זכויות יוצרים

זכויות יוצרים

זכות יוצרים (באנגלית: Copyright) היא ההגנה שניתנת ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה שהיא קניין רוחני שלו.
ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על דרכי ביטוי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) - ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים.

היסטוריה של זכויות היוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצאת הדפוס בשלהי המאה ה־15 הפכה את יצירתם והפצתם של עותקים לעניין כלכלי, והתפתחות הדפוס בהמשך הקלה מאוד על שכפול עותקי יצירות שנעשו על ידי אחרים.
כבר בראשית המאה ה־16 ניתן למצוא איסורים וחרמות שבאו להגן על המדפיסים מפני מתחרים לפרק זמן של כמה שנים. בשנת 1517 פרסם הקיסר מקסימיליאן והאפיפיור לאו העשירי איסור מסוג זה על הדפסת התנ"ך לפרק זמן של 4 שנים.^[1]
ב-1518 נתנו רבני ונציה הסכמה לשלושה מספרי רבי אליהו בחור ואסרו את הדפסתם למשך 10 שנים. בנימוקיהם הם כותבים "כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים...וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא, וכל ישראל יהיו ברוכים".^[2]
דיון הלכתי חשוב בשאלת זכותו של מדפיס למנוע מאחרים להדפיס מופיע בתשובתו של רבי משה איסרלש (הרמ"א) בשנת 1550, שעניינו הוא הפרשה הידועה בין מהר"ם מפאדובה ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת משנה תורה לרמב"ם, שבו כתב בין היתר "דין הוא עם הגאון, שהוא ימכור ספריו ראשונה" ושיש איסור למדפיס השני למכור וכן לקנות ממנו. במקרים אלו פוסקי ההלכה, קצבו את האיסור לזמן מסוים (בין 10 שנים אצל רבי אליהו בחור, ל-25 שנים בפסק רמ"א) וחיזקו את האיסור בחרם על הקונים.^[1]
התייחסות במשפט העברי לזכויות היוצרים בשלב זה אינה מצד נושא הקניין הרוחני, אלא מצד הפסד כספי מטעם של "הסגת גבול". עיקר דין זה של הסגת גבול מתייחס לאיסור על גזלת שטח קרקע באמצעות שינוי סימני הגבול, אך בחז"ל הורחב איסור זה גם לאיסור לקיפוח פרנסתו של אדם בחדירה לתחומי עיסוקו, והחל ממהפכת הדפוס לאיסור על הדפסת ספרים שאדם יצר לפרק זמן קצוב. היו גם דעות מנוגדות, כמו הרב מרדכי בנט אב בין הדיןניקלשבורג, שלא קיבלו את הטעם של "הסגת גבול", וטענו שהאיסור צריך להיות מושתת על טעמים אחרים.
חקיקת זכויות היוצרים הראשונה התקבלה בפרלמנט הבריטי בשנת 1709. החוק נקרא חוק המלכה אן, והוא נחשב לחוק זכות יוצרים המודרני הראשון בעולם. בארצות הברית נכנסו זכויות היוצרים לחוקה ביוזמתו של ג'יימס מדיסון. בחוקת ארצות הברית הוגבלו זכויות היוצרים ליצירות ספרותיות, ולזמן מוגבל. בחוק המלכה אן באנגליה, למשל, הוגבלה זכות היוצרים לארבע עשרה שנים בלבד, עם אפשרות להאריך את התקופה בעוד ארבע עשרה שנים. במשך השנים, הלכה תקופת ההגנה והתארכה עד שכיום היא משתרעת על כל חיי היוצר ועד שבעים שנה לאחר מותו.
בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם, נכלל גם סעיף כז(2) שבו נאמר "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו".

חוקי זכויות יוצרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השיפוט הזר האנגלי משנת 1890 ביחד עם דבר המלך במועצה על ארץ ישראל בעניין זכויות יוצרים משנת 1924 אפשר למלך ולשלטונות המנדט הבריטי להחיל בארץ ישראל חקיקה בריטית. במסגרת חוק זה הוחל גם חוק זכות יוצרים משנת 1911 באמצעות חקיקת פקודת זכות יוצרים משנת 1924. חוקים אלה נותרו בתוקפם, על אף ההתפתחות הרבה שחלה בתחום זה, עד 19 בנובמבר 2007, אז אושר בכנסת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שנכנס לתוקפו ב-25 במאי 2008 והחליף את החקיקה המנדטורית. עם זאת, החוק החדש קובע (סעיף 78) הוראות מעבר, שלפיהן החוק הישן עשוי להוסיף ולחול במצבים מסוימים.

החקיקה עד 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכות יוצרים, 1911, קבע בסעיף 1 לחוק רשימה של סוגי יצירות שעשויות להיות מוגנות בזכויות יוצרים, שהוגדרו בסעיף 35 של אותו חוק.
סעיף 1 דן ביצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית (המונחים הללו מוגדרים בסעיף 35 – סעיף ההגדרות של החוק). הרשימה הזו סגורה, אך תוכנן של הקטגוריות הללו אינו סגור וכולל שורה ארוכה של הגדרות.
הן החוק מ-1911 והן הפקודה מ-1924 תוקנו על ידי הכנסת במהלך השנים, אולם תיקונים אלה הביאו למצב שבו ישנם לכאורה סעיפים בשני החוקים הסותרים זה את זה. כך למשל, החוק מ-1911 קובע תקופת הגנה של 50 שנה לאחר מות המחבר, ואילו הפקודה מאריכה את התקופה במפורש ל-70 שנה לאחר מות המחבר.
חוק זכות יוצרים, 1911, נועד במקורו לטפל ביצירות הקלאסיות שהיו קיימות באנגליה בעת חקיקתו: ספר, לחן, שיר, וציור. בעקבות ההגדרות בחוק זה, בתי המשפט נאלצו להכפיף את המציאות להגדרות החוק - ובהתאם מבחינת בתי המשפט, ספר היה כל יצירה המובאת לדפוס, בין אם מדובר בעיתון, ספר טלפונים, תפריט או קוד תוכנה - כל עוד ענו להגדרה, נחשבו ליצירה ספרותית, מבלי דרישה לערך אמנותי.
עם זאת קבע החוק שני חריגים, שבהם נדרש ערך אמנותי על מנת שהיצירה תקבל הגנה:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]מלאכת אומנות – הכוונה לעבודות יד.

[*]יצירה אדריכלית.

[/list]
הפסיקה הרחיבה במהלך השנים, ועם השתנות העתים והנסיבות, והכירה למעשה בסוגי יצירות נוספים כמוגנים בזכויות יוצרים: סיסמת פרסומת קצרה, מדריכים מסווגים, מעגלים חשמליים וכן תוכנות מחשב.

החקיקה העדכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מגדיר את סוגי היצירות שעליהן חלה הגנת זכות יוצרים בסעיף 4 לחוק:

"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית, המקובעת בצורה כלשהי... תקליט."

סעיף 11 לחוק עונה לשאלה מהי זכות יוצרים:

זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:

[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none;"]
[*]העתקה כאמור בסעיף 12 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]פרסום - לגבי יצירה שלא פורסמה;
[*]ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 - לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית ותקליט;
[*]שידור כאמור בסעיף 14 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור - לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוזיקלית;
[*]השכרה כאמור בסעיף 17 - לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב.
[/list]

תחומים שאינם בני הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות היוצרים אינה מגינה על רעיונות, אלא רק על צורת הביטוי הספציפית לאותם רעיונות. בהתאם לכך, קבע המחוקק בסעיף 5 לחוק משנת 2007 כי זכות יוצרים לא תחול על:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]רעיון;

[*]תהליך ושיטת ביצוע;

[*]מושג מתמטי;

[*]עובדה או נתון;

[*]חדשות היום.

[/list]
אולם, על דרך ביטויים של אלה חלה זכות היוצרים.
מצב זה זהה בפועל למצב שהיה קיים קודם לחקיקת החוק בשנת 2007.

דוקטרינת האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת האיחוד מהווה חריג לפיו לא זכאי ביטוי מקורי של רעיון להגנה לפי דיני זכויות היוצרים. מדובר במצבים שבהם יש רק דרך אחת לבטא את הרעיון. כדי להימנע מהגנה משפטית לרעיון, מתייחס המשפט למיזוג בין הרעיון לביטוי כאל רעיון, שאינו מוגן.

הגישה במשפט האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של דוקטרינת האיחוד הוא במשפט האמריקאי, אשר פיתח את הדוקטרינה, בו הוא הביא גישה חדשה, בו הוא מראה דרך נוספת לצורת הביטוי שעליו אין הגנה. הדוקטרינה קובעת כי ישנם מקרים בהם ליוצר היצירה נותרות רק אפשרויות הביטוי מועטות להביא הרעיון לידי ביטוי, בכך הביטוי מוכתב למגבלות של הרעיון. במקרים מעין אלו בהם עומד היוצר מעשית מול תווך קטן של צורות ביטוי שאותו הוא יכול להביא מהרעיון, הביטוי אותו יצר יזכה להגנה חלשה ומועטה בלבד על יצירתו, ולא כפי שהיה ניתן לחשוב שתהיה הגנתו חזקה ככל צורת ביטוי המוגנת היטב על ידי דיני זכויות היוצרים. כי אם לא יעשו כן, ייווצר מצב בו יהיה ליוצר מעין מונופול על הרעיון. המקרה המפורסם ביותר בו ניתן ליישם את הדוקטרינה הוא בפסק דין אמריקאי, שם דובר בהעתקת "כללי משחק", בו הכללים של המשחק הובאו בצורה כה ברורה, פשטנית וחד משמעית. במצב זה אם היו משאירים לידי כותבי הכללים את ההגנה שניתנת לפי זכויות יוצרים על ביטוי, היו מעניקים להם בכך גם את ההגנה על הרעיון.

