביא לזיכוי".
בן חיים נשמע היום אופטימי: "אני מקווה שהמשטרה עכשיו תיקח לתשומת לבה את פסק הדין, וששוטרים יפסיקו לקפוץ על אנשים שהולכים ברחוב כי הם לא נראים להם. איתי השוטרים התנהגו באגרסיביות כי לא נראיתי להם, רק בגלל שהייתי מעורב פעם בפלילים. בית משפט עשה עכשיו סדר. שהמשטרה תדע שהיא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה".
האגודה לזכויות האזרח ביקשה להצטרף לערעורים כ"ידיד בית המשפט" והעלתה במסגרת הדיונים את טענותיה נגד מדיניות החיפושים של משטרת ישראל.
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1198020