אינדקס
מגיעה לנו הנהגה שלא תעסוק בהפחדה אלא בשיפור החיים". נאומו המלא של מאיר דגן
"אני חושש מהיעדר חזון, מאובדן דרך, אובדן הנחישות ואובדן הדוגמה האישית. יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו. בשם המלחמה הזו הוא מדרדר אותנו למדינה דו-לאומית ולסופו של החלום הציוני". נאומו המלא של ראש המוסד לשעבר וגיבור מערכות ישראל, האלוף במיל מאיר דגן, בפני עשרות אלפי אנשים בעצרת "ישראל רוצה שינוי"
חברים, אני מאמין שהקמתה של מדינת ישראל היה לא פחות מחלום שהתגשם. אני מאמין שקיומה הוא ציווי היסטורי. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, היו גורמים רבים שביקשו לגזול מאיתנו את החלום הזה. במהלך שנות שירותי נשאתי איתי ממקום למקום את תמונתו של סבי, רגע לפני שהוא נהרג על-ידי החיילים הנאצים. אני נשבעתי שהתמונה הזו לעולם לא תחזור על עצמה.
אני מבוגרי מלחמת יום הכיפורים, במהלכה היו רגעים שחשבתי שאנחנו בדרך להפסד גורלי. ידענו שאם האויב יבקיע, יבקיע את קווינו, לא יהיה מאחורינו מישהו שיציל אותנו. את זה חשבתי שאם אז לא יצליחו להשמיד אותנו כנראה שלא יצליחו בזה אף פעם. אני מאמין בזה גם היום. ישראל היא מדינה שמוקפת אויבים. אויבים אינם מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו.
אני חושש מהיעדר חזון, מאובדן דרך, אובדן הנחישות ואובדן הדוגמה האישית. אני חושש מהססנות והקיפאון. אני מפחד מעל הכול ממשבר של מנהיגות. המשבר שאנו חווים היום הוא החמור ביותר שאני זוכר מאז הקמת המדינה. שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש הממשלה. שש שנים שבהן ישראל לא היתה תקועה יותר מאשר הפעם הזו. שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האיזור או ליצירתו של עתיד טוב יותר.
צוק איתן - מערכה שהסתיימה באפס
במשמרת שלו ניהלה ישראל את המערכה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור, שהכניסה את העורף תחת אש. במשך קיץ שלם ישבו אזרחי מדינת ישראל במקלטים בזמן שנורים לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד. המערכה שהסתיימה באפס - אפס הרתעה ואפס הישגים מדיניים.
מה שקרה הדבר היחידי זה שהמערכה הזו רק הניעה את גלגלי השעון אחורה עד לסיבוב המלחמה הבאה. במשמרת שלו הגענו לעימות חסר-תקדים עם הגדולה בידידתנו ועם הגיבוי האסטרטגי החשוב ביותר למדינת ישראל - עם ארצות הברית.
מערכת הבריאות קורסת. משבר הדיור הגיע לשיא. הפערים בחברה ממשיכים לצמוח. המרחק בין הפריפריה למרכז מעולם לא היה גדול יותר. אחד מכל שלושה ילדים עני. 40% מתושבי ישראל לא גומרים את החודש.
האזרח הישראלי רואה את החידלון הזה. הוא רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול - לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? איך קרה שהמדינה הזו, החזקה פי כמה מכלל מדינות האזור, לא מסוגלת לבצע מהלך אסטרטגי שישפר את מצבנו?
התשובה היא פשוטה: יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו. בשם המלחמה הזו הוא מדרדר אותנו למדינה דו-לאומית ולסופו של החלום הציוני. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינת אפרטהייד. אני לא רוצה לשלוט בשלושה מיליון ערבים. אני לא רוצה שנישאר בני ערובה של הפחד, הייאוש והקיפאון. אני חושב שהגיעה השעה להתפכחות ואני מקווה שאזרחי ישראל יפסיקו להיות בני ערובה של החששות והפחדים שמאיימים עלינו בוקר וערב.
לאורך כל שנותיה הייתה ישראל מדינה נועזת, יוזמת, שמעצבת את גורלה. מעולם לא נתנו לדבר לעצור בעדנו. לא לאויבים ולא למגבלות. גם בשיא הקושי, מול איומים מורכבים, ידענו שאין לנו אפשרות להתייאש. ידענו שצריך לחלום על עתיד טוב יותר והיינו נחושים מספיק כדי להפוך את החלום למציאות.
גם היום אני לא מזלזל באיומים. אסור להתבלבל: בסביבה שלנו יש גורמים רבים שהיו שמחים לראות אותנו אורזים את המזוודות ועוזבים. תוכנית הגרעין האיראנית היא אכן סכנה אמיתית. אף אחד בישראל ולא בארצות הברית לא מתווכח על כך. אבל צריך לטפל בה בשום שכל - לא להכריז מלחמה על ארצות הברית ולא לגרום לאיראן שמחה על השסע בין השטן הגדול לשטן הקטן. אנחנו עדיין חייבים שתהיה לנו חרב, אבל זוהי אינה גזירת גורל שלנצח נחיה על חרבנו.
דרושה מנהיגה אמיצה
על מנת לצאת מהמצב, כל מה שצריך זו מנהיגות אמיצה שתדע לקבל הכרעות. היו לנו כאן בעבר מנהיגים כאלו, מימין ומשמאל. מנהיגים שיגעו לשים את טובת המדינה כערך עליון לפני כל שיקול אחר.
האם מישהו יוכל לומר זאת לגבי ההנהגה הנוכחית? אני מבקש לפנות לכל אלה שאומרים "אין לנו אלטרנטיבה" ולמי שאומר ש"אין לנו עוד מלבדו". אני מבקש לומר לכם, כמי שעבד באופן אישי עם שלושה ראשי ממשלה וראה סוגים שונים של מנהיגות וכמי שמכיר גם רבים מהמתמודדים הפעם - יש בהחלט אלטרנטיבה טובה יותר!
מערכת הפוליטית יש אנשים שלבם במקום הנכון, שמאמינים בצורך להחזיר את השפיות, להפסיק לפחד ולהפחיד ולקחת אחריות לגורלנו. אל תיפלו לפופוליזם. הטילו ספק. אל תאמינו לסיסמאות. אל תלכו שבי אחרי כריזמה ריקה.
כבר ראינו לאן הכריזמה הזו הובילה אותנו. לא הנאומים הם חשובים - המעשים הם החשובים. בהיסטוריה הקצרה שלנו היו מנהיגים שדיברנו מעט ועשו הרבה. שאולי גמגמו מדי פעם בדיבורים אבל לא במעשים. היום היו קוראים להם "אפורים", או "נטולי כריזמה", אבל הם עשו עבודה מופלאה. הם ידעו להציב דרך וחזון, ידעו לחתור אליה בנחישות ולהגיע לשיאים חדשים. זה מה שישראל זקוקה לו היום.
מגיעה לנו הנהגה שתגדיר סדר עדיפויות חדש. הנהגה שלא תעסוק בהפחדת אזרחיה אלא בשיפור חייהם. אנחנו זקוקים להנהגה שתגייס את כל הכוחות האדירים המצויים בנו כדי לפרוץ דרכים ולהעניק לנו בשורות חדשות. הנהגה שתסתכל נכוחה אל המציאות, תראה גם את האיומים אבל גם את ההזדמנויות. הנהגה שתחתור להסדר אזורי עם המדינות המתונות בעולם הערבי, שחולקות עימנו היום אינטרסים משותפים.
הסדר שבמסגרתו יינתן מענה גם לסוגיה הפלסטינית. מגיעה לנו הנהגה שלא תהסס בחתירתה לשלום ולא תהסס כשיידרש ממנה להילחם. הנהגה שתיצור אופק חדש, תחתור אליו בהתמדה, בנחישות ובתקווה. מגיעה לנו הנהגה שתילחם בשסעים, מגיעה לנו הזדמנות אמיתית לכל אזרחי ישראל להשתלב בחברה. הנהגה שתביא לקירוב הלבבות ותביא לאיחוד בין יהודים וערבים, חרדים לחילוניים. הנהגה שתשרת את הציבור ולא את עצמה.
יש לי חלום
זו כבר מזמן לא שאלה של שמאל וימין. זו שאלה של דרך, של חזון ואופק אחר. אלברט איינשטיין אמר פעם - תסלחו לי, אני משתמש באנקדוטות - שאי שפיות זה "לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". אזרחי ישראל שפויים מספיק כדי להבין שאי אפשר לצפות לתוצאות שונות מהנהגה שצברה שש שנים של כשלונות רצופים.
אין זה מקרי שמרביתם המוחלט של ראשי מערכת הביטחון לשעבר, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, סבורים שצריך למצות את כל האפשרויות על מנת להגיע להסדר מדיני. אנחנו מבינים את מחיר המלחמה. אנחנו חווינו את אובדן חברינו, פקודינו ומפקדינו. אני מרגיש את המחיר הזה כל יום מחדש. אנחנו, שניצחנו במלחמות, יודעים שמאבקנו יושלם בהצלחה רק כשנדע שהמלחמה מאחורינו.
יש לי חלום - להשאיר לשלושת ילדיי ושבעת נכדיי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי.
הייתי רוצה להבטיח להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתוך לשוויון אמיתי. היה לנו ראש ממשלה שנדבקה לו תווית של מגמגם - דרך אגב, שלא בצדק - הוא אמר פעם, לוי אשכול: "לי אין יומרה להיות אור לגויים. די לי אם נצליח להיות אור ליהודים. אסתפק אם נהיה מדינה אור לעצמנו".
בשביל שנהיה אור לעצמנו, אנחנו חייבים לזכור שמגיע לנו משהו טוב יותר. השינוי מתחיל אצלכם. אתם דור שמתכנן את העתיד הרבה יותר טוב מהדורות הקודמים. אתם חיים יותר טובים משהיינו. הצעירים שאני פוגש היום מחושבים יותר ורואים למרחוק.
הגיע הזמן לגייס את שיקול הדעת והראייה האסטרטגית בשביל ללכת לדרך חדשה. תיאבקו עם כל מי שאומר שאין לו כוח להצביע. יש דברים שהם חשובים יותר מזה. אין דבר חשוב יותר מזה. כמו שיש "מלחמת אין ברירה" גם יש "בחירות אין ברירה" ואנחנו ניצבים היום בפני אתגר כזה. אנחנו חייבים להבין שמדובר בצו שמונה אזרחי שאין באפשרותנו לחמוק ממנו. אנחנו חייבים להזיז את כיוון המצפן.
אנחנו חייבים לבחור בדרך אחרת. אנחנו חייבים לבחור בהנהגה אחרת. כי מהצומת ההיסטורי שאנחנו נמצאים בו כרגע לא תהיה דרך חזרה. תנו למצפונכם להוביל אתכם. תודה רבה.
*מאיר דגן, בן 70, מהלוחמים הנערצים בתולדות ישראל הוא בן לניצולי שואה. הוא התגייס לצה"ל ב-1963 והיה בין השאר מפקדה של סיירת רימון שפעלה ברצועת עזה. דגן שנפצע במהלך שירותו הצבאי, שימש בין השאר כמפקד אוגדה וכראש יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). הוא השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף ובין השנים 2011-2003 עמד בראש המוסד. בתקופת כהונתו - על פרסומים זרים - ביצע המוסד כמה פעולות מסובכות ביותר בעורף האויב. בין היתר חיסלה ישראל את עימאד מורנייה ואת מחמוד מבחוח. בנוסף, הופצץ הכור בסוריה. לפי פרסומים זרים, בתקופת דגן חוסלו שורת מדעני גרעין איראניים.