We cannot recognize copyright as a game of chess in which the public can be checkmated.^[3]

כיום בעידן המודרני, קמות ומתעוררות שאלות לגבי תוכנות מחשב. כך לדוגמה חברת "אפל" תבעה את חברת "פרנקלין", על כך שהיא מכרה מחשבים תואמים למחשבים אותם מפיצה "אפל", זאת באמצעות העתקת רכיבי המחשב דומים והתקנת מערכת הפעלה האמורה להפעיל תוכנות ומוצרים המשווקים על ידי "אפל". במקרה זה השופטים הכריעו ואמרו זאת בקבלת הרעיון העומד מאחורי דוקטרינת האיחוד לפיו ישנם מספר מצומצם מאוד של דרכים וצורות להביא את הרעיון לידי הביטוי. במצב זה לפי הדוקטרינה אין הגנת זכויות היוצרים מתקיימת על אף שהיוצר הראשון ("אפל") הביא לידי ביטוי את רעיונו. בכך קיבלו השופטים את עמדת "פרנקלין" לפיה לא היה ביצירת תוכנתו משום הפרה, זאת משום שישנם רק מספר דרכים מצומצמות ליצור ביטוי, וביטוי הבא כזה לפי הדוקטרינה החוק אינו מגן. על אף האמור, יש להבחין בין המקרים בהם ישנו איחוד מוחלט בין הרעיון לביטוי וקיים אך ורק דרך אחת לביטוי הרעיון, לבין מקרים בהם יהיה ליוצר הרוצה להביא לביטוי רעיון מספר מועט ומצומצם דרכים לביטוי הרעיון. יש הטוענים, שההלכה תחול רק במקרים בהם קיים דמיון מוחלט עד כמעט מוחלט. על כל אלו, ישנם הסוברים כמו גם האמור במקרה של "אפל" כי ההגנה תחול גם אם ישנם מספר מצומצם של דרכי ביטוי לרעיון:

[the doctrine's] operation need not await an attempt to copyright all possible forms [of expressing the idea]. It cannot be only the last from of expression which is to be condemned' as completing defendant's exclusion from the substance. Rather, in these circumstances, we hold that copy right does not extend to the subject matter at all.^[3]

הגישה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל דוקטרינת האיחוד אוזכרה במספר מועט מאוד של פסקי דין, ברוב המקרים על אף שהזכירו השופטים את הדוקטרינה בחרו הם לפסוק בטענות שונות זאת תוך שהם מזכירים את הדוקטרינה. פסק הדין הידוע בישראל העוסק בדוקטרינה האיחוד, נפסק על ידי השופט מלץ, בפסק דינו נותן הסבר מפורט מאוד הדומה לדוקטרינה האמריקאית ונתן בכך מסמרות לדוקטרינה בארץ, זאת על אף שבמקרה זה לא חלה כלל הדוקטרינה.

הכלל בדוקטרינת האיחוד הוא, שכאשר רעיון איננו ניתן לביטוי אלא בדרך אחת מסוימת, הרי שאין הגנה בזכויות יוצרים. מבחינת ההנמקה המשפטית במסגרת דיני זכויות יוצרים מתפצלת הדוקטרינה. על-פי גישה אחת – למצב של אחדות בין הרעיון ובין הביטוי השלכה במישור קיום הזכות, כלומר: אין זכות יוצרים בדרך הביטוי. על-פי גישה שנייה – ההשפעה היא במישור ההפרה, דהיינו: קיימת זכות יוצרים, אך תחולתה צרה מאוד; הפרה תתגבש רק במקרה של העתקה מדויקת. מכל מקום, נקודת המוצא היא, שבמקרה של רעיון, שהאפשרות לבטאו מוגבלת במיוחד, ההגנה על הביטוי מגבילה גם את השימוש ברעיון.^[4]

למרות זאת, אין הדוקטרינה מהווה מגמה במשפט הישראלי. ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ ממספר מצומצם של פסקי דין מאוחרים יותר שדחו ניסיון לשימוש בה. כך לדוגמה בפס"ד Eisenman נ' קימרון, טענו המערערים כי:

הואיל ואת ה"רעיון" שהיה גלום בנוסח המקורי של המגילה ניתן לבטא רק בדרך אחת – כפי שביטא אותו קימרוןבטקסט המפוענח – אין ברעיון זכות יוצרים, ולא ניתן להגן עליו^[5]

השופט טירקל דחה טענה זו בהסתמך על דברי ביהמ"ש המחוזי באותו תיק, לפיהם:

לא הייתה אפשרות להגיע לשחזור אחיד, שכן דרך השחזור ומילוי החסר תלויים בתוצאות המחקר. אלה לרוב אינן אחידות, שכן קיימות מחלוקות בין חכמים^[5]

דוגמה נוספת בה ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ היא במקרה בו תבע מרצה לנזיקין את תלמידו, בטענה כי הוציא חוברת המבוססת על מערך שעל הכנתו הוא עמל. המערער טען באחד מטיעוניו להגנתו, כי לימוד דיני הנזיקין מכתיבים צורת לימוד דומה בכל שיטות הלימוד, המביאה לתוצאה מסוימת למוצר המוגמר. בדרך זו, חשב המערער להשתמש בהגנה לפי דוקטרינת האיחוד. השופטים במקרה זה לא קיבלו את טענתו בכך שטענו, כי ישנן דרכים רבות להביא סטודנטים ללמוד את דיני הנזיקין.^[6]

זכות מוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הזכות החומרית של בעלי הזכויות ביצירה, קיימת להם זכות אישית הנקראת זכות מוסרית הנובעת מהקשר המיוחד בין היוצר ליצירתו. שמה מטעה מעט, שכן אף על פי שהיא מכונה "מוסרית" מדובר בזכות משפטית לכל דבר ועניין. הזכות המוסרית כוללת שתי זכויות: אזכור שם ושלמות היצירה.
גם קודם לחקיקת החוק נקבע כי יש לאזכר את מקור החומר: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924), וכיום - בפרק ז' לחוק משנת 2007 הוגדרה הזכות המוסרית של היוצר:

45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

הזכות המוסרית קיימת לגבי מרבית סוגי היצירות, אך קיימת קביעה מפורשת כי אין זכות מוסרית כלל ביצירות מסוג "תוכנת מחשב", ומההשמטה של "תקליט" עולה שגם אין זכות מוסרית בהקלטות (סעיף 45 (א), יחד עם סעיף 4 שמפרט מהן היצירות המוגנות).
חידוש משמעותי של החוק משנת 2007 הוא הכפפת הזכות המוסרית לשלמות היצירה לסייג של סבירות. סעיף 50(ב) קובע ש"... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין". סעיף 50(ג) מונה שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בעת קביעת הסבירות של הפעלת הזכות המוסרית. משמעות הסייג תיקבע בבתי המשפט. נראה כי הסעיף מכוון לבעיות אבסורדיות העלולות להתעורר במצבים של יצירות אדריכליות, שכן במקרים בהם צריך לערוך שיפוץ בבניין יכול האדריכל למנוע זאת בטענה של "פגיעה בשלמות היצירה".
בפסק דין פוגטש רות ואחרים נגד כנרת זב"מ-דביר מוציאים לאור בע"מ ואח'^[7] נידונה תביעתם של ניניו של י"ח רבניצקי על פגיעה בזכותם המוסרית (ללא פגיעה בזכות יוצרים), עקב פרסום "ספר האגדה" תוך פגיעה בשלמות היצירה. לתובעים נפסק הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק, 100,000 ש"ח.

יצירות המוגנות בזכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון, כל ביטוי מקורי מוגן על ידי דיני זכויות יוצרים. המשמעות היא כי מה שאיננו "ביטוי" איננו מוגן, למשל רעיונות, עובדות וכדומה. משמעות הביטוי "מקורי" מרכזית בדיני זכויות יוצרים, ומגלמת דרישה שמקור היצירה הוא ביוצר. לפיכך, מי שמעתיק יצירה של אחר, גם אם ההעתקה נעשית ברשות, איננו המקור של היצירה, ולכן ההעתקה איננה מוגנת. דרישת המקוריות מעוגנת בסעיף 4 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. החוק החדש לא חידש בעניין הזה. הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, אף שבתרגום העברי של החוק משנת 1911 נשמטה המילה "מקורי". בית המשפט העליון הבהיר, לפי הדין הישן, שהדרישה תקפה. בארצות הברית נקבע שדרישת המקוריות כוללת גם דרישה ליצירתיות, אבל זו פורשה כמינימלית מאוד, וכמעט שאינה קיימת. למשל, ספר טלפונים רגיל, שכולל עובדות (שאינן מוגנות), וערוך בצורה סטנדרטית, כלומר לפי סדר הא"ב, אינו עומד בדרישה (פרשת FEIST, 1991). בית המשפט העליון בישראל אימץ את הגישה הזו, בפרשת אינטרלגו.
כל יצירה שאדם יצר, ללא תלות במדיום שבו פורסמה, למשל בספר, בעיתון או באינטרנט, ואפילו אם נכתבה בכתב יד, מוגנת על ידי החוק, ובתור שכזו אין להעתיקה ללא רשותו של בעל זכויות היוצרים. יתרה מכך, גם יצירות שלא פורסמו מוגנות על ידי החוק.
מעבר לדרישה הבסיסית כי על כל יצירה להיות מקורית כדי שתזכה להגנה, נוספה בחוק זכות יוצרים 2007 דרישה נוספת והיא דרישת הקיבוע (fixation). הכוונה היא לכך שהיצירה צריכה להיות מקובעת בחפץ פיזי - למשל שיר שנכתב על דף או מנגינה שהוקלטה על תקליט. דרישת הקיבוע מעוררת מספר שאלות עליהן יאלץ בית המשפט להשיב בפרשנותו את הדרישה: 1. האם הדרישה היא ראייתית או מהותית? 2. מה קורה במצב בו יוצר מאלתר יצירה ואחר מעתיק? 3. האם תכנים המצויים ברשת האינטרנט או קובצי מחשב "וירטואליים" נחשבים לממלאים את דרישת הקיבוע? לגבי השאלה האחרונה, בארצות הברית הסברה היא כי קבצים ותכנים וירטואליים ממלאים דרישה זו. ראוי להדגיש כי אמנת ברן מתירה למדינות החברות בה לכלול את דרישת הקיבוע ולכן הדרישה אינה מפרה את הוראות האמנה.
בעקבות אמנת ברן, החוק הישראלי מסווג את היצירות לארבעה סוגים, ובנוסף, מגן על תקליטים (מה שמכונה גם "זכויות מכניות", מאחר שהכוונה היא להגנה על ההקלטה). ארבעת הסוגים הם יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית ומוזיקלית. החוק משנת 2007 הגדיר מחדש את המושגים ואת היצירות המוגנות בסעיף 1 של החוק.

• "יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
  
  
• "יצירה דרמטית" – לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית- מוזיקלית, יצירת מחול ופנטומימה;
  
  
• "יצירה ספרותית" – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב;
  
  
• יצירה מוזיקלית איננה מוגדרת בחוק; הכוונה היא ללחן. מילות השיר מוגנות כיצירה ספרותית, וההקלטה מוגנת כ"תקליט".
  
