השנה הקהילה המחאה החברתית חוגגת את נצחונה על חברת צרלטון ועל כל הטייקונים שנאבקו בה
דפני ליף - נאום - חלק ראשון - 3.9.2011
דפני ליף - נאום - חלק שני - 3.09.2011
גל המחאה החברתית ששטף את ישראל בקיץ 2011 פרץ ב–14 בחודש יולי. תאריך סנלי שבו גם פרצה המהפכה התצרפתית . ב 14.7.1789 פקצה המהפכה הצרפתית .השתלט המון פריסאי על מבצר הבסטיליה והכריז על המעמד השלישי, המעמד הבינוני, כעל העם הצרפתי. אך למעשה, יותר מאשר את אירועי המהפכה הצרפתית, אירועי קיץ 2011 מזכירים את מרי הסטודנטים ב–1968 בצרפת: המשטר לא קרס, אך החל שינוי בתרבות הציבורית. כך או כך, בין יולי לספטמבר צצו ברחבי הארץ עשרות מאהלי מחאה, ועשרות אלפי בני אדם, אם לא מאות אלפים, צעדו בהפגנות כמעט בכל מוצאי שבת והכריזו בקול גדול כי "העם דורש צדק חברתי". מאמר זה מציע תיעוד ממצה של המחאה החברתית בשנת 2011 וניתוח סוציו–פוליטי כולל שלה, מתוך התמקדות בשלוש שאלות עיקריות: )1( מי היו הקבוצות החברתיות שחוללו את המחאה החברתית ותמכו בה )ומי היו אלה שלא השתתפו או לא תמכו בה ומדוע(? )2( מה היו הסיבות הכלכליות–חברתיות שגרמו לפרוץ המחאה ומה היו מטרותיה? )3( מה היו דפוסי הפעולה הפוליטיים הייחודיים של המחאה ומה מסביר אותם? התזות המרכזיות המוצגות במאמר משיבות על שלוש השאלות הללו.
התזה הראשונה של המאמר היא כי הקבוצה שיזמה והנהיגה את המחאה אכן השתייכה — כפי שהוגדר בשיח הציבורי — למעמד הבינוני, אך לחלק המשכיל יותר והאמיד פחות שלו. מן הקבוצה היוזמת התפשטה המחאה, הקיפה חוגים חברתיים נוספים והפכה למחאת ה"עם", אך עם זאת לא למחאת ה"עם" כולו. בהמשך לתזה הראשונה, המזהה את המעמד הבינוני שבגרעין המחאה, התזה השנייה היא שהמחאה הייתה המפגן הראשון בקנה מידה גדול של התנגדות מעמדית לשיטה הכלכלית–חברתית שהתמסדה בישראל מאז 1985, השיטה הפוסט– פורדיסטית והניאו–ליברלית. התזה השלישית של המאמר היא כי המחאה ביטאה פוליטיקה חדשה, פוסט–פוסטמודרנית, שנוצרה, מצד אחד, עקב משבר הייצוג של המערכת הפוליטית המודרנית, ומצד שני עקב כישלונה של התרבות הפוליטית הפוסטמודרנית בביטוי האינטרסים בתחום הכלכלי–חברתי. בסיכום המאמר מוצגות הערכות ראשוניות בנוגע למידת הצלחתה של המחאה. אנו מעריכים כי המחאה החברתית של 2011 היא ציון דרך חשוב בהיסטוריה של החברה בישראל, אך עם זאת לקתה במגבלות המעיבות על המשך השפעתה. א. בין יולי לאוקטובר 2011: קיץ של מחאה חברתית בקיץ 2011, וליתר דיוק בין 14 ביולי ל–29 באוקטובר, התחולל בישראל מפגן חסר תקדים של מחאה חברתית. שרשרת האירועים החלה כאשר בראשית חודש יולי 2011 החליטה דפני ליף — עד אז סטודנטית אלמונית לקולנוע, ומאז "מנהיגת המחאה" ו"הפנים של המחאה" — לפעול כנגד גובה שכר הדירה בתל אביב. היא יצרה "אירוע" בדף שלה בפייסבוק, והזמינה אנשים להצטרף אליה להקמת מאהל במחאה על יוקר הדיור. למחרת היום הוקמו האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד בתל אביב, מול תיאטרון הבימה, ותוך ימים אחדים קם מאהל שהלך והתפשט לאורך השדרה ומאהלים דומים צצו ברחבי הארץ. כעבור חודש מתחילת המחאה כבר היו מאהלי מחאה ב–41 יישובים ברחבי הארץ ובהם כ–2,350 אוהלים )כתבי חדשות 2011 2; וואלה! 