אינדקס
משפחת רייכר והמכונים המפוקפקים שלא מטפלים בפטרת ציפורניים וגם לא מחזירים את הכסף כפי שהתחייבו. "המכון לבריאות הרגל" של אסף רייכר מציע טיפולי לייזר שנויים במחלוקת לטיפול בפטרת הציפורניים, אבל הכסף הלך והפטרת נשארה. למרות שהמכון התחייב להחזיר את הכסף ולמרות שתלויות נגדו עשרות תביעות והוצאות לפועל, במשפחת רייכר מצפצפים על הלקוחות המאוכזבים וממשיכים להחליף שמות של חברות ולרמות עוד ועוד אנשים.
פטרת הציפורניים (שם מדעי: Onychomycosis) היא זיהום פטרייתי של הציפורניים ומהווה עד לכ-20% מכלל מחלות הציפורניים באדם.
מצב זה עשוי להשפיע על אצבעות הידיים או הרגליים אך זיהומים פטרייתיים של אצבעות הרגליים נפוצים במיוחד. שיעור ההידבקות בפטרת הציפורניים עומד על כ-6%-8% בקרב האוכלוסייה הבוגרת. הסוג הנפוץ ביותר של פטרת הציפורניים, המהווה כ-80%-90% מכלל המקרים, נקרא tinea unguium ונגרם על ידי דרמטופיטים, קבוצת פטריות הגורמות לזיהומים פטרייתיים נפוצים בקרב בעלי חיים, ובהם בני אדם.
דרמטופיטים הם סוג הפטריות הנפוץ הגורם לפטרת הציפורניים. שני מינים דרמטופיטיים - Trichophyton rubrum ו-Trichophyton interdigitale גורמים לרובם הגדול של מקרי פטרת הציפורניים ברחבי העולם. דרמטופיטים אחרים שעשויים להיות מעורבים בזיהומים הם Epidermophyton floccosum, Trichophyton violaceum, Microsporum gypseum, Trichophyton tonsurans, Trichophyton soudanense (שיש המחשיבים אותו לוריאנט אפריקאי של ה-T. rubrum ולא למין העומד בפני עצמו) והמין הנפוץ בקרב הבקר - Trichophyton verrucosum.
שם מיושן שאפשר שעדיין בשימוש באי אלו מעבדות הוא Trichophyton mentagrophytes במקום Trichophyton interdigitale. השם Trichophyton mentagrophytes מוגבל כיום לסוכן מחלת ה-favus אצל עכברים; אמנם, פטרייה שכזו עשויה לעבור מעכבר לבן אנוש, אך לרוב היא תזהם את העור ולא את הציפורניים.
גורמים אחרים לפטרת הציפורניים הם שמרים (5%-17%) דוגמת ה-Candida albicans, ועובשים לא-דרמטופיטיים, ובמיוחד מתוך הסוג Scytalidium (ששמו שונה באחרונה ל-Neoscytalidium), ה-Scopulariopsis וה-Aspergillus.
שמרים גורמים בעיקר לפטרת בציפורני ידיהם של אנשים המרבים להשרות את ידיהם במים. Scytalidium משפיע בעיקר על אנשים החיים באזורים טרופיים, אך הוא ישרוד את מעברם לאזורי אקלים ממוזג. עובשים אחרים יופיעו לרוב אצל קשישים שעברו את גיל 60, ונוכחותם בציפורן משקפת את היחלשותה הקלה של יכולת הציפורן להגן על עצמה מפני פלישה פטרייתית.
הטיפול בפטרת הציפורניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטיפול בפטרת הציפורניים יחל לרוב לאחר אבחון מעבדתי של הפלישה הפטרייתית בהתבסס על התבוננות במיקרוסקופ ותרבית של חלקיקי ציפורן שגורדו או נגזמו על ידי הלבורנט, שבועיים לפחות לאחר הפסקת כל טיפול בפטרת שעשוי לפגוע ביכולת האבחון המעבדתי.
תרופות אנטי-פטרייתיות בנטילה פומית דוגמת טרבינאפין (למיסיל), איטראקונאזול וספורנוקס, הוכחו כיעילות ביותר בטיפול בפטרת הציפורניים. כמו כן ניתן להשתמש במספר לקי ציפורניים לשימוש מקומי, המכילים ריכוזים שונים של אמורולפין וציקלופירוקס, דוגמת בטרפן, אך הטיפול בהם יעיל בעיקר בשלבים הראשונים של התפתחות הפטרת.
פתרון טבעי ויעיל הוא מלח: טבילת הרגליים בקערית מים (מחוממים) רוויים במלח למשך 10 דקות ביום מניבה תוצאות לאחר כחודש[דרוש מקור].
יעילותן היחסית של התרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר משנת 2000 בחן את מידת יעילותן של תרופות מקומיות שונות לזיהומי עור וציפורניים פטרייתיים ברגל. המחקר סקר 72 ניסויים קליניים אקראיים שנערכו עד לדצמבר 1997. הממצאים העיקריים היו:
allylamines, azoles ו-undecenoic acid נמצאו כיעילים.
ה-allylamines ריפאו מעט יותר זיהומים מאשר ה-azoles, אך היו יקרים הרבה יותר.
אופן הטיפול הטוב ביותר מבחינת עלות-תועלת הוא בהתחלה לטפל ב-azoles או ב-undecenoic acid ובמקרה שהטיפול נכשל, להשתמש ב-allylamines כתרופות קו-שני.
מחקר משנת 2002 השווה את יעילותה ובטיחותה של הטרבינאפין לפלצבו, איטרקונזול ו-griseofulvin בטיפול בזיהומים פטרייתיים של הציפורניים. הממצאים העיקריים היו שלצורך צמצום היקף פגיעת הפטרייה הייתה הטרבינפין טובה משמעותית מהאיטרקונזול והגריסאופולבין, ושטרבינאפין נסבלה טוב יותר על ידי הנסיינים מאשר האיטרקונזול.
מחקר קטן שבוצע בשנת 2004 הראה שלק ציפורניים המכיל ציקלופירוקס בריכוז 8% היה יעיל יותר כאשר שולב עם קרם urea מקומי בריכוז של 40%, שמבצע למעשה סוג של עקירה כימית (להבדיל מכירורגית) של הציפורן על ידי המסתה.
מחקר שבוצע על 504 נסיינים בשנת 2007 גילה שעקירה כירורגית של הציפורן בשילוב עם טרבינאפין בנטילה פומית (דרך הפה, להבדיל מקרם למריחה מקומית) הפחית משמעותית את תדירות הימצאות תסמיני הזיהום הפטרייתי בהשוואה לנטילת טרבינאפין בלבד.
ניסוי קליני אקראי משנת 2007 עם 249 משתתפים הראה ששילוב של לק אמורולפין לציפורניים עם נטילה פומית של טרבינאפין הגביר את יעילותו הקלינית של הטיפול בטרבינאפין בלבד וגם היה טוב יותר בניתוח עלות-תועלת.
מחקר קליני מבוקר אקראית כפול סמויות משנת 2012 שנערך על 493 מטופלים הראה יעילות קלינית טובה של תמיסה המכילה פרופילן גליקול , אוריאה וחומצה לקטית (EMTRIX) עם שיפור יחסית מהיר במראה הציפורן ופעילות אנטי פטרייתית משמעותית מאד. כמו כן נמצא שטיפול זה בניגוד לטיפולים המקומיים האחרים אינו דורש שיוף של הציפורן.
פיתוחים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לק רפואי לציפורניים, NM100060 של NexMed נמצא בניסויים קליניים בשלב III. הוא מכיל טרבינפין כמרכיב הפעיל וכן חומר המשפר את חדירת התרופה למיטת הציפורן בה הפטרת פורחת. מכירות מוצר זה צפויות להתחיל לכל המוקדם בשנת 2008.
לייזר - מכשור לייזר חדשני מאפשר חדירה לעומק הציפורן ופגיעה בפתוגן הגורם לתופעה וחיסולו באמצעות מספר טיפולים.
ניסויים קליניים רבים נערכים כל הזמן לבחינת תרופות וטיפולים חדשים נגד פטרת הציפורניים
פטרת הציפורניים (שם מדעי: Onychomycosis) היא זיהום פטרייתי של הציפורניים ומהווה עד לכ-20% מכלל מחלות הציפורניים באדם.
מצב זה עשוי להשפיע על אצבעות הידיים או הרגליים אך זיהומים פטרייתיים של אצבעות הרגליים נפוצים במיוחד. שיעור ההידבקות בפטרת הציפורניים עומד על כ-6%-8% בקרב האוכלוסייה הבוגרת. הסוג הנפוץ ביותר של פטרת הציפורניים, המהווה כ-80%-90% מכלל המקרים, נקרא tinea unguium ונגרם על ידי דרמטופיטים, קבוצת פטריות הגורמות לזיהומים פטרייתיים נפוצים בקרב בעלי חיים, ובהם בני אדם.
דרמטופיטים הם סוג הפטריות הנפוץ הגורם לפטרת הציפורניים. שני מינים דרמטופיטיים - Trichophyton rubrum ו-Trichophyton interdigitale גורמים לרובם הגדול של מקרי פטרת הציפורניים ברחבי העולם. דרמטופיטים אחרים שעשויים להיות מעורבים בזיהומים הם Epidermophyton floccosum, Trichophyton violaceum, Microsporum gypseum, Trichophyton tonsurans, Trichophyton soudanense (שיש המחשיבים אותו לוריאנט אפריקאי של ה-T. rubrum ולא למין העומד בפני עצמו) והמין הנפוץ בקרב הבקר - Trichophyton verrucosum.
שם מיושן שאפשר שעדיין בשימוש באי אלו מעבדות הוא Trichophyton mentagrophytes במקום Trichophyton interdigitale. השם Trichophyton mentagrophytes מוגבל כיום לסוכן מחלת ה-favus אצל עכברים; אמנם, פטרייה שכזו עשויה לעבור מעכבר לבן אנוש, אך לרוב היא תזהם את העור ולא את הציפורניים.
גורמים אחרים לפטרת הציפורניים הם שמרים (5%-17%) דוגמת ה-Candida albicans, ועובשים לא-דרמטופיטיים, ובמיוחד מתוך הסוג Scytalidium (ששמו שונה באחרונה ל-Neoscytalidium), ה-Scopulariopsis וה-Aspergillus.
שמרים גורמים בעיקר לפטרת בציפורני ידיהם של אנשים המרבים להשרות את ידיהם במים. Scytalidium משפיע בעיקר על אנשים החיים באזורים טרופיים, אך הוא ישרוד את מעברם לאזורי אקלים ממוזג. עובשים אחרים יופיעו לרוב אצל קשישים שעברו את גיל 60, ונוכחותם בציפורן משקפת את היחלשותה הקלה של יכולת הציפורן להגן על עצמה מפני פלישה פטרייתית.
הטיפול בפטרת הציפורניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטיפול בפטרת הציפורניים יחל לרוב לאחר אבחון מעבדתי של הפלישה הפטרייתית בהתבסס על התבוננות במיקרוסקופ ותרבית של חלקיקי ציפורן שגורדו או נגזמו על ידי הלבורנט, שבועיים לפחות לאחר הפסקת כל טיפול בפטרת שעשוי לפגוע ביכולת האבחון המעבדתי.
תרופות אנטי-פטרייתיות בנטילה פומית דוגמת טרבינאפין (למיסיל), איטראקונאזול וספורנוקס, הוכחו כיעילות ביותר בטיפול בפטרת הציפורניים. כמו כן ניתן להשתמש במספר לקי ציפורניים לשימוש מקומי, המכילים ריכוזים שונים של אמורולפין וציקלופירוקס, דוגמת בטרפן, אך הטיפול בהם יעיל בעיקר בשלבים הראשונים של התפתחות הפטרת.