  

בנוסף לארבעת הסוגים, החוק מגדיר חלק מהיצירות שנזכרות כדוגמאות בסוגים אלה. למשל:

• "יצירה אדריכלית" – "בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה";
  
  
• "יצירת פיסול" – לרבות תבנית או מודל של פסל;
  
  
• "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;
  
  
• "יצירה קולנועית" – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית;
  
  
• "יצירה משותפת" – יצירה שנוצרה בידי מספר יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה;
  
  
• "לקט" – לקט של יצירות לרבות אנציקלופדיה או אנתולוגיה, וכן לקט של נתונים לרבות מאגר מידע;
  
  

המונח "לרבות" משמעו שגם סוג יצירות חדש שאינו מופיע ברשימה זו אך דומה לו באופייה יוגן במסגרת הגדרה זו.
בפסק דין אסף יעקב נ' איתן ענבר שניתן ב-1 בספטמבר 2003 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתנה המחשה להיקף ההגנה המוענקת לזכויות יוצרים. במקרה זה תבע ד"ר אסף יעקב, מרצה במכללה, תלמיד לשעבר שהוציא לאור ספר, בטענה שהספר מתבסס על הרצאותיו של המרצה ועל-כן פוגע בזכויות היוצרים שלו. השופט קיבל את הוכחותיו של התובע בקובעו "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות", ופסק שורה של סעדים לתובע, ובהם איסור מוחלט על הפצת הספר. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון.^[8]
בפסק דין אימאג' בנק נ' רעות אלקטרוניקה ורכיבים שניתן ב-10 במרץ 2004 בבית המשפט המחוזי בירושלים נקבע פיצוי בגובה 220,000 ש"ח בגין הפרה של זכויות יוצרים בצורת שימוש בתצלומים בלא רשות בעליהם.
להגנה על זכויות יוצרים במדיה דיגיטלית (שקל מאוד להעתיקה ולהפיצה) משמשים כלים של ניהול זכויות דיגיטלי. בארצות הברית ומדינות נוספות, נחקק רובד נוסף של הגנה משפטית, שאוסר עקיפה של הכלים לניהול זכויות דיגיטליות. נושא זה שנוי במחלוקת רבה, ובישראל לא נכלל מנגנון הגנה כזה בחוק משנת 2007.
בפסק דין ת"א 14605-09-10 כסליו ואח' נ' צבי דגן, הועתקו מעל 700 תמונות לאתר אינטרנט של הנתבע, והוגשה נגדו תביעה על סך כ 800,000 ש"ח, בית משפט השלום בראשון לציון חייב את המפר ב 150,000 ש"ח פיצוי ל 7 צלמים.

יצירות ממשלתיות / שנוצרו על ידי עובד מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ברן בעניין זכויות יוצרים אינה קובעת הוראה מחייבת לעניין הגנה על יצירות רשמיות והדבר שונה ממדינה למדינה. גם הגדרתה של "יצירה ממשלתית" שונה ממדינה למדינה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק משנת 2007 יצירות שנוצרו על ידי רשויות השלטון, כמו חוקים, תקנות, דברי הכנסת ופסקי דין אינם מוגנים בזכויות יוצרים. בכך, החוק החדש שינה את המצב המשפטי שהיה קיים לפי החוק הקודם. סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, 1911, קבע:

בלא לפגוע בכל זכויות או בזכויות המיוחדות של הכתר הרי אם הוכנה או נתפרסמה איזו יצירה על ידי הוד מלכותו או על ידי כל מחלקה ממשלתית או על פי הוראתם או בפיקוחם, בין לפני תאריך חוק זה ובין לאחריו, תהא זכות- היוצרים ביצירה שייכת להוד מלכותו, בהתחשב עם כל הסכם שייעשה עם המחבר, ובעניין זה תהא זכות-היוצרים קיימת למשך חמישים שנה מעת הפרסום הראשון של היצירה.

על אף שהחוק קבע את הבעלות של הממשלה ביצירות כאלה, החוק לא נאכף בפועל, ובכל מקרה, כלל זה בוטל בסעיף 6 של החוק החדש, שקובע

חוקי זכויות יוצרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השיפוט הזר האנגלי משנת 1890 ביחד עם דבר המלך במועצה על ארץ ישראל בעניין זכויות יוצרים משנת 1924 אפשר למלך ולשלטונות המנדט הבריטי להחיל בארץ ישראל חקיקה בריטית. במסגרת חוק זה הוחל גם חוק זכות יוצרים משנת 1911 באמצעות חקיקת פקודת זכות יוצרים משנת 1924. חוקים אלה נותרו בתוקפם, על אף ההתפתחות הרבה שחלה בתחום זה, עד 19 בנובמבר 2007, אז אושר בכנסת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שנכנס לתוקפו ב-25 במאי 2008 והחליף את החקיקה המנדטורית. עם זאת, החוק החדש קובע (סעיף 78) הוראות מעבר, שלפיהן החוק הישן עשוי להוסיף ולחול במצבים מסוימים.