2011(. במוצאי שבת, 23 ביולי, התקיימה ההפגנה הראשונה בתל אביב, בהשתתפות בלתי צפויה של כעשרים אלף איש, שצעדו וצעקו: "העם דורש צדק חברתי". היה זה אות לגל מתעצם והולך של הפגנות שהתקיימו כמעט בכל מוצאי שבת בחודשי הקיץ. נוסף על כך, במהלך ימי השבוע התקיימו במקומות שונים בארץ הפגנות מעוטות משתתפים, בעלות קהלים מגוונים ונושאים מגוונים. לאירועי המחאה קדמו כמה התרחשויות מקומיות ועולמיות. ביוני 2011 התארגנה באמצעות רשת פייסבוק קבוצת מחאה נגד מחיר גבינת הקוטג' בישראל, שאליה הצטרפו מעל מאה אלף גולשים. זה היה המקרה הראשון בישראל של התארגנות וירטואלית של צרכנים בהיקף כה עצום לשם מאבק להורדת מחירי מוצרים. "מהפכת הקוטג'", כפי שכונתה בחיוך מסוים, התפתחה למאבק ציבורי בנושא מחירי מוצרי החלב ושאר המוצרים הבסיסיים ושימשה זרז למחאת הדיור. מחאת הצרכנים התמזגה אף עם מחאת אזרחים כנגד כוחם המופרז של ה"טייקונים" הכלכליים )האליטה הפיננסית( וכנגד הריכוזיות הגוברת במשק, ובמיוחד עם
המחאה בנושא חלוקת תמלוגי גז עתידיים )שהובילה להקמת ועדת ששינסקי באפריל 2010 ולשינוי חלוקת התמלוגים בין היזמים לבין המדינה(. כמו כן, למחאה קדמו גם אירועים כלל–עולמיים. בשנת 2008 התחולל משבר במערכת הפיננסית העולמית אשר ערער את ההגמוניה הניאו–ליברלית השוררת בעולם המערבי מאז שנות השמונים. באירופה ובאמריקה הלטינית פרצו גלים של מחאות והפגנות אלימות, בעיקר של צעירים. במקביל חלו גם התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון הערבי, שקיבלו את השם "האביב הערבי". המחאות במדינות המערב פרצו על רקע המשבר הכלכלי ואילו במדינות הערביות הופנו המחאות כנגד משטרים עריצים ומושחתים. ישראל לא התאפיינה בנסיבות אלה ואף לא באלה, אך סביר להניח שגלי המחאה בעולם ובאזור המריצו את המחאה המקומית בישראל. שלט גדול בשדרות רוטשילד נשא את הכיתוב "כיכר תחריר פינת רוטשילד", ואת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" קראו המפגינים באותו ניגון בדיוק שבו נזעקו הסיסמאות בעולם הערבי. אירועי המחאה זכו לסיקור תקשורתי יוצא דופן בהיקפו ובאהדתו. במקביל לאירועי המחאה התפתח שיח ציבורי מסועף בנושאי כלכלה וחברה. העיתונות היומית, ערוצי הרדיו והטלוויזיה, וכמובן ה"בלוגוספרה", הקדישו לנושאים אלה כותרות ראשיות, כתבות סקירה, מאמרי פרשנות ודעה, ראיונות ומוספים מיוחדים, ורבים מארגוני החברה האזרחית הזדרזו 1 לפחות למשך תקופת קצרה הפך "השיח לפרסם קובצי נתונים וניירות עמדה מלומדים. החברתי" החדש לנושא המדובר בפי כול, והסוגיות הכלכליות והחברתיות זכו לכותרות מרכזיות. בהשפעת התקשורת סחפה המחאה המונים מכל שכבות הציבור והפכה ל"בון טון". עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ציבור התחרו בהרעפת שבחים על המוחים ועל מחאתם. בפגישתו עם מנהיגי המחאה אמר להם נשיא המדינה שמעון פרס: "כבשתם את לב העם, צריך לשנות את סדרי העדיפויות". ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחד מנושאי הדגל המרכזיים של אידיאולוגיית השוק הפרטי בישראל, הודיע: "אני מבין שנחוץ כאן שינוי בהשקפות שלי", ושר הביטחון אהוד ברק, המזוהה אף הוא עם עשירי ישראל )דימוי שנקשר בדירתו שבמגדלי אקירוב(, העניק ראיונות בעלי ניחוח סוציאליסטי. הדברים הגיעו עד אבסורד כאשר אפילו "פורום ראשי החברות ובכירי המשק" — מועדון יחסי הציבור של אותם "טייקונים" שהיו מושא המחאה — פרסם מכתב לראש הממשלה ובו הזדהות עם דרישות המפגינים. עם כל זאת, כפי שנראה בהמשך, לצד קולות אלה נשמעו גם קולות מבקרים ומסתייגים. גל ההפגנות הגיע לשיאו ב–3 בספטמבר במה שכונה "הפגנת המיליון", כאשר כ–400 אלף איש הפגינו בכל רחבי הארץ, מתוכם כ–300 אלף בתל אביב. הייתה זו לפי כל ההערכות 1 כמה מארגונים אלה היו מרכז אדוה, מכון ון ליר בירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרכז טאוב ומכון ירושלים לחקר ישראל. עיתון הארץ, הנחשב לעיתון של המעמד הבינוני–הגבוה, ועוד יותר מכך המוסף הכלכלי שלו, TheMarker — בדרך כלל מעוז אידיאולוגי של גישת השוק הפרטי — העמידו את המחאה בראש מעייניהם ותמכו בה באופן גורף. עם זאת, הם עשו כן מבלי לסגת מתמיכה נחרצת בכלכלה התחרותית, אלא דווקא מתוך נקודת מוצא זו, ומתוך טענה כי הבעיה במשק הישראלי היא הריכוזיות של ההון, היוצרת מונופולים, הגורמים בתורם
ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל אי פעם, וללא ספק ההפגנה הגדולה ביותר סביב נושאים חברתיים. לאחריה המאהלים התפנו, ורק מעט חסרי בית שדרו במאהלים נשארו בהם זמן מה אך לאחר מכן פונו גם הם, לעתים אגב חיכוכים והתנגשויות עם הרשויות. במוצאי שבת, 29 באוקטובר, התקיימו "אירועי הסיום" של מחאת הקיץ: עצרות המונים שהמרכזית שבהן הייתה בכיכר רבין בתל אביב. חשש המארגנים כי הכיכר לא תתמלא התבדה, אך כפי שתיאר עיתונאי מאוהדי המחאה: "הכיכר התמלאה אדם אך היא התרוקנה ממחאה" )לוי 2011(. היעלמותה המידית של המחאה מן הרחובות כמעט בלא להותיר עקבות הייתה מפליאה לא פחות מעצם פריצתה מאה ימים קודם לכן. ב. בין אליטת ההון למעמד התחתון: הפוליטיקה של המעמד הבינוני מחאה של מי הייתה זאת? מי היו המנהיגים? המשתתפים? התומכים? ומנגד, מי לא השתתפו בה, מי הסתייגו ממנה ומי התנגדו לה? תשובה אפשרית אחת לשאלה "מחאה של מי?" נתנה המחאה עצמה באמצעות סיסמתה העיקרית: "העם דורש צדק חברתי". בישראל, ההוראה הרווחת של המושג "עם" היא קהילת הלאום האתנו–תרבותית )במובן של volk או ethnos( היהודית או היהודית–ישראלית: "עם ישראל" ו"העם היהודי" הם מושגי ציר בזהות הציונית והישראלית ובחוקי המדינה. אך השימוש במונח "עם" במחאה של קיץ 2011 היה חדש ושונה. הפעם הורה המונח "עם" על האחדות והעממיות של "כל העם" )כנגד אליטות ההון והשלטון(, והדרישה ל"צדק חברתי" הייתה למכנה המשותף והמאחד של ה"עם". התפשטות מאהלי המחאה אל מחוץ למרכז התל–אביבי, והשתתפותם של תושבים משכבות מוחלשות, מיישובי פריפריה ובמידה פחותה אף מיישובים ערביים, נתנה למוחים הצדקה לדבר בשם "העם". כך, למשל, בהתבטאות של סתיו שפיר: "היום באה הומלסית