פתרון טבעי ויעיל הוא מלח: טבילת הרגליים בקערית מים (מחוממים) רוויים במלח למשך 10 דקות ביום מניבה תוצאות לאחר כחודש[דרוש מקור].
יעילותן היחסית של התרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר משנת 2000 בחן את מידת יעילותן של תרופות מקומיות שונות לזיהומי עור וציפורניים פטרייתיים ברגל. המחקר סקר 72 ניסויים קליניים אקראיים שנערכו עד לדצמבר 1997. הממצאים העיקריים היו:
allylamines, azoles ו-undecenoic acid נמצאו כיעילים.
ה-allylamines ריפאו מעט יותר זיהומים מאשר ה-azoles, אך היו יקרים הרבה יותר.
אופן הטיפול הטוב ביותר מבחינת עלות-תועלת הוא בהתחלה לטפל ב-azoles או ב-undecenoic acid ובמקרה שהטיפול נכשל, להשתמש ב-allylamines כתרופות קו-שני.
מחקר משנת 2002 השווה את יעילותה ובטיחותה של הטרבינאפין לפלצבו, איטרקונזול ו-griseofulvin בטיפול בזיהומים פטרייתיים של הציפורניים. הממצאים העיקריים היו שלצורך צמצום היקף פגיעת הפטרייה הייתה הטרבינפין טובה משמעותית מהאיטרקונזול והגריסאופולבין, ושטרבינאפין נסבלה טוב יותר על ידי הנסיינים מאשר האיטרקונזול.
מחקר קטן שבוצע בשנת 2004 הראה שלק ציפורניים המכיל ציקלופירוקס בריכוז 8% היה יעיל יותר כאשר שולב עם קרם urea מקומי בריכוז של 40%, שמבצע למעשה סוג של עקירה כימית (להבדיל מכירורגית) של הציפורן על ידי המסתה.
מחקר שבוצע על 504 נסיינים בשנת 2007 גילה שעקירה כירורגית של הציפורן בשילוב עם טרבינאפין בנטילה פומית (דרך הפה, להבדיל מקרם למריחה מקומית) הפחית משמעותית את תדירות הימצאות תסמיני הזיהום הפטרייתי בהשוואה לנטילת טרבינאפין בלבד.
ניסוי קליני אקראי משנת 2007 עם 249 משתתפים הראה ששילוב של לק אמורולפין לציפורניים עם נטילה פומית של טרבינאפין הגביר את יעילותו הקלינית של הטיפול בטרבינאפין בלבד וגם היה טוב יותר בניתוח עלות-תועלת.
מחקר קליני מבוקר אקראית כפול סמויות משנת 2012 שנערך על 493 מטופלים הראה יעילות קלינית טובה של תמיסה המכילה פרופילן גליקול , אוריאה וחומצה לקטית (EMTRIX) עם שיפור יחסית מהיר במראה הציפורן ופעילות אנטי פטרייתית משמעותית מאד. כמו כן נמצא שטיפול זה בניגוד לטיפולים המקומיים האחרים אינו דורש שיוף של הציפורן.
פיתוחים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לק רפואי לציפורניים, NM100060 של NexMed נמצא בניסויים קליניים בשלב III. הוא מכיל טרבינפין כמרכיב הפעיל וכן חומר המשפר את חדירת התרופה למיטת הציפורן בה הפטרת פורחת. מכירות מוצר זה צפויות להתחיל לכל המוקדם בשנת 2008.
לייזר - מכשור לייזר חדשני מאפשר חדירה לעומק הציפורן ופגיעה בפתוגן הגורם לתופעה וחיסולו באמצעות מספר טיפולים.
ניסויים קליניים רבים נערכים כל הזמן לבחינת תרופות וטיפולים חדשים נגד פטרת הציפורניים