החקיקה עד 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכות יוצרים, 1911, קבע בסעיף 1 לחוק רשימה של סוגי יצירות שעשויות להיות מוגנות בזכויות יוצרים, שהוגדרו בסעיף 35 של אותו חוק.
סעיף 1 דן ביצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית (המונחים הללו מוגדרים בסעיף 35 – סעיף ההגדרות של החוק). הרשימה הזו סגורה, אך תוכנן של הקטגוריות הללו אינו סגור וכולל שורה ארוכה של הגדרות.
הן החוק מ-1911 והן הפקודה מ-1924 תוקנו על ידי הכנסת במהלך השנים, אולם תיקונים אלה הביאו למצב שבו ישנם לכאורה סעיפים בשני החוקים הסותרים זה את זה. כך למשל, החוק מ-1911 קובע תקופת הגנה של 50 שנה לאחר מות המחבר, ואילו הפקודה מאריכה את התקופה במפורש ל-70 שנה לאחר מות המחבר.
חוק זכות יוצרים, 1911, נועד במקורו לטפל ביצירות הקלאסיות שהיו קיימות באנגליה בעת חקיקתו: ספר, לחן, שיר, וציור. בעקבות ההגדרות בחוק זה, בתי המשפט נאלצו להכפיף את המציאות להגדרות החוק - ובהתאם מבחינת בתי המשפט, ספר היה כל יצירה המובאת לדפוס, בין אם מדובר בעיתון, ספר טלפונים, תפריט או קוד תוכנה - כל עוד ענו להגדרה, נחשבו ליצירה ספרותית, מבלי דרישה לערך אמנותי.
עם זאת קבע החוק שני חריגים, שבהם נדרש ערך אמנותי על מנת שהיצירה תקבל הגנה:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]מלאכת אומנות – הכוונה לעבודות יד.

[*]יצירה אדריכלית.

[/list]
הפסיקה הרחיבה במהלך השנים, ועם השתנות העתים והנסיבות, והכירה למעשה בסוגי יצירות נוספים כמוגנים בזכויות יוצרים: סיסמת פרסומת קצרה, מדריכים מסווגים, מעגלים חשמליים וכן תוכנות מחשב.

החקיקה העדכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מגדיר את סוגי היצירות שעליהן חלה הגנת זכות יוצרים בסעיף 4 לחוק:

"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית, המקובעת בצורה כלשהי... תקליט."

סעיף 11 לחוק עונה לשאלה מהי זכות יוצרים:

זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none;"]
[*]העתקה כאמור בסעיף 12 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]פרסום - לגבי יצירה שלא פורסמה;
[*]ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 - לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית ותקליט;
[*]שידור כאמור בסעיף 14 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 - לגבי כל סוגי היצירות;
[*]עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור - לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוזיקלית;
[*]השכרה כאמור בסעיף 17 - לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב.
[/list]

תחומים שאינם בני הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות היוצרים אינה מגינה על רעיונות, אלא רק על צורת הביטוי הספציפית לאותם רעיונות. בהתאם לכך, קבע המחוקק בסעיף 5 לחוק משנת 2007 כי זכות יוצרים לא תחול על:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]רעיון;

[*]תהליך ושיטת ביצוע;

[*]מושג מתמטי;

[*]עובדה או נתון;

[*]חדשות היום.

[/list]
אולם, על דרך ביטויים של אלה חלה זכות היוצרים.
מצב זה זהה בפועל למצב שהיה קיים קודם לחקיקת החוק בשנת 2007.

דוקטרינת האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת האיחוד מהווה חריג לפיו לא זכאי ביטוי מקורי של רעיון להגנה לפי דיני זכויות היוצרים. מדובר במצבים שבהם יש רק דרך אחת לבטא את הרעיון. כדי להימנע מהגנה משפטית לרעיון, מתייחס המשפט למיזוג בין הרעיון לביטוי כאל רעיון, שאינו מוגן.

הגישה במשפט האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של דוקטרינת האיחוד הוא במשפט האמריקאי, אשר פיתח את הדוקטרינה, בו הוא הביא גישה חדשה, בו הוא מראה דרך נוספת לצורת הביטוי שעליו אין הגנה. הדוקטרינה קובעת כי ישנם מקרים בהם ליוצר היצירה נותרות רק אפשרויות הביטוי מועטות להביא הרעיון לידי ביטוי, בכך הביטוי מוכתב למגבלות של הרעיון. במקרים מעין אלו בהם עומד היוצר מעשית מול תווך קטן של צורות ביטוי שאותו הוא יכול להביא מהרעיון, הביטוי אותו יצר יזכה להגנה חלשה ומועטה בלבד על יצירתו, ולא כפי שהיה ניתן לחשוב שתהיה הגנתו חזקה ככל צורת ביטוי המוגנת היטב על ידי דיני זכויות היוצרים. כי אם לא יעשו כן, ייווצר מצב בו יהיה ליוצר מעין מונופול על הרעיון. המקרה המפורסם ביותר בו ניתן ליישם את הדוקטרינה הוא בפסק דין אמריקאי, שם דובר בהעתקת "כללי משחק", בו הכללים של המשחק הובאו בצורה כה ברורה, פשטנית וחד משמעית. במצב זה אם היו משאירים לידי כותבי הכללים את ההגנה שניתנת לפי זכויות יוצרים על ביטוי, היו מעניקים להם בכך גם את ההגנה על הרעיון.