מירושלים, באו חבר'ה מאילת, באים מכל המדינה. זו מחאה של כולם, אנחנו כולנו באותה סירה". סקר שנעשה בתחילת אוגוסט תומך בהשערה שהמחאה הקנתה משמעות רחבה למסמן "עם". הסקר גילה תמיכה גורפת של %88 מן האוכלוסייה במחאה, והוכיח כי היא חוצה קווים מגזריים ופוליטיים )ידיעות אחרונות 2011(. אך למרות דימוי עצמי זה של המחאה, אי–אפשר להתעלם מכך שהמחאה גם שעתקה את השסעים הסוציו–פוליטיים המוכרים זה מכבר בחברה בישראל. לא כולם השתתפו במחאה במידה שווה ולא כולם תמכו בה במידה שווה. כנאמר, כבר מתחילתה זוהתה המחאה כמחאת "המעמד הבינוני". זיהוי זה אכן נכון ביסודו, אבל נדרש ליתר דיוק. מצד אחד, יש לצמצמו: יוזמי המחאה שייכים לאגף מסוים במעמד הבינוני: האגף הצעיר, המשכיל יותר והעשיר פחות )בורדייה מכנה אותו "הפרקציה הנמוכה של המעמד הגבוה", בורדייה 2005 ]1980[(; ומצד שני, יש להרחיבו: המעמד הבינוני אינו מגזר מוגדר ומסוגר. למעשה, הוא "השדרה מרכזית" בחברה הישראלית וכלולות בו קבוצות שונות מקרב האוכלוסייה, כולל אוכלוסיית הפריפריה
המחאה החברתית חוגגת את נצחונה נגד הבנקים
אם תרצו או לו עוד"ב ברק כהן השפיל את כל הבנקיאם והבנקים
והוא ינצח בבית משפט
אנחנו המחאה החבתרית לישראל עומדים מאחוריו לכל אורך הדרך
והוא צודק ובעזרת השם גם ינצח בבית משפט,כי אנחנו מאמינים במשפט צדק
אנחנו מאמינים שיש עדין שופטים הגונים בישראל
למרות ששרת המשפים עושים שינויים לרעה
אנחנו מאמינים שהצדק עוד יצא לחאור בבית משפט בישראל
כמו שכל פ]עילי המחאה נצחו לכל אורך הדרך
כמו שטכנאים רבים נצחו בבית משפט את צרלטון
אנחנו ננצח את כולם נשפיל אותם
אנחנו הבטחנו שנביא את כל אלה שקמו עלינו לרעה לשפיטת רגל
זה יהיה גורלם של כל הטיקונים במדינת ישראל
שלא תיבנו אותנמו לא נכון
\זאת לא רדיפה אישית
הטייקונים גנבו ממדינת ישראל ומהבנקים 400 מיליארד ש"ח
הכסף הזה יוב בסין
גופי האכיפה של מדינת ישראל יודעים זאת
ראש הממשלה יודע זאת כל הבנקים יודעים זאת
גם המשטרה ולהב 433 יודעים שכל הטייקונים גנבו את הכספים והסתירו אותם במקלטי מס וכן בסין
בדיוק כמו אחרוני העבריינים של ישראל
בלהב 433 וביחידה ההונאה של משטרת ישראל יודעים היטב
שהטייקונים לא יכול לקבל אשראי והלוואות כל כך גבוהות אם לא היו משתפים אתם פעולה מנכלי הבנקרים בעלי הלשיטה בבנקים
וכן מנהלים בכירים בבנקים
וכנראה גם בכירים בגופי האכיפה ל מדינת ישראל
בפרקליטות ידעו במשטרה ידעו ויודעים
כל בר דעת יודע אבלח הם ידעו ולא פעלו
לא חקרו את מנכלי הבנקים ולא את הבנקים על פרשות הסיוע להעלמות המיסים בארה"ב
לא חקרו את הבנקים על ההעלןמות המיסים וגם אלן חקרו אותם על חשדות להלבנות הון במיליארדים
שכל המדינותב אירופה ובארה"ב מאשימים את הבנקים והבנקאים בהם
הבנקאים קנו את החופש שלהם במילארדים /ל אזרחי מדינת ישראל
הננקים שלמו מיליארדים בכופר לשוטונות באר"ב בפרשת ההסיוע להעלת מיסים בארה"ב
- 400 אלף בשיא המחאה: "זה נס קיץ 2011"
- פתח תקווה לפריפריה: "רק הכמויות דיברו"
- לא פראיירים. צפו בכל ההופעות בכיכר
- מנהיגי המחאה משנים כיוון: "לא נישן ברוטשילד"