אינדקס
התביעה החשובה ביותר בארץ במאבק על חופש העיתונות\
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%A8-%D7%A2%D7%95%D7%A7%D7%91%D7%99/
בשבוע שעבר הגישו יאסר עוקבי וארגון העיתונאים בישראל תביעה בבית הדין לעבודה בבאר שבע נגד רשת "המקומון", בטענה שעוקבי פוטר שלא כחוק מתפקידו כעורך המקומון "שבע".
יאסר עוקבי היה עורך המקומון "שבע" מקבוצת "המקומון" במשך עשר שנים ("המקומון" היא רשת בבעלות אלי עזור, כיום הבעלים של הג'רוזלם פוסט, הפוסט ומעריב). ביולי 2014, בזמן המלחמה, הצליח עוקבי להגיע להישג עיתונאי חשוב: ראיון בלעדי עם אלמנתו של עודה אל-וואג', אזרח בדואי שנפגע מרקטה שנורתה מעזה, בשל חוסר מיגון בכפרים הבדואים הלא מוכרים – הן מיגון של כיפת ברזל והן של מרחבים מוגנים. ביום בו פורסם הראיון הבלעדי (בעיתון שכתבת השער שלו עוסקת בחייל מנתיבות שנפל בקרב בעזה) זומן עוקבי לשימוע על ידי מנכ"ל הרשת, אודי פרידמן, וקצת לאחר מכן – פוטר.
תפיסות גזעניות מהסוג החמור
בתביעה, שהוגשה על ידי עורכי הדין גילת ויזל-סבן, הקליניקות לזכויות המיעוט הערבי באוניברסיטת חיפה ועורכי הדין אמיר בשה ומורן סבוראי ממשרד בני כהן ושות, טוענים עוקבי והארגון שהפיטורים לא היו חוקיים, ותובעים פיצויי של כ-200 אלף שקל. העילה הראשונה לתביעה היא טכנית, ועוסקת בפגמים לכאורה בהליך השימוע. כתב התביעה גם מתייחס בקצרה לטענות האחרות של פרידמן, ומזכיר את הצלחותיו של עוקבי כעורך להעלות את היקף החשיפה של העיתון, את השבחים שקיבל על עבודתו, ואת העובדה שהעיתון אינו רק עיתון של באר שבע אלא של כל האזור סביבה גם כן.
שתי העילות הנוספות הן המעניינות באמת: טענה להפליה על רקע השקפה ועל רקע מוצא, וטענה שמדובר ב"פיטורין המנוגדים לחופש העיתונות, שעילתן מילוי, להבדיל מהפרה, של חובה אתית וחובה ציבורית", לשון התביעה.
עיקר הטיעון כאן הוא, למעשה, שעם כל הכבוד לזכותו של בעלים של כלי תקשורת לקבוע את הקו המערכתי שלו, יש סוגים של עבודה עיתונאית שחובה על העיתונאים לבצע, ושיש עילות פיטורים שקשורות לתוכן מערכתי שהן אסורות על הבעלים – ושזה בדיוק המצב בסיפורו של יאסר עוקבי.
בנסיבות קיצוניות בהן הכלי הניהולי של פיטורים הופך להיות כלי לסתימת פיות ו/או לכפיית עיוורון סלקטיבי למציאות, זקוק העיתונאי להגנתו של בית המשפט, לשם שמירה על חירותו המקצועית כעיתונאי והגנה על יכולתו למלא את חובותיו המקצועיות (כששמירה זו עצמה מהווה רכיב חיוני ביותר להגנה על הדמוקרטיה). במיוחד בעתות קשות של מתחים חברתיים קשים, לא יכולים כללי האתיקה העיתונאית לעמוד לבדם. הם זקוקים לעזרת המשפט… למותר לציין, כי הגנה זו לא נועדה אך לעיתונאי מבצע הפעולה, אלא קודם כל ובעיקר להגנה על האינטרס הציבורי הרחב.