We cannot recognize copyright as a game of chess in which the public can be checkmated.^[3]

כיום בעידן המודרני, קמות ומתעוררות שאלות לגבי תוכנות מחשב. כך לדוגמה חברת "אפל" תבעה את חברת "פרנקלין", על כך שהיא מכרה מחשבים תואמים למחשבים אותם מפיצה "אפל", זאת באמצעות העתקת רכיבי המחשב דומים והתקנת מערכת הפעלה האמורה להפעיל תוכנות ומוצרים המשווקים על ידי "אפל". במקרה זה השופטים הכריעו ואמרו זאת בקבלת הרעיון העומד מאחורי דוקטרינת האיחוד לפיו ישנם מספר מצומצם מאוד של דרכים וצורות להביא את הרעיון לידי הביטוי. במצב זה לפי הדוקטרינה אין הגנת זכויות היוצרים מתקיימת על אף שהיוצר הראשון ("אפל") הביא לידי ביטוי את רעיונו. בכך קיבלו השופטים את עמדת "פרנקלין" לפיה לא היה ביצירת תוכנתו משום הפרה, זאת משום שישנם רק מספר דרכים מצומצמות ליצור ביטוי, וביטוי הבא כזה לפי הדוקטרינה החוק אינו מגן. על אף האמור, יש להבחין בין המקרים בהם ישנו איחוד מוחלט בין הרעיון לביטוי וקיים אך ורק דרך אחת לביטוי הרעיון, לבין מקרים בהם יהיה ליוצר הרוצה להביא לביטוי רעיון מספר מועט ומצומצם דרכים לביטוי הרעיון. יש הטוענים, שההלכה תחול רק במקרים בהם קיים דמיון מוחלט עד כמעט מוחלט. על כל אלו, ישנם הסוברים כמו גם האמור במקרה של "אפל" כי ההגנה תחול גם אם ישנם מספר מצומצם של דרכי ביטוי לרעיון:

[the doctrine's] operation need not await an attempt to copyright all possible forms [of expressing the idea]. It cannot be only the last from of expression which is to be condemned' as completing defendant's exclusion from the substance. Rather, in these circumstances, we hold that copy right does not extend to the subject matter at all.^[3]

הגישה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל דוקטרינת האיחוד אוזכרה במספר מועט מאוד של פסקי דין, ברוב המקרים על אף שהזכירו השופטים את הדוקטרינה בחרו הם לפסוק בטענות שונות זאת תוך שהם מזכירים את הדוקטרינה. פסק הדין הידוע בישראל העוסק בדוקטרינה האיחוד, נפסק על ידי השופט מלץ, בפסק דינו נותן הסבר מפורט מאוד הדומה לדוקטרינה האמריקאית ונתן בכך מסמרות לדוקטרינה בארץ, זאת על אף שבמקרה זה לא חלה כלל הדוקטרינה.

הכלל בדוקטרינת האיחוד הוא, שכאשר רעיון איננו ניתן לביטוי אלא בדרך אחת מסוימת, הרי שאין הגנה בזכויות יוצרים. מבחינת ההנמקה המשפטית במסגרת דיני זכויות יוצרים מתפצלת הדוקטרינה. על-פי גישה אחת – למצב של אחדות בין הרעיון ובין הביטוי השלכה במישור קיום הזכות, כלומר: אין זכות יוצרים בדרך הביטוי. על-פי גישה שנייה – ההשפעה היא במישור ההפרה, דהיינו: קיימת זכות יוצרים, אך תחולתה צרה מאוד; הפרה תתגבש רק במקרה של העתקה מדויקת. מכל מקום, נקודת המוצא היא, שבמקרה של רעיון, שהאפשרות לבטאו מוגבלת במיוחד, ההגנה על הביטוי מגבילה גם את השימוש ברעיון.^[4]

למרות זאת, אין הדוקטרינה מהווה מגמה במשפט הישראלי. ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ ממספר מצומצם של פסקי דין מאוחרים יותר שדחו ניסיון לשימוש בה. כך לדוגמה בפס"ד Eisenman נ' קימרון, טענו המערערים כי:

הואיל ואת ה"רעיון" שהיה גלום בנוסח המקורי של המגילה ניתן לבטא רק בדרך אחת – כפי שביטא אותו קימרוןבטקסט המפוענח – אין ברעיון זכות יוצרים, ולא ניתן להגן עליו^[5]

השופט טירקל דחה טענה זו בהסתמך על דברי ביהמ"ש המחוזי באותו תיק, לפיהם:

לא הייתה אפשרות להגיע לשחזור אחיד, שכן דרך השחזור ומילוי החסר תלויים בתוצאות המחקר. אלה לרוב אינן אחידות, שכן קיימות מחלוקות בין חכמים^[5]

דוגמה נוספת בה ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ היא במקרה בו תבע מרצה לנזיקין את תלמידו, בטענה כי הוציא חוברת המבוססת על מערך שעל הכנתו הוא עמל. המערער טען באחד מטיעוניו להגנתו, כי לימוד דיני הנזיקין מכתיבים צורת לימוד דומה בכל שיטות הלימוד, המביאה לתוצאה מסוימת למוצר המוגמר. בדרך זו, חשב המערער להשתמש בהגנה לפי דוקטרינת האיחוד. השופטים במקרה זה לא קיבלו את טענתו בכך שטענו, כי ישנן דרכים רבות להביא סטודנטים ללמוד את דיני הנזיקין.^[6]

