אינדקס
רופאים לזכויות אדם
סמל העמותה
רופאים לזכויות אדם היא עמותה שהוקמה בינואר 1988 על ידי ד"ר רוחמה מרטון תחת השם "עמותת רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם". על פי נתוני העמותה, חברים בה כ-1,500 חברים, למעלה ממחציתם עובדי רפואה.
העמותה, כעולה מפרסומיה, "מתנגדת לכיבוש ופועלת לסיומו ורואה בו מקור וסיבה להפרת זכויות אדם", ו"נאבקת למען זכויות אדם בכלל והזכות לבריאות בפרט, בישראל ובשטחים הכבושים".[1] עמדת העמותה היא שחובתה של מדינת ישראל ליישם הזכות לבריאות באופן שוויוני כלפי כלל האוכלוסיות והפרטים תחת שליטתה: פליטים ומבקשי מקלט, עובדים זרים ומהגרי עבודה, עצירים וכלואים בישראל, חיילי צה"ל, פלסטינים, ובדואים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ככלל תושבי ישראל המבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 פעילות העמותה
2 מחלקות העמותה
2.1 מחלקת כלואים
2.2 מחלקת מהגרים וחסרי מעמד
2.3 מחלקת שטחים כבושים
2.4 מחלקת תושבי ישראל
3 המרפאה הניידת
4 המרפאה הפתוחה
5 צוות ומימון
6 העימות עם ההסתדרות הרפואית בישראל
7 קישורים חיצוניים
8 הערות שוליים
פעילות העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רופאים לזכויות אדם בהפגנה נגד פגיעה באזרחים במסגרת פעולות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, מחסום קלנדיה, מרץ 2002
עבודתה של רופאים לזכויות אדם מתבססת על כללי האתיקה הרפואית, הצדק החברתי וזכויות האדם. העמותה מקבלת פניות מאנשים שלטענתה זכותם לבריאות הופרה, מקרב כל המתגוררים בישראל או בשטחים שבשליטתה. העמותה מייצגת אותם מול רשויות הממסד השונות (משרד הבריאות, קופות החולים, צה"ל, שירות בתי הסוהר ואחרים) ואף פונה לבתי המשפט בהתאם לצורך. בנוסף מפרסמת העמותה דו"חות בנושאים השונים, ומפעילה שתי מרפאות: האחת מעניקה שירותי רפואה ראשונית לחסרי מעמד בתל אביב והשנייה מרפאה ניידת הפועלת בין 3-5 פעמים בחודש ביהודה ושומרון.
רופאים לזכויות אדם משתפת פעולה עם עמותות שונות בישראל, ארגוני זכויות אדם וארגוני בריאות ביהודה ושומרון ובעולם, וכן עם הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב, בהתבסס על סולידריות ומחויבות הדדית לאי-אלימות, צדק חברתי וכיבוד זכויות האדם.
בשנת 1999 קיבלו העמותה ומייסדתה ד"ר רוחמה מרטון, את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג של האגודה לזכויות האזרח, "על עמידתם הנחושה מול פני אדישות כללית להקלת סבלם ושמירת כבודם של חסרי ישע, על ראייתם של רפואה ושירותי בריאות כגשר לשלום אמת בין עמים".
בשנת 2000 קיבלה העמותה את פרס מגן לילד: פרס ראש הממשלה של מדינת ישראל. בשנת 2010 זכתה בפרס הקיום הנכון.[2]
מחלקות העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העמותה פועלת במישור ההומניטרי והעקרוני באמצעות ארבע מחלקות המבצעות מחקר ומנהלות פרויקטים למען זכויות האדם וזכויות החולה.
מחלקת כלואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת להבטחת זכויותיהם של עצורים ואסירים במדינת ישראל. העמותה מטפלת בפניות מעצירים, אסירים פליליים ואסירים ביטחוניים שזכותם לבריאות הופרה במהלך שהותם בבתי מעצר, במתקני חקירות ובבתי סוהר בישראל. מחלקת כלואים מבצעת מחקר ומפרסמת דו"חות על שירותי הבריאות בבתי הסוהר, על מניעת טיפול רפואי בעצורים ואסירים, על עינויים ועל העלמת עין של צוותי רפואה מהתעללות באסירים. מחלקת כלואים פועלת למען זכויות האסירים והעצורים כולם.
מחלקת מהגרים וחסרי מעמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת לשם קידום הזכות לבריאות של מהגרים וחסרי מעמד אזרחי בישראל. בקטגוריה זו נכללים בין היתר פליטים ומבקשי מקלט, מהגרי עבודה (בעלי אשרה וחסרי אשרה), ילדים שאינם תושבים, קורבנות סחר בבני אדם, מאויימים פלסטינים, מנועי אזרחות כנגזר מחוק האזרחות והכניסה לישראל, ואף תושבים חוזרים בתקופת ההמתנה. במישור הפרטני, המחלקה מטפלת בפניות של חסרי מעמד אזרחי ומסייעת להם במימוש זכויותיהם מול רשויות מדינת ישראל, קופות החולים וחברות הביטוח. במישור העקרוני, המחלקה מובילה מאבק לשינוי מדיניות ההגירה של מדינת ישראל תוך מתן מענה לזכויות האדם בכלל והזכות לבריאות בפרט. המחלקה פועלת למען יישום עיקרון תושבות חברתית, שיפריד בין הזכות לבריאות למעמד אזרחי ויבטיח שירותי בריאות נאותים לכלל השוהים במדינת ישראל, ללא קשר למעמדם האזרחי. המחלקה פועלת לקידום רפורמה בביטוחי הבריאות הפרטיים של מהגרי העבודה ולהעברתם מהמגזר הפרטי אל קופות החולים. בנוסף, פועלת המחלקה לשם החלת ביטוח בריאות ממלכתי על כלל הילדים השוהים בישראל, למניעת גירוש מהגרים החולים במחלות המסכנות את חייהם ולבלימת החוק למניעת הסתננות. המחלקה מפעילה את המרפאה הפתוחה.
בשנת 2010 החלה העמותה לתעד את עדויותיהם של מסתננים מאפריקה לישראל שהגיעו דרך מדבר סיני. את העדויות גבתה וריכזה הנזירה עזיזה קדאני, עדויות אשר חשפו את היקף הפרת זכויות האדם במחנות העינויים בסיני.
מחלקת שטחים כבושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת לשמירה והגנה על הזכות לבריאות של פלסטינים החיים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. המחלקה מייצגת באופן פרטני חולים וצוותי רפואה שגישתם למרפאות ובתי החולים אינה מתאפשרת, ופועלת כנגד מחסומים באזורים אלה. העמותה מסייעת במימון טיפולים רפואיים של מטופלים פלסטינים ובקשר ביניהם לבין בתי החולים בישראל. ברמה העקרונית, מתמקדת המחלקה באיסוף מידע בנוגע להפרת הזכות לבריאות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, בפרסום מחקרים וניירות עמדה ובשדלנות בישראל ובחו"ל סביב נושא זה. כל זאת במטרה לפעול להכרתה של ישראל במחויבותה, על פי המחלקה, להעניק שירות רפואי לתושבי השטחים, ולאפשר להם גישה חופשית לצורך זה. המחלקה מפעילה מרפאה ניידת.
בין השאר סיפק הארגון מידע עבור דוח גולדסטון, שבו נמתחה ביקורת חריפה על פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה.[3]
מחלקת תושבי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת על מנת להעלות לסדר היום הציבורי ולהוביל לשינוי של בעיות אקוטיות לדעתה בזכות לבריאות בישראל, שאינן זוכות לקול או ייצוג. דגש מרכזי של המחלקה הוא בקידום נושא השוויון בבריאות ובזמינות ונגישות שירותי הבריאות בין ערבים ליהודים, בין תושבי הפריפריה למרכז, בין עולים לוותיקים ובין עניים לעשירים. המחלקה פועלת לקידום מערכת בריאות ציבורית נגישה ושוויונית לכל, בדגש על נגישותן של קבוצות חלשות באוכלוסייה. המחלקה מזהה בעיות עקרוניות ביישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ופועלת למציאת פתרונות מערכתיים להן.
חלק ממאבקי המחלקה כוללים:
מאבק לאימוץ תקנות מחמירות לניסויים רפואיים מטעם צה"ל בחיילים תוך שמירה על זכויותיהם.[4]
מאבק לביטול תשלומי ההשתתפות העצמית על שירותים ותרופות הכלולים בסל שירותי הבריאות.
מאבק לצמצום הפערים בבריאות ובזמינות של שירותי בריאות בין תושבים שונים: פריפריה מול מרכז, עניים מול עשירים, יהודים מול ערבים
מאבק למען הכללת טיפולי שיניים לקטינים ולקשישים בסל שירותי הבריאות
מאבק לביטול תיקונים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי העלולים לפגוע במערכת הבריאות הציבורית (למשל במסגרת חוק ההסדרים)
במחלקה פרויקט העוסק בזכות לבריאות של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. הפרויקט פועל על מנת להביא להכרה בכפרים כיישובים לכל דבר, כולל בזכות לגישה לשירותי בריאות נאותים, תשתיות, פיתוח ותחזוקה תברואתית. המחלקה מנהלת מעקב על שירותי הבריאות הקיימים בכפרים הבלתי מוכרים, ופועלת באמצעות הרשויות הרלוונטיות ובאמצעות בג"ץ נגד מה שהיא רואה כהזנחה ואפליה כלפי הכפרים.
בשנת 2012 עתר הארגון עם עמותות נוספות בבג"ץ נגד ההיתר להפעיל בבית החולים העתידי באשדוד שירותי רפואה פרטית בתשלום. העתירה נדחתה והעותרים חויבו בהוצאות משפט בסך של 45,000 ש"ח.[5]
המרפאה הניידת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם וילד בבדיקת רופא במהלך ביקור המרפאה הניידת בכפר ברוקין ב-10 בפברואר 2007
המרפאה הניידת היא קבוצה של צוותים רפואיים וארגונים המבקרים בערים ובכפרים שביהודה ושומרון לשם אבחון וטיפול רפואי. המרפאה הוקמה בשנת 1989 במטרה להביע סולידריות עם הפלסטינים ולהביע התנגדות לכיבוש, לסייע למערכת הבריאות הפלסטינית ולאתר מקרים רפואיים הדורשים מעקב או סיוע מיוחד. כאשר המרפאה הניידת מאתרת חולים שלא ניתן לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הפלסטינית, מופנים החולים לטיפול רפואי בישראל. במקרים אלו, צוותי הפניות של רופאים לזכויות אדם מסייעים לחולים בבקשה לאישורי מעבר לישראל, בקביעת תורים בבתי החולים, ובמידת הצורך והיכולת גם מגייסים סיוע כספי לבדיקות ואבחונים. במסגרת המרפאה הניידת מתקיימים סמינרים ואירועים רפואיים ברחבי יהודה ושומרון, שמטרתם סיוע למערך הרופאים הפלסטיני, הידוק האחווה ושיתוף הפעולה בין צוותי הרפואה היהודים והפלסטינים, העשרה רפואית והשתלמויות מקצועיות.
המרפאה הפתוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם ביפו, 2010
המרפאה הפתוחה ממוקמת ביפו ומספקת שירותי בריאות קהילתיים לאוכלוסיית המהגרים וחסרי המעמד האזרחי השוהה בישראל. המרפאה הוקמה בשנת 1998 כיוזמה של רופאים מתנדבים ובשל הגבלת הזכות לבריאות עבור חסרי מעמד החיים בתחומי ישראל. המרפאה הפתוחה אינה מתיימרת לפתור את כלל בעיותיהם הרפואיות של מהגרים בישראל או להחליף את משרד הבריאות בתפקידו, אלא פועלת על מנת להצביע על הכשלים במדיניות ישראל כלפי מהגרים ולהביע סולידריות עם קהל המטופלים. המרפאה הפתוחה היא היחידה המספקת שירותי רפואה ראשונית ורפואת מומחים ואף הפניות לבתי חולים ומעקב רפואי לקהל חסרי המעמד בישראל, כל זאת ללא תשלום או בעלות סמלית בלבד. המרפאה מאוישת על ידי מתנדבים, החל מעובדי הקבלה והמתורגמנים וכלה ברופאים המומחים. בעוד שבשנותיה הראשונות של המרפאה ביקרו בה בעיקר מהגרי עבודה, כיום כוללת אוכלוסיית הפונים בעיקר פליטים ומבקשי מקלט. בשנים האחרונות המרפאה מטפלת בלמעלה מ-6,000 מטופלים מדי שנה.
צוות ומימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יושבי ראש העמותה הם פרופ' רפי ולדן וד"ר גרסיאלה כרמון.[6] קדם להם בתפקיד פרופ' צבי בנטואיץ', שממשיך להיות חבר הנהלת העמותה. נשיאת העמותה היא ד"ר רוחמה מרטון, ומנכ"ל העמותה הוא רן כהן. לפניו כיהנו בתפקיד חדוה רדובניץ והדס זיו.
מחזור הפעילות של העמותה בשנים 2009-2006 נע בין 7.3 מיליון שקלים (2006) ל-10.8 מיליון שקלים (2009). המימון לעמותה מגיע מהאיחוד האירופי, האו"ם, ממשלות אירופיות וקרנות שונות, בהם: קרן פורד, אוקספם והקרן החדשה לישראל[7].
בשנת 2014 לא חידשה רשות המסים את ההכרה בעמותה כמוסד ציבורי לצורך זיכוי ממס הכנסה על תרומות לה, עקב הצהרת העמותה לפיה הכיבוש הישראלי הוא הפרה של זכויות אדם, ובכללן הזכות לבריאות. לדברי הרשות הצהרה זו היא בעלת גוון פוליטי.[8] העמותה נהנתה מהכרה זו כעשר שנים, ותוקף ההכרה בה פג בסוף יוני 2014.
העימות עם ההסתדרות הרפואית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 2009 פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל כי היא מנתקת את הקשרים עם "רופאים לזכויות אדם". יושב ראש ההסתדרות, ד"ר יורם בלשר, כתב כי העמותה מטילה דופי בזירה הבינלאומית ברופאי ישראל. זאת, לאחר שהעמותה פרסמה רשימה של רופאים ישראליים שהשתתפו לטענתה בעינויים של אסירים. יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, פרופ' אבינועם רכס, שבדק את הטענות, הכחיש אותן. העימות בין הגופים נגרם גם משום שנשיאת רופאים לזכויות אדם, ד"ר רוחמה מרטון, חתמה על עצומה בינלאומית להדחתו של בלשר מתפקיד נשיא ההסתדרות הרפואית העולמית.[9] עוד קודם לכן, ביולי 2009, בתגובה לקורס עזרה ראשונה שהעביר הארגון למפגינים נגד תוואי גדר ההפרדה, כינה בלשר את הארגון "קבוצה פוליטית קיצונית המחופשת לארגון רפואי".[10]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר של רופאים לזכויות אדם - ישראל
עמוד רופאים לזכויות אדם-ישראל באתר flickr
עמוד רופאים לזכויות אדם-ישראל באתר יו טיוב
"רופאים לזכויות אדם - ישראל", באתר גיידסטאר ישראל
בג"ץ רופאים לזכויות אדם - זכותם של אסירים למיטה
רותי סיני, הפיליפינית חלתה, הביטוח הציע כרטיס הביתה, באתר הארץ
שלומית שרביט, מרפאת מתנדבים קורסת תחת עומס פליטים חולים, באתר ynet, 20 בפברואר 2008
ורד לי, ולא לשכוח להשיג תרומה של אולטרסאונד נייד קטן, באתר הארץ
http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=79
סמל העמותה
רופאים לזכויות אדם היא עמותה שהוקמה בינואר 1988 על ידי ד"ר רוחמה מרטון תחת השם "עמותת רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם". על פי נתוני העמותה, חברים בה כ-1,500 חברים, למעלה ממחציתם עובדי רפואה.
העמותה, כעולה מפרסומיה, "מתנגדת לכיבוש ופועלת לסיומו ורואה בו מקור וסיבה להפרת זכויות אדם", ו"נאבקת למען זכויות אדם בכלל והזכות לבריאות בפרט, בישראל ובשטחים הכבושים".[1] עמדת העמותה היא שחובתה של מדינת ישראל ליישם הזכות לבריאות באופן שוויוני כלפי כלל האוכלוסיות והפרטים תחת שליטתה: פליטים ומבקשי מקלט, עובדים זרים ומהגרי עבודה, עצירים וכלואים בישראל, חיילי צה"ל, פלסטינים, ובדואים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ככלל תושבי ישראל המבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 פעילות העמותה
2 מחלקות העמותה
2.1 מחלקת כלואים
2.2 מחלקת מהגרים וחסרי מעמד
2.3 מחלקת שטחים כבושים
2.4 מחלקת תושבי ישראל
3 המרפאה הניידת
4 המרפאה הפתוחה
5 צוות ומימון
6 העימות עם ההסתדרות הרפואית בישראל
7 קישורים חיצוניים
8 הערות שוליים
פעילות העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רופאים לזכויות אדם בהפגנה נגד פגיעה באזרחים במסגרת פעולות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, מחסום קלנדיה, מרץ 2002
עבודתה של רופאים לזכויות אדם מתבססת על כללי האתיקה הרפואית, הצדק החברתי וזכויות האדם. העמותה מקבלת פניות מאנשים שלטענתה זכותם לבריאות הופרה, מקרב כל המתגוררים בישראל או בשטחים שבשליטתה. העמותה מייצגת אותם מול רשויות הממסד השונות (משרד הבריאות, קופות החולים, צה"ל, שירות בתי הסוהר ואחרים) ואף פונה לבתי המשפט בהתאם לצורך. בנוסף מפרסמת העמותה דו"חות בנושאים השונים, ומפעילה שתי מרפאות: האחת מעניקה שירותי רפואה ראשונית לחסרי מעמד בתל אביב והשנייה מרפאה ניידת הפועלת בין 3-5 פעמים בחודש ביהודה ושומרון.
רופאים לזכויות אדם משתפת פעולה עם עמותות שונות בישראל, ארגוני זכויות אדם וארגוני בריאות ביהודה ושומרון ובעולם, וכן עם הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב, בהתבסס על סולידריות ומחויבות הדדית לאי-אלימות, צדק חברתי וכיבוד זכויות האדם.
בשנת 1999 קיבלו העמותה ומייסדתה ד"ר רוחמה מרטון, את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג של האגודה לזכויות האזרח, "על עמידתם הנחושה מול פני אדישות כללית להקלת סבלם ושמירת כבודם של חסרי ישע, על ראייתם של רפואה ושירותי בריאות כגשר לשלום אמת בין עמים".
בשנת 2000 קיבלה העמותה את פרס מגן לילד: פרס ראש הממשלה של מדינת ישראל. בשנת 2010 זכתה בפרס הקיום הנכון.[2]
מחלקות העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העמותה פועלת במישור ההומניטרי והעקרוני באמצעות ארבע מחלקות המבצעות מחקר ומנהלות פרויקטים למען זכויות האדם וזכויות החולה.
מחלקת כלואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת להבטחת זכויותיהם של עצורים ואסירים במדינת ישראל. העמותה מטפלת בפניות מעצירים, אסירים פליליים ואסירים ביטחוניים שזכותם לבריאות הופרה במהלך שהותם בבתי מעצר, במתקני חקירות ובבתי סוהר בישראל. מחלקת כלואים מבצעת מחקר ומפרסמת דו"חות על שירותי הבריאות בבתי הסוהר, על מניעת טיפול רפואי בעצורים ואסירים, על עינויים ועל העלמת עין של צוותי רפואה מהתעללות באסירים. מחלקת כלואים פועלת למען זכויות האסירים והעצורים כולם.
מחלקת מהגרים וחסרי מעמד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת לשם קידום הזכות לבריאות של מהגרים וחסרי מעמד אזרחי בישראל. בקטגוריה זו נכללים בין היתר פליטים ומבקשי מקלט, מהגרי עבודה (בעלי אשרה וחסרי אשרה), ילדים שאינם תושבים, קורבנות סחר בבני אדם, מאויימים פלסטינים, מנועי אזרחות כנגזר מחוק האזרחות והכניסה לישראל, ואף תושבים חוזרים בתקופת ההמתנה. במישור הפרטני, המחלקה מטפלת בפניות של חסרי מעמד אזרחי ומסייעת להם במימוש זכויותיהם מול רשויות מדינת ישראל, קופות החולים וחברות הביטוח. במישור העקרוני, המחלקה מובילה מאבק לשינוי מדיניות ההגירה של מדינת ישראל תוך מתן מענה לזכויות האדם בכלל והזכות לבריאות בפרט. המחלקה פועלת למען יישום עיקרון תושבות חברתית, שיפריד בין הזכות לבריאות למעמד אזרחי ויבטיח שירותי בריאות נאותים לכלל השוהים במדינת ישראל, ללא קשר למעמדם האזרחי. המחלקה פועלת לקידום רפורמה בביטוחי הבריאות הפרטיים של מהגרי העבודה ולהעברתם מהמגזר הפרטי אל קופות החולים. בנוסף, פועלת המחלקה לשם החלת ביטוח בריאות ממלכתי על כלל הילדים השוהים בישראל, למניעת גירוש מהגרים החולים במחלות המסכנות את חייהם ולבלימת החוק למניעת הסתננות. המחלקה מפעילה את המרפאה הפתוחה.
בשנת 2010 החלה העמותה לתעד את עדויותיהם של מסתננים מאפריקה לישראל שהגיעו דרך מדבר סיני. את העדויות גבתה וריכזה הנזירה עזיזה קדאני, עדויות אשר חשפו את היקף הפרת זכויות האדם במחנות העינויים בסיני.
מחלקת שטחים כבושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת לשמירה והגנה על הזכות לבריאות של פלסטינים החיים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. המחלקה מייצגת באופן פרטני חולים וצוותי רפואה שגישתם למרפאות ובתי החולים אינה מתאפשרת, ופועלת כנגד מחסומים באזורים אלה. העמותה מסייעת במימון טיפולים רפואיים של מטופלים פלסטינים ובקשר ביניהם לבין בתי החולים בישראל. ברמה העקרונית, מתמקדת המחלקה באיסוף מידע בנוגע להפרת הזכות לבריאות בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, בפרסום מחקרים וניירות עמדה ובשדלנות בישראל ובחו"ל סביב נושא זה. כל זאת במטרה לפעול להכרתה של ישראל במחויבותה, על פי המחלקה, להעניק שירות רפואי לתושבי השטחים, ולאפשר להם גישה חופשית לצורך זה. המחלקה מפעילה מרפאה ניידת.
בין השאר סיפק הארגון מידע עבור דוח גולדסטון, שבו נמתחה ביקורת חריפה על פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה.[3]
מחלקת תושבי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחלקה פועלת על מנת להעלות לסדר היום הציבורי ולהוביל לשינוי של בעיות אקוטיות לדעתה בזכות לבריאות בישראל, שאינן זוכות לקול או ייצוג. דגש מרכזי של המחלקה הוא בקידום נושא השוויון בבריאות ובזמינות ונגישות שירותי הבריאות בין ערבים ליהודים, בין תושבי הפריפריה למרכז, בין עולים לוותיקים ובין עניים לעשירים. המחלקה פועלת לקידום מערכת בריאות ציבורית נגישה ושוויונית לכל, בדגש על נגישותן של קבוצות חלשות באוכלוסייה. המחלקה מזהה בעיות עקרוניות ביישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי ופועלת למציאת פתרונות מערכתיים להן.
חלק ממאבקי המחלקה כוללים:
מאבק לאימוץ תקנות מחמירות לניסויים רפואיים מטעם צה"ל בחיילים תוך שמירה על זכויותיהם.[4]
מאבק לביטול תשלומי ההשתתפות העצמית על שירותים ותרופות הכלולים בסל שירותי הבריאות.
מאבק לצמצום הפערים בבריאות ובזמינות של שירותי בריאות בין תושבים שונים: פריפריה מול מרכז, עניים מול עשירים, יהודים מול ערבים
מאבק למען הכללת טיפולי שיניים לקטינים ולקשישים בסל שירותי הבריאות
מאבק לביטול תיקונים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי העלולים לפגוע במערכת הבריאות הציבורית (למשל במסגרת חוק ההסדרים)
במחלקה פרויקט העוסק בזכות לבריאות של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. הפרויקט פועל על מנת להביא להכרה בכפרים כיישובים לכל דבר, כולל בזכות לגישה לשירותי בריאות נאותים, תשתיות, פיתוח ותחזוקה תברואתית. המחלקה מנהלת מעקב על שירותי הבריאות הקיימים בכפרים הבלתי מוכרים, ופועלת באמצעות הרשויות הרלוונטיות ובאמצעות בג"ץ נגד מה שהיא רואה כהזנחה ואפליה כלפי הכפרים.
בשנת 2012 עתר הארגון עם עמותות נוספות בבג"ץ נגד ההיתר להפעיל בבית החולים העתידי באשדוד שירותי רפואה פרטית בתשלום. העתירה נדחתה והעותרים חויבו בהוצאות משפט בסך של 45,000 ש"ח.[5]
המרפאה הניידת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם וילד בבדיקת רופא במהלך ביקור המרפאה הניידת בכפר ברוקין ב-10 בפברואר 2007
המרפאה הניידת היא קבוצה של צוותים רפואיים וארגונים המבקרים בערים ובכפרים שביהודה ושומרון לשם אבחון וטיפול רפואי. המרפאה הוקמה בשנת 1989 במטרה להביע סולידריות עם הפלסטינים ולהביע התנגדות לכיבוש, לסייע למערכת הבריאות הפלסטינית ולאתר מקרים רפואיים הדורשים מעקב או סיוע מיוחד. כאשר המרפאה הניידת מאתרת חולים שלא ניתן לטפל בהם במסגרת מערכת הבריאות הפלסטינית, מופנים החולים לטיפול רפואי בישראל. במקרים אלו, צוותי הפניות של רופאים לזכויות אדם מסייעים לחולים בבקשה לאישורי מעבר לישראל, בקביעת תורים בבתי החולים, ובמידת הצורך והיכולת גם מגייסים סיוע כספי לבדיקות ואבחונים. במסגרת המרפאה הניידת מתקיימים סמינרים ואירועים רפואיים ברחבי יהודה ושומרון, שמטרתם סיוע למערך הרופאים הפלסטיני, הידוק האחווה ושיתוף הפעולה בין צוותי הרפואה היהודים והפלסטינים, העשרה רפואית והשתלמויות מקצועיות.
המרפאה הפתוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם ביפו, 2010
המרפאה הפתוחה ממוקמת ביפו ומספקת שירותי בריאות קהילתיים לאוכלוסיית המהגרים וחסרי המעמד האזרחי השוהה בישראל. המרפאה הוקמה בשנת 1998 כיוזמה של רופאים מתנדבים ובשל הגבלת הזכות לבריאות עבור חסרי מעמד החיים בתחומי ישראל. המרפאה הפתוחה אינה מתיימרת לפתור את כלל בעיותיהם הרפואיות של מהגרים בישראל או להחליף את משרד הבריאות בתפקידו, אלא פועלת על מנת להצביע על הכשלים במדיניות ישראל כלפי מהגרים ולהביע סולידריות עם קהל המטופלים. המרפאה הפתוחה היא היחידה המספקת שירותי רפואה ראשונית ורפואת מומחים ואף הפניות לבתי חולים ומעקב רפואי לקהל חסרי המעמד בישראל, כל זאת ללא תשלום או בעלות סמלית בלבד. המרפאה מאוישת על ידי מתנדבים, החל מעובדי הקבלה והמתורגמנים וכלה ברופאים המומחים. בעוד שבשנותיה הראשונות של המרפאה ביקרו בה בעיקר מהגרי עבודה, כיום כוללת אוכלוסיית הפונים בעיקר פליטים ומבקשי מקלט. בשנים האחרונות המרפאה מטפלת בלמעלה מ-6,000 מטופלים מדי שנה.
צוות ומימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יושבי ראש העמותה הם פרופ' רפי ולדן וד"ר גרסיאלה כרמון.[6] קדם להם בתפקיד פרופ' צבי בנטואיץ', שממשיך להיות חבר הנהלת העמותה. נשיאת העמותה היא ד"ר רוחמה מרטון, ומנכ"ל העמותה הוא רן כהן. לפניו כיהנו בתפקיד חדוה רדובניץ והדס זיו.
מחזור הפעילות של העמותה בשנים 2009-2006 נע בין 7.3 מיליון שקלים (2006) ל-10.8 מיליון שקלים (2009). המימון לעמותה מגיע מהאיחוד האירופי, האו"ם, ממשלות אירופיות וקרנות שונות, בהם: קרן פורד, אוקספם והקרן החדשה לישראל[7].
בשנת 2014 לא חידשה רשות המסים את ההכרה בעמותה כמוסד ציבורי לצורך זיכוי ממס הכנסה על תרומות לה, עקב הצהרת העמותה לפיה הכיבוש הישראלי הוא הפרה של זכויות אדם, ובכללן הזכות לבריאות. לדברי הרשות הצהרה זו היא בעלת גוון פוליטי.[8] העמותה נהנתה מהכרה זו כעשר שנים, ותוקף ההכרה בה פג בסוף יוני 2014.
העימות עם ההסתדרות הרפואית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 2009 פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל כי היא מנתקת את הקשרים עם "רופאים לזכויות אדם". יושב ראש ההסתדרות, ד"ר יורם בלשר, כתב כי העמותה מטילה דופי בזירה הבינלאומית ברופאי ישראל. זאת, לאחר שהעמותה פרסמה רשימה של רופאים ישראליים שהשתתפו לטענתה בעינויים של אסירים. יושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, פרופ' אבינועם רכס, שבדק את הטענות, הכחיש אותן. העימות בין הגופים נגרם גם משום שנשיאת רופאים לזכויות אדם, ד"ר רוחמה מרטון, חתמה על עצומה בינלאומית להדחתו של בלשר מתפקיד נשיא ההסתדרות הרפואית העולמית.[9] עוד קודם לכן, ביולי 2009, בתגובה לקורס עזרה ראשונה שהעביר הארגון למפגינים נגד תוואי גדר ההפרדה, כינה בלשר את הארגון "קבוצה פוליטית קיצונית המחופשת לארגון רפואי".[10]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר של רופאים לזכויות אדם - ישראל
עמוד רופאים לזכויות אדם-ישראל באתר flickr
עמוד רופאים לזכויות אדם-ישראל באתר יו טיוב
"רופאים לזכויות אדם - ישראל", באתר גיידסטאר ישראל
בג"ץ רופאים לזכויות אדם - זכותם של אסירים למיטה
רותי סיני, הפיליפינית חלתה, הביטוח הציע כרטיס הביתה, באתר הארץ
שלומית שרביט, מרפאת מתנדבים קורסת תחת עומס פליטים חולים, באתר ynet, 20 בפברואר 2008
ורד לי, ולא לשכוח להשיג תרומה של אולטרסאונד נייד קטן, באתר הארץ
http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=79