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%A8-%D7%A2%D7%95%D7%A7%D7%91%D7%99/
בשבוע שעבר הגישו יאסר עוקבי וארגון העיתונאים בישראל תביעה בבית הדין לעבודה בבאר שבע נגד רשת "המקומון", בטענה שעוקבי פוטר שלא כחוק מתפקידו כעורך המקומון "שבע".
יאסר עוקבי היה עורך המקומון "שבע" מקבוצת "המקומון" במשך עשר שנים ("המקומון" היא רשת בבעלות אלי עזור, כיום הבעלים של הג'רוזלם פוסט, הפוסט ומעריב). ביולי 2014, בזמן המלחמה, הצליח עוקבי להגיע להישג עיתונאי חשוב: ראיון בלעדי עם אלמנתו של עודה אל-וואג', אזרח בדואי שנפגע מרקטה שנורתה מעזה, בשל חוסר מיגון בכפרים הבדואים הלא מוכרים – הן מיגון של כיפת ברזל והן של מרחבים מוגנים. ביום בו פורסם הראיון הבלעדי (בעיתון שכתבת השער שלו עוסקת בחייל מנתיבות שנפל בקרב בעזה) זומן עוקבי לשימוע על ידי מנכ"ל הרשת, אודי פרידמן, וקצת לאחר מכן – פוטר.
תפיסות גזעניות מהסוג החמור
בתביעה, שהוגשה על ידי עורכי הדין גילת ויזל-סבן, הקליניקות לזכויות המיעוט הערבי באוניברסיטת חיפה ועורכי הדין אמיר בשה ומורן סבוראי ממשרד בני כהן ושות, טוענים עוקבי והארגון שהפיטורים לא היו חוקיים, ותובעים פיצויי של כ-200 אלף שקל. העילה הראשונה לתביעה היא טכנית, ועוסקת בפגמים לכאורה בהליך השימוע. כתב התביעה גם מתייחס בקצרה לטענות האחרות של פרידמן, ומזכיר את הצלחותיו של עוקבי כעורך להעלות את היקף החשיפה של העיתון, את השבחים שקיבל על עבודתו, ואת העובדה שהעיתון אינו רק עיתון של באר שבע אלא של כל האזור סביבה גם כן.
שתי העילות הנוספות הן המעניינות באמת: טענה להפליה על רקע השקפה ועל רקע מוצא, וטענה שמדובר ב"פיטורין המנוגדים לחופש העיתונות, שעילתן מילוי, להבדיל מהפרה, של חובה אתית וחובה ציבורית", לשון התביעה.
עיקר הטיעון כאן הוא, למעשה, שעם כל הכבוד לזכותו של בעלים של כלי תקשורת לקבוע את הקו המערכתי שלו, יש סוגים של עבודה עיתונאית שחובה על העיתונאים לבצע, ושיש עילות פיטורים שקשורות לתוכן מערכתי שהן אסורות על הבעלים – ושזה בדיוק המצב בסיפורו של יאסר עוקבי.
בנסיבות קיצוניות בהן הכלי הניהולי של פיטורים הופך להיות כלי לסתימת פיות ו/או לכפיית עיוורון סלקטיבי למציאות, זקוק העיתונאי להגנתו של בית המשפט, לשם שמירה על חירותו המקצועית כעיתונאי והגנה על יכולתו למלא את חובותיו המקצועיות (כששמירה זו עצמה מהווה רכיב חיוני ביותר להגנה על הדמוקרטיה). במיוחד בעתות קשות של מתחים חברתיים קשים, לא יכולים כללי האתיקה העיתונאית לעמוד לבדם. הם זקוקים לעזרת המשפט… למותר לציין, כי הגנה זו לא נועדה אך לעיתונאי מבצע הפעולה, אלא קודם כל ובעיקר להגנה על האינטרס הציבורי הרחב.