זכות מוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הזכות החומרית של בעלי הזכויות ביצירה, קיימת להם זכות אישית הנקראת זכות מוסרית הנובעת מהקשר המיוחד בין היוצר ליצירתו. שמה מטעה מעט, שכן אף על פי שהיא מכונה "מוסרית" מדובר בזכות משפטית לכל דבר ועניין. הזכות המוסרית כוללת שתי זכויות: אזכור שם ושלמות היצירה.
גם קודם לחקיקת החוק נקבע כי יש לאזכר את מקור החומר: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924), וכיום - בפרק ז' לחוק משנת 2007 הוגדרה הזכות המוסרית של היוצר:

45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוזיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

הזכות המוסרית קיימת לגבי מרבית סוגי היצירות, אך קיימת קביעה מפורשת כי אין זכות מוסרית כלל ביצירות מסוג "תוכנת מחשב", ומההשמטה של "תקליט" עולה שגם אין זכות מוסרית בהקלטות (סעיף 45 (א), יחד עם סעיף 4 שמפרט מהן היצירות המוגנות).
חידוש משמעותי של החוק משנת 2007 הוא הכפפת הזכות המוסרית לשלמות היצירה לסייג של סבירות. סעיף 50(ב) קובע ש"... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין". סעיף 50(ג) מונה שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בעת קביעת הסבירות של הפעלת הזכות המוסרית. משמעות הסייג תיקבע בבתי המשפט. נראה כי הסעיף מכוון לבעיות אבסורדיות העלולות להתעורר במצבים של יצירות אדריכליות, שכן במקרים בהם צריך לערוך שיפוץ בבניין יכול האדריכל למנוע זאת בטענה של "פגיעה בשלמות היצירה".
בפסק דין פוגטש רות ואחרים נגד כנרת זב"מ-דביר מוציאים לאור בע"מ ואח'^[7] נידונה תביעתם של ניניו של י"ח רבניצקי על פגיעה בזכותם המוסרית (ללא פגיעה בזכות יוצרים), עקב פרסום "ספר האגדה" תוך פגיעה בשלמות היצירה. לתובעים נפסק הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק, 100,000 ש"ח.

יצירות המוגנות בזכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון, כל ביטוי מקורי מוגן על ידי דיני זכויות יוצרים. המשמעות היא כי מה שאיננו "ביטוי" איננו מוגן, למשל רעיונות, עובדות וכדומה. משמעות הביטוי "מקורי" מרכזית בדיני זכויות יוצרים, ומגלמת דרישה שמקור היצירה הוא ביוצר. לפיכך, מי שמעתיק יצירה של אחר, גם אם ההעתקה נעשית ברשות, איננו המקור של היצירה, ולכן ההעתקה איננה מוגנת. דרישת המקוריות מעוגנת בסעיף 4 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. החוק החדש לא חידש בעניין הזה. הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, אף שבתרגום העברי של החוק משנת 1911 נשמטה המילה "מקורי". בית המשפט העליון הבהיר, לפי הדין הישן, שהדרישה תקפה. בארצות הברית נקבע שדרישת המקוריות כוללת גם דרישה ליצירתיות, אבל זו פורשה כמינימלית מאוד, וכמעט שאינה קיימת. למשל, ספר טלפונים רגיל, שכולל עובדות (שאינן מוגנות), וערוך בצורה סטנדרטית, כלומר לפי סדר הא"ב, אינו עומד בדרישה (פרשת FEIST, 1991). בית המשפט העליון בישראל אימץ את הגישה הזו, בפרשת אינטרלגו.
כל יצירה שאדם יצר, ללא תלות במדיום שבו פורסמה, למשל בספר, בעיתון או באינטרנט, ואפילו אם נכתבה בכתב יד, מוגנת על ידי החוק, ובתור שכזו אין להעתיקה ללא רשותו של בעל זכויות היוצרים. יתרה מכך, גם יצירות שלא פורסמו מוגנות על ידי החוק.
מעבר לדרישה הבסיסית כי על כל יצירה להיות מקורית כדי שתזכה להגנה, נוספה בחוק זכות יוצרים 2007 דרישה נוספת והיא דרישת הקיבוע (fixation). הכוונה היא לכך שהיצירה צריכה להיות מקובעת בחפץ פיזי - למשל שיר שנכתב על דף או מנגינה שהוקלטה על תקליט. דרישת הקיבוע מעוררת מספר שאלות עליהן יאלץ בית המשפט להשיב בפרשנותו את הדרישה: 1. האם הדרישה היא ראייתית או מהותית? 2. מה קורה במצב בו יוצר מאלתר יצירה ואחר מעתיק? 3. האם תכנים המצויים ברשת האינטרנט או קובצי מחשב "וירטואליים" נחשבים לממלאים את דרישת הקיבוע? לגבי השאלה האחרונה, בארצות הברית הסברה היא כי קבצים ותכנים וירטואליים ממלאים דרישה זו. ראוי להדגיש כי אמנת ברן מתירה למדינות החברות בה לכלול את דרישת הקיבוע ולכן הדרישה אינה מפרה את הוראות האמנה.
בעקבות אמנת ברן, החוק הישראלי מסווג את היצירות לארבעה סוגים, