אינדקס
המחאה החברתית בישראל 2011 (מכונה גם מחאת הדיור, ומחאת האוהלים) היא סדרת פעולות מחאה והפגנות שהתקיימו ברחבי ישראל בקיץ 2011. המחאה החלה עם פעולת מחאה של דפני ליף כנגד מצב שוק הדיור בישראל, לאחר שהתקשתה לשכור דירה בתל אביב[1] המחאה התרחבה וכללה נושאים רבים בתחום החברתי-כלכלי. המחאה החלה בקבוצת מחאה ברשת החברתית המקוונת פייסבוק, שהובילה להקמת אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. בהמשך קמו אוהלים בערים נוספות והתרחבו לכדי "ערי אוהלים" שכללו מאות אוהלים בו זמנית.
בעקבות המחאה והפגנות הענק, הודיעה ממשלת ישראל על שורת צעדים שיינקטו לפתרון מצוקת הדיור, חלקם כבר היו בהליכי תכנון ואשרור וחלקם צעדים חדשים שהוצגו כמענה לדרישות המוחים[2]. בנוסף, הוקמה ועדת טרכטנברג בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג במטרה לבחון ולהציע פתרונות לדרישות הכלכליות והחברתיות של המפגינים ובעיקר למצוקת יוקר המחיה במדינת ישראל ולפערים החברתיים. בהמשך, קיבלה הממשלה באופן חלקי את המלצות הוועדה.
ברקע למחאות עומדת העלייה הדרגתית במחירי הדיור בישראל שהחלה משנת 2007 ועליית מחירים כללית בישראל. בין השנים 1996–2007, מחירי הדירות ירדו ב-44.4% ביחס לשכר הממוצע במשק. אולם מאז התחלפה המגמה ומחירי הדירות עלו באופן חד - מ-2007 ועד 2011 עלו מחירי הדירות ב-38.5% ביחס לשכר הממוצע במשק והגיעו ליחס הגבוה ביותר שנרשם מאז 1998. העלייה החדה במחירי הדיור הורגשה במיוחד באזור גוש דן ובערים הגדולות. העלייה במחירים נבעה מסיבות שונות, ובהן ריבית נמוכה, מחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור[3] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה[4]. בנוסף, עליית מחירי המזון הייתה הסיבה למחאת הקוטג' שהחלה ביוני אותה שנה וגררה חרם צרכנים. תהליך נוסף היו הקיצוצים בתקציבים האזרחיים והחברתיים של הממשלה שהתבצעו מאז 2003 והחלישו את מדינת הרווחה. כמו כן בשנים שלפני המחאה המשיכה מגמת הגידול באי-השוויון, שגרמה לכך שהצמיחה לא חילחלה לשכר של רוב האזרחים, בזמן שחלק גדול מעלויות המחיה המשיכו להתיקר.
על פי משרד השיכון, בשנת 2011 נדרשו בישראל כ-138 משכורות חודשיות ממוצעות לרכישת דירה, נתון גבוה ביחס למרבית מדינות העולם. לדוגמה בצרפתנדרשות 90 משכורות, בארצות הברית - 60, בשווייץ - 42 ובשוודיה - 30[5]. עם זאת, הדירות בישראל גדולות יותר באופן משמעותי - השטח ממוצע לדירה חדשה בישראל עומד על 180 מ"ר. לשם השוואה, בדנמרק השטח הממוצע לדירה חדשה - 137 מ"ר, בצרפת - 113 מ"ר, בספרד - 97 מ"ר, באירלנד - 88 מ"ר ובבריטניה - 76 מ"ר[6].
אף שהממשלה ניסתה למתן את העלייה במחירי הדיור, מאמציה לא נשאו פרי בקצב משביע רצון לדעת המפגינים. הצעת הממשלה מ-7 במרץ 2011 הציגה תוכנית להקמתן של ועדות לדיור לאומי, לשם הקמה מהירה של דירות מגורים, לא מנעה את המחאה שהתעוררה כמה חודשים לאחר מכן[7].
לתפוצת המחאות תרם גם השימוש ברשתות חברתיות מקוונות שבהן נפוצו הידיעות אודות ההפגנות. השימוש הנרחב הראשון ברשתות חברתיות לצרכים אלה בוצע בסדרת הפגנות רחבות היקף במדינות ערביות במזרח התיכון. יש הרואים בשימוש שעשו הצעירים במדינות ערב בכלי טכנולוגי זה, השראה לציבור הצעיר בישראל
מתחם האוהלים בשדרות רוטשילד שבתל אביב, 21 ביולי 2011
סתיו שפיר (לימים חברת כנסת) בעצרת "צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר
איציק שמולי (לימים חבר כנסת) ממתין לראיון במהלך ההפגנה בכיכר המדינה ב-3 בספטמבר
המאהל הראשון הוקם ב-14 ביולי 2011 בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך לכיכר הבימה, בעקבות "אירוע" (event) שיצרו דפני ליף, סתיו שפיר וחברים נוספים כשבוע קודם לכן ברשת החברתית פייסבוק, שבו הם מזמינים אנשים להצטרף אליה למאהל מחאה, אשר לימים הפך למרכז המחאה[9]. עם הזמן, הצטרפו למחאה זו ארגונים חברתיים שונים ואנשים פרטיים שהרחיבו את הדרישות לצדדים נוספים בפן החברתי-כלכלי[10]. מרבית המוחים, לפי סקר של קלמן גייר, היו ממצביעי מפלגות קדימה והעבודה שכ-300 אלף ממצביעיהן השתתפו בהפגנות, לעומת מפלגת הליכוד שרק כ-65 אלף ממצביעיה השתתפו בהפגנות[11].
במהרה הוקמו מאהלים נוספים בתל אביב ובערים רבות נוספות. בניגוד למאהל ברוטשילד ובצפון תל אביב, שהתאפיינו באוכלוסייה ממעמד הסוציו-אקונומי הבינוני, חלק מהמאהלים החדשים כללו ציבורים נוספים, חלקם ממעמד חלש כגון מחוסרי דיור. עם הזמן גדלה המחאה וגם גורמי ותנועות ימין הצטרפו למחאה. לצד מחאה זו, שכוונה בעיקר לנושא הדיור, השתלבו מחאות נוספות בנושאים אחרים הקשורים ליוקר המחיה כגון "מחאת האימהות" (או "צעדת העגלות").
למחאה לא הייתה הנהגה רשמית, אך היו כמה פעילים בולטים, בהם דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים. עם הזמן, התגבשה אופוזיציה כלל ארצית, נציגי מאהלים מסוימים טענו כי המטה של דפני וסתיו ריכוזי ואינו פועל בשקיפות ושיתוף. בנוסף הייתה אופזיציה אשר טענה כי המחאה פוליטית, לעומתית ובלתי יעילה[12].
למחאה הצטרפו תנועות וארגונים רבים. פעילים אקטיביסטים פרסמו את קריאתה של דפני ליף באתר האינטרנט שלהם[13]. ויזמו הקמת אתר אינטרנט שילווה את המחאה[14]
גופים ציבוריים דוגמת הקרן החדשה לישראל העניקה ליווי וסיוע פיננסי למוחים[15]. ארגוני שמאל כמו השומר הצעיר, דרור ישראל והשמאל הלאומי הצטרפו גם הם. ארגוני ימין השתתפו באופן חלקי ומהוסס יותר בהפגנות, בין היתר כי מרביתם תמכו בממשלה. עם זאת, גופים פוליטיים גדולים לא לקחו חלק פעיל במחאה. כמו כן, התגלעו בקיעים בין המשתתפים כשתנועות המזוהות עם הימין, כמו "אם תרצו", שתמכה תחילה במאבק, הודיעו על פרישתן ממנו בשל מעורבות הקרן החדשה והשמאל הלאומי[16]. כמו כן נוצרו חיכוכים בין מובילי המחאה סביבי עניינים שונים[17].
לצד התמיכה במחאה, אישי ציבור וארגונים שונים החלו להעלות בהדרגה דברי ביקורת על המחאה. עיקר הביקורת שהועלתה מתמקדת בטענות לפיהן ארגון המחאה לא היה ספונטני, אלא מתוזמן ומתוכנן על ידי תנועות שמאל במטרה ליצור דעת קהל שתקרא להפלת הממשלה[18]. כעבור כשנה וחצי, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, אמרו דב חנין ופעילים נוספים בחד"ש כי הם שעמדו מאחורי המחאה[19].
ב-23 ביולי 2011, עשרות אלפי מפגינים השתתפו בהפגנת מחאה שנערכה במרכז תל אביב. בשבועות הבאים התקיימו הפגנות גדולות נוספות בערים רבות. כך למשל ב-30 ביולי, התקיימו במקביל כ-10 הפגנות בערים שונות בישראל בהן השתתפו להערכת המשטרה 85 אלף[21]
ב-26 ביולי הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על תוכניות דיור חדשות שנועדו להתמודד עם מצוקת הדיור ולהקל על מצבם הכלכלי של הסטודנטים, רוב ראשי תנועת המחאה דחו את התוכנית משום שהיא לא ענתה על דרישותיהם, וקבעו כי ההפגנות יימשכו[22].
ב-6 באוגוסט, התקיימה הפגנת ענק בתל אביב ועוד מספר הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ, בהן השתתפו, להערכת משטרת ישראל, 150 אלף איש בתל אביב, עוד 30 אלף בירושלים ועוד אלפים במוקדים נוספים[23].
המחאה לא שקטה אחרי גל ההפגנות הגדולות וב-13 באוגוסט נערכו הפגנות בכמה מוקדים ברחבי הארץ, ובעיקר באזורי הפריפריה בצפון ובדרום. על פי נתוני התקשורת כ-70 אלף איש הפגינו בכל הארץ[24].
ב-3 בספטמבר, התקיימה סדרת הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ שכונתה על ידי המארגנים "צעדת המיליון", בהן השתתפו כ-400,000 איש. בצעדה בתל אביב, שהתקיימה בין שדרות רוטשילד לכיכר המדינה, שם נערכה גם העצרת הראשית, השתתפו כ-300 אלף איש. בהפגנות שונות בשאר הארץ השתתפו כ-100 אלף איש נוספים[25]. אירועים אלו היו לשיא המחאה, הן בארגון והן בכמות המשתתפים. לאחר מכן דעכו ההפגנות, אם כי הפגנות קטנות יותר נמשכו עוד זמן מה.
כמה מן ההפגנות ואירועי המחאה גלשו לעימותים אלימים עם כוחות המשטרה, חסימות כבישים והפרות סדר שבהם נעצרו עשרות רבות של מפגינים[26].
הסיסמאות הבולטות שנקראו בהפגנות היו "העם דורש צדק חברתי" ו"רוצים צדק, לא רוצים צדקה!", אך היו גם סיסמאות נוספות כמו "מדינת רווחה!" ואפילו "עבודה מאורגנת-מדינה מתוקנת".
גם האמצעים האלה לא הרגיעו את המוחים וב-8 באוגוסט מינה בנימין נתניהו ועדה בראשותו של מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות. ועדת טרכטנברג התכנסה והגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר לראש הממשלה. חלק מההמלצות התקבלו על ידו.
המוחים לא היו מרוצים מהרכב הוועדה הממשלתית ולא מן התוכניות השונות שהעלתה הממשלה והם גיבשו צוות מומחים אלטרנטיבי שכלל כלכלנים ואישי ציבור, בראשות פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה (צוות ספיבק-יונה)[29]. הצוות האלטרנטיבי בחר שלא לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג, כי לא היה מרוצה מהמנדט של הוועדה. יתרה מכך, במסיבת עיתונאים גדולה שהתקיימה בבית סוקולוב בתל אביב ב-24 באוגוסט קראו ראשי המוחים להתפטרות ועדת טרכטנברג, קריאה שלא זכתה למענה. המוחים נחלקו בינם לבין עצמם, חלק מהם הטיחו ביקורת בצוות האלטרנטיבי על סירובו לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג.
חלק מהמלצות ועדת טרכטנברג יושמו על ידי הממשלה, ובראשן ההצעה ליישם את חוק חינוך חינם גם לילדי גנים, לפתוח ליבוא מוצרי מזון ולהוריד מכסים על מוצרים נוספים, ולעצור את הורדת המסים הישירים. חלק אחר לא יושמו מעולם.
מאהל מחאה בגן וולובלסקי-קרני בתל אביב, אוגוסט 2015. שלטי מחאה מתייחסים לרומן זדורוב, רפי רותם ומשה סילמן
בשנת 2012 התקיימו ניסיונות לשחזר ולהמשיך את המחאה אולם הם לא זכו להצלחה, וההתייחסות התקשורתית הייתה מועטה. ב-7 בינואר מחו מפגינים על החלטת עיריית תל אביב לפנות את המאהל בשכונת התקווה וכמה מהם נעצרו, בהם סתיו שפיר[32]. הפגנות התקיימו ב-12 במאי, בין היתר בככר רבין בתל אביב, וב-2 ביוני בין היתר במוזיאון תל אביב. ב-22 ביוני 2012 נעצרו דפני ליף ומספר פעילים לאחר שניסו להקים מאהל מחאה ללא אישור בשדרות רוטשילד בתל אביב והתעמתו עם שוטרים[33]. ליף שוחררה למחרת, ונזקקה לטיפול רפואי[34]. בעקבות טענות על אלימות משטרתית כלפי המפגינים, התקיימה למחרת הפגנת מחאה בתל אביב, במהלכה נופצו חלונות של בנקים סמוך לכיכר רבין על ידי מפגינים, ונחסמו לתנועה נתיבי איילון ורחובות ראשיים בעיר[35]. בעקבות אירועים אלה הוגשו כתבי אישום נגד דפני ליף ופעילים נוספים, חלקם בוטלו לאחר מכן[36]. ניפוץ חלונות הבנקים עורר דיון ער, כאשר מתנגדי המחאה ואנשי הפרקליטות הציגו את הניפוץ כהוכחה לאלימות המוחים[37], בעוד פעילי המחאה טוענים שהיקף הניפוץ נופח[38][39], או שהניפוץ נעשה בלא כוונה כתוצאה מאלימות משטרתית.
בחורף 2012 התקיים סוף שבוע של דיונים בהשתתפות פעילי המחאה החברתית. הדיונים רוכזו בספר 'שדה אוהלים', שיצא באותה שנה.
ב-14 ביולי 2012, בהפגנה בתל אביב לציון שנה לפרוץ המחאה, הצית עצמו מפגין בשם משה סילמן, במחאה כנגד יחס רשויות הרווחה אליו[40]. כעבור שישה ימים נפטר סילמן מכוויותיו[41].
ב-28 בנובמבר 2012, נחתם הסכם בין עיריית ת"א לבין איש המחאה תמיר חג'ג' להעתקת מאהל המחאה משדרות רוטשילד לגן וולובלסקי-קרני (ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב). הסכם זה מוארך חודשית עד היום (אוגוסט 2015), וגם זכה לגושפנקה של בית המשפט בעתירה רוסוב ואח' נ עיריית ת"א ואח' (18790-10-14) בבית המשפט לעניינים מנהליים ת"א.
ב-11 במאי 2013 נערכו הפגנות בתל אביב ובמספר מוקדים נוספים, בהשתתפות כ-12,000 איש. ההפגנות עמדו בסימן מחאה כנגד תקציב המדינה לשנים 2013-2014 שגיבש משרד האוצר בראשות יאיר לפיד, הכולל העלאת מיסים וקיצוצים נרחבים בתחומים שונים[42]. הפגנות נוספות נערכו לאחר מכן, במחאה על המדיניות התקציבית של הממשלה ועל הכוונה לייצא גז טבעי מישראל. ב-13 ביולי 2013 אורגנה הפגנה על ידי דפני ליף, במלאת שנתיים למחאה ושנה למותו של משה סילמן.
מספר ארגונים חברתיים חדשים קמו בעקבות המחאה, כגון המשמר החברתי בכנסת, "השדרה" ו"עורו" שלאחר מכן הפכו ל"אנו". תוצאה נוספת של המחאה הייתה בהקמת קואופרטיבים [43][44] [45], מתוך כוונה לייצר מודל כלכלי חלופי לחברות בבעלות משקיעים, ולהפחית את יוקר המחיה.
במרץ 2015 נבחרו גם פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש ועדת טרכטנברג, ופרופ' יוסי יונה, שעמד בראש צוות ספיבק-יונה, לכנסת העשרים מטעם המחנה הציוני.
בעקבות המחאה והפגנות הענק, הודיעה ממשלת ישראל על שורת צעדים שיינקטו לפתרון מצוקת הדיור, חלקם כבר היו בהליכי תכנון ואשרור וחלקם צעדים חדשים שהוצגו כמענה לדרישות המוחים[2]. בנוסף, הוקמה ועדת טרכטנברג בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג במטרה לבחון ולהציע פתרונות לדרישות הכלכליות והחברתיות של המפגינים ובעיקר למצוקת יוקר המחיה במדינת ישראל ולפערים החברתיים. בהמשך, קיבלה הממשלה באופן חלקי את המלצות הוועדה.
ברקע למחאות עומדת העלייה הדרגתית במחירי הדיור בישראל שהחלה משנת 2007 ועליית מחירים כללית בישראל. בין השנים 1996–2007, מחירי הדירות ירדו ב-44.4% ביחס לשכר הממוצע במשק. אולם מאז התחלפה המגמה ומחירי הדירות עלו באופן חד - מ-2007 ועד 2011 עלו מחירי הדירות ב-38.5% ביחס לשכר הממוצע במשק והגיעו ליחס הגבוה ביותר שנרשם מאז 1998. העלייה החדה במחירי הדיור הורגשה במיוחד באזור גוש דן ובערים הגדולות. העלייה במחירים נבעה מסיבות שונות, ובהן ריבית נמוכה, מחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור[3] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה[4]. בנוסף, עליית מחירי המזון הייתה הסיבה למחאת הקוטג' שהחלה ביוני אותה שנה וגררה חרם צרכנים. תהליך נוסף היו הקיצוצים בתקציבים האזרחיים והחברתיים של הממשלה שהתבצעו מאז 2003 והחלישו את מדינת הרווחה. כמו כן בשנים שלפני המחאה המשיכה מגמת הגידול באי-השוויון, שגרמה לכך שהצמיחה לא חילחלה לשכר של רוב האזרחים, בזמן שחלק גדול מעלויות המחיה המשיכו להתיקר.
על פי משרד השיכון, בשנת 2011 נדרשו בישראל כ-138 משכורות חודשיות ממוצעות לרכישת דירה, נתון גבוה ביחס למרבית מדינות העולם. לדוגמה בצרפתנדרשות 90 משכורות, בארצות הברית - 60, בשווייץ - 42 ובשוודיה - 30[5]. עם זאת, הדירות בישראל גדולות יותר באופן משמעותי - השטח ממוצע לדירה חדשה בישראל עומד על 180 מ"ר. לשם השוואה, בדנמרק השטח הממוצע לדירה חדשה - 137 מ"ר, בצרפת - 113 מ"ר, בספרד - 97 מ"ר, באירלנד - 88 מ"ר ובבריטניה - 76 מ"ר[6].
אף שהממשלה ניסתה למתן את העלייה במחירי הדיור, מאמציה לא נשאו פרי בקצב משביע רצון לדעת המפגינים. הצעת הממשלה מ-7 במרץ 2011 הציגה תוכנית להקמתן של ועדות לדיור לאומי, לשם הקמה מהירה של דירות מגורים, לא מנעה את המחאה שהתעוררה כמה חודשים לאחר מכן[7].
לתפוצת המחאות תרם גם השימוש ברשתות חברתיות מקוונות שבהן נפוצו הידיעות אודות ההפגנות. השימוש הנרחב הראשון ברשתות חברתיות לצרכים אלה בוצע בסדרת הפגנות רחבות היקף במדינות ערביות במזרח התיכון. יש הרואים בשימוש שעשו הצעירים במדינות ערב בכלי טכנולוגי זה, השראה לציבור הצעיר בישראל
הקמת המאהלים וארגון המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחם האוהלים בשדרות רוטשילד שבתל אביב, 21 ביולי 2011
סתיו שפיר (לימים חברת כנסת) בעצרת "צעדת המיליון" ב-3 בספטמבר
איציק שמולי (לימים חבר כנסת) ממתין לראיון במהלך ההפגנה בכיכר המדינה ב-3 בספטמבר
המאהל הראשון הוקם ב-14 ביולי 2011 בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך לכיכר הבימה, בעקבות "אירוע" (event) שיצרו דפני ליף, סתיו שפיר וחברים נוספים כשבוע קודם לכן ברשת החברתית פייסבוק, שבו הם מזמינים אנשים להצטרף אליה למאהל מחאה, אשר לימים הפך למרכז המחאה[9]. עם הזמן, הצטרפו למחאה זו ארגונים חברתיים שונים ואנשים פרטיים שהרחיבו את הדרישות לצדדים נוספים בפן החברתי-כלכלי[10]. מרבית המוחים, לפי סקר של קלמן גייר, היו ממצביעי מפלגות קדימה והעבודה שכ-300 אלף ממצביעיהן השתתפו בהפגנות, לעומת מפלגת הליכוד שרק כ-65 אלף ממצביעיה השתתפו בהפגנות[11].
במהרה הוקמו מאהלים נוספים בתל אביב ובערים רבות נוספות. בניגוד למאהל ברוטשילד ובצפון תל אביב, שהתאפיינו באוכלוסייה ממעמד הסוציו-אקונומי הבינוני, חלק מהמאהלים החדשים כללו ציבורים נוספים, חלקם ממעמד חלש כגון מחוסרי דיור. עם הזמן גדלה המחאה וגם גורמי ותנועות ימין הצטרפו למחאה. לצד מחאה זו, שכוונה בעיקר לנושא הדיור, השתלבו מחאות נוספות בנושאים אחרים הקשורים ליוקר המחיה כגון "מחאת האימהות" (או "צעדת העגלות").
למחאה לא הייתה הנהגה רשמית, אך היו כמה פעילים בולטים, בהם דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי ואחרים. עם הזמן, התגבשה אופוזיציה כלל ארצית, נציגי מאהלים מסוימים טענו כי המטה של דפני וסתיו ריכוזי ואינו פועל בשקיפות ושיתוף. בנוסף הייתה אופזיציה אשר טענה כי המחאה פוליטית, לעומתית ובלתי יעילה[12].
למחאה הצטרפו תנועות וארגונים רבים. פעילים אקטיביסטים פרסמו את קריאתה של דפני ליף באתר האינטרנט שלהם[13]. ויזמו הקמת אתר אינטרנט שילווה את המחאה[14]
גופים ציבוריים דוגמת הקרן החדשה לישראל העניקה ליווי וסיוע פיננסי למוחים[15]. ארגוני שמאל כמו השומר הצעיר, דרור ישראל והשמאל הלאומי הצטרפו גם הם. ארגוני ימין השתתפו באופן חלקי ומהוסס יותר בהפגנות, בין היתר כי מרביתם תמכו בממשלה. עם זאת, גופים פוליטיים גדולים לא לקחו חלק פעיל במחאה. כמו כן, התגלעו בקיעים בין המשתתפים כשתנועות המזוהות עם הימין, כמו "אם תרצו", שתמכה תחילה במאבק, הודיעו על פרישתן ממנו בשל מעורבות הקרן החדשה והשמאל הלאומי[16]. כמו כן נוצרו חיכוכים בין מובילי המחאה סביבי עניינים שונים[17].
לצד התמיכה במחאה, אישי ציבור וארגונים שונים החלו להעלות בהדרגה דברי ביקורת על המחאה. עיקר הביקורת שהועלתה מתמקדת בטענות לפיהן ארגון המחאה לא היה ספונטני, אלא מתוזמן ומתוכנן על ידי תנועות שמאל במטרה ליצור דעת קהל שתקרא להפלת הממשלה[18]. כעבור כשנה וחצי, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, אמרו דב חנין ופעילים נוספים בחד"ש כי הם שעמדו מאחורי המחאה[19].
הפגנות הענק[עריכת קוד מקור | עריכה]
המארגנים לא הסתפקו בהקמת המאהלים, אלא יזמו הפגנות ענק אחדות. יתרה מכך, גופים מאורגנים גדולים כמו ההסתדרות בראשותו של עופר עיני, תנועת דרור-ישראל והתאחדות הסטודנטים בראשותו של איציק שמולי הצטרפו למחאה. במקביל, חלק ניכר מהמימון להפגנות הגיע מגיוס תרומות ברשת[20]. כתוצאה מכך, התפתח מאוד הבסיס הלוגיסטי של ההפגנות. כמו כן, הצטרפו למחאה פעילים חברתיים מוכרים ואישי ציבור. חלק ניכר מן ההפגנות כללו הופעות של זמרים ואמנים רבים.ב-23 ביולי 2011, עשרות אלפי מפגינים השתתפו בהפגנת מחאה שנערכה במרכז תל אביב. בשבועות הבאים התקיימו הפגנות גדולות נוספות בערים רבות. כך למשל ב-30 ביולי, התקיימו במקביל כ-10 הפגנות בערים שונות בישראל בהן השתתפו להערכת המשטרה 85 אלף[21]
ב-26 ביולי הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו על תוכניות דיור חדשות שנועדו להתמודד עם מצוקת הדיור ולהקל על מצבם הכלכלי של הסטודנטים, רוב ראשי תנועת המחאה דחו את התוכנית משום שהיא לא ענתה על דרישותיהם, וקבעו כי ההפגנות יימשכו[22].
ב-6 באוגוסט, התקיימה הפגנת ענק בתל אביב ועוד מספר הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ, בהן השתתפו, להערכת משטרת ישראל, 150 אלף איש בתל אביב, עוד 30 אלף בירושלים ועוד אלפים במוקדים נוספים[23].
המחאה לא שקטה אחרי גל ההפגנות הגדולות וב-13 באוגוסט נערכו הפגנות בכמה מוקדים ברחבי הארץ, ובעיקר באזורי הפריפריה בצפון ובדרום. על פי נתוני התקשורת כ-70 אלף איש הפגינו בכל הארץ[24].
ב-3 בספטמבר, התקיימה סדרת הפגנות במוקדים שונים ברחבי הארץ שכונתה על ידי המארגנים "צעדת המיליון", בהן השתתפו כ-400,000 איש. בצעדה בתל אביב, שהתקיימה בין שדרות רוטשילד לכיכר המדינה, שם נערכה גם העצרת הראשית, השתתפו כ-300 אלף איש. בהפגנות שונות בשאר הארץ השתתפו כ-100 אלף איש נוספים[25]. אירועים אלו היו לשיא המחאה, הן בארגון והן בכמות המשתתפים. לאחר מכן דעכו ההפגנות, אם כי הפגנות קטנות יותר נמשכו עוד זמן מה.
כמה מן ההפגנות ואירועי המחאה גלשו לעימותים אלימים עם כוחות המשטרה, חסימות כבישים והפרות סדר שבהם נעצרו עשרות רבות של מפגינים[26].
הסיסמאות הבולטות שנקראו בהפגנות היו "העם דורש צדק חברתי" ו"רוצים צדק, לא רוצים צדקה!", אך היו גם סיסמאות נוספות כמו "מדינת רווחה!" ואפילו "עבודה מאורגנת-מדינה מתוקנת".
פירוק המאהלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הפגנות ה-3 בספטמבר בהן השתתפו כ-400,000 איש, החליטו חלק ממנהיגי המחאה שהאוהלים מיצו את עצמם ויש לנתב את המחאה לאפיקים שונים. כעבור ימים אחדים פונו מרבית האוהלים, חלקם מרצון וחלקם ביוזמת העיריות[27].תגובות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת ישראל הגיבה עוד בתחילת המחאה ופירטה את עשייתה בתחום החברתי-כלכלי. כשהמחאה לא שככה הציגה הממשלה ב-26 ביולי תוכנית מסודרת לטיפול בסוגיות שהעלו המפגינים. בד בבד עם הצגת התוכניות הללו, עברה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, וועדת הכספים אישרה את הצעת שר האוצר, לפטור ממס שבח מקרקעין מכירת דירות שתתבצע עד יולי 2013, כתמריץ להגדלת היצע הדירות[28]. ב-3 באוגוסט אישרה הכנסת את חוק הווד"לים.גם האמצעים האלה לא הרגיעו את המוחים וב-8 באוגוסט מינה בנימין נתניהו ועדה בראשותו של מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות. ועדת טרכטנברג התכנסה והגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר לראש הממשלה. חלק מההמלצות התקבלו על ידו.
המוחים לא היו מרוצים מהרכב הוועדה הממשלתית ולא מן התוכניות השונות שהעלתה הממשלה והם גיבשו צוות מומחים אלטרנטיבי שכלל כלכלנים ואישי ציבור, בראשות פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה (צוות ספיבק-יונה)[29]. הצוות האלטרנטיבי בחר שלא לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג, כי לא היה מרוצה מהמנדט של הוועדה. יתרה מכך, במסיבת עיתונאים גדולה שהתקיימה בבית סוקולוב בתל אביב ב-24 באוגוסט קראו ראשי המוחים להתפטרות ועדת טרכטנברג, קריאה שלא זכתה למענה. המוחים נחלקו בינם לבין עצמם, חלק מהם הטיחו ביקורת בצוות האלטרנטיבי על סירובו לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג.
חלק מהמלצות ועדת טרכטנברג יושמו על ידי הממשלה, ובראשן ההצעה ליישם את חוק חינוך חינם גם לילדי גנים, לפתוח ליבוא מוצרי מזון ולהוריד מכסים על מוצרים נוספים, ולעצור את הורדת המסים הישירים. חלק אחר לא יושמו מעולם.
אחרי המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גל המחאה החברתית הסתיים בסוף 2011. בספטמבר 2011 פורקו האוהלים. הפגנה נוספת התקיימה ב-29 באוקטובר 2011[30][31]. בשנים שלאחר מכן היו עוד מספר אירועים הקשורים למחאה.2012[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאהל מחאה בגן וולובלסקי-קרני בתל אביב, אוגוסט 2015. שלטי מחאה מתייחסים לרומן זדורוב, רפי רותם ומשה סילמן
בשנת 2012 התקיימו ניסיונות לשחזר ולהמשיך את המחאה אולם הם לא זכו להצלחה, וההתייחסות התקשורתית הייתה מועטה. ב-7 בינואר מחו מפגינים על החלטת עיריית תל אביב לפנות את המאהל בשכונת התקווה וכמה מהם נעצרו, בהם סתיו שפיר[32]. הפגנות התקיימו ב-12 במאי, בין היתר בככר רבין בתל אביב, וב-2 ביוני בין היתר במוזיאון תל אביב. ב-22 ביוני 2012 נעצרו דפני ליף ומספר פעילים לאחר שניסו להקים מאהל מחאה ללא אישור בשדרות רוטשילד בתל אביב והתעמתו עם שוטרים[33]. ליף שוחררה למחרת, ונזקקה לטיפול רפואי[34]. בעקבות טענות על אלימות משטרתית כלפי המפגינים, התקיימה למחרת הפגנת מחאה בתל אביב, במהלכה נופצו חלונות של בנקים סמוך לכיכר רבין על ידי מפגינים, ונחסמו לתנועה נתיבי איילון ורחובות ראשיים בעיר[35]. בעקבות אירועים אלה הוגשו כתבי אישום נגד דפני ליף ופעילים נוספים, חלקם בוטלו לאחר מכן[36]. ניפוץ חלונות הבנקים עורר דיון ער, כאשר מתנגדי המחאה ואנשי הפרקליטות הציגו את הניפוץ כהוכחה לאלימות המוחים[37], בעוד פעילי המחאה טוענים שהיקף הניפוץ נופח[38][39], או שהניפוץ נעשה בלא כוונה כתוצאה מאלימות משטרתית.
בחורף 2012 התקיים סוף שבוע של דיונים בהשתתפות פעילי המחאה החברתית. הדיונים רוכזו בספר 'שדה אוהלים', שיצא באותה שנה.
ב-14 ביולי 2012, בהפגנה בתל אביב לציון שנה לפרוץ המחאה, הצית עצמו מפגין בשם משה סילמן, במחאה כנגד יחס רשויות הרווחה אליו[40]. כעבור שישה ימים נפטר סילמן מכוויותיו[41].
ב-28 בנובמבר 2012, נחתם הסכם בין עיריית ת"א לבין איש המחאה תמיר חג'ג' להעתקת מאהל המחאה משדרות רוטשילד לגן וולובלסקי-קרני (ליד תחנת הרכבת ארלוזורוב). הסכם זה מוארך חודשית עד היום (אוגוסט 2015), וגם זכה לגושפנקה של בית המשפט בעתירה רוסוב ואח' נ עיריית ת"א ואח' (18790-10-14) בבית המשפט לעניינים מנהליים ת"א.
2013[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 2013, שניים ממנהיגי המחאה החברתית, סתיו שפיר ואיציק שמולי, נבחרו לכנסת התשע עשרה מטעם מפלגת העבודה.ב-11 במאי 2013 נערכו הפגנות בתל אביב ובמספר מוקדים נוספים, בהשתתפות כ-12,000 איש. ההפגנות עמדו בסימן מחאה כנגד תקציב המדינה לשנים 2013-2014 שגיבש משרד האוצר בראשות יאיר לפיד, הכולל העלאת מיסים וקיצוצים נרחבים בתחומים שונים[42]. הפגנות נוספות נערכו לאחר מכן, במחאה על המדיניות התקציבית של הממשלה ועל הכוונה לייצא גז טבעי מישראל. ב-13 ביולי 2013 אורגנה הפגנה על ידי דפני ליף, במלאת שנתיים למחאה ושנה למותו של משה סילמן.
השפעות המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחאה נחשבת כאירוע ממשמעותי מבחינת השיח הכלכלי-חברתי בישראל, והעלתה לסדר היום לתקופה ארוכה סוגיות של חלוקת ההון וחלוקת ההכנסות במשק, מדיניות המיסוי, ריכוזיות ומונופולים לעומת תחרות. מספר ועדות ממשלתיות וציבוריות קמו בעקבות המחאה או הושפעו ממנה, פרט לוועדת טרכטנברג: הוועדה להגברת התחרותיות במשק (ועדת הריכוזיות), ועדת ששינסקי 2 להטלת מס על רווחים מאוצרות טבע, הצוות לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות (ועדת זקן) וועדת קדמי לבחינת התחרותיות בענף המזון. חלק ממסקנות הוועדות עוגנו בחקיקה ובתקנות בשנים 2013-15. רפורמה נוספת שניתן לייחס להשפעת המחאה הייתה הפחתת דמי הניהול בקופות הגמל בשנת 2012.מספר ארגונים חברתיים חדשים קמו בעקבות המחאה, כגון המשמר החברתי בכנסת, "השדרה" ו"עורו" שלאחר מכן הפכו ל"אנו". תוצאה נוספת של המחאה הייתה בהקמת קואופרטיבים [43][44] [45], מתוך כוונה לייצר מודל כלכלי חלופי לחברות בבעלות משקיעים, ולהפחית את יוקר המחיה.
במרץ 2015 נבחרו גם פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש ועדת טרכטנברג, ופרופ' יוסי יונה, שעמד בראש צוות ספיבק-יונה, לכנסת העשרים מטעם המחנה הציוני.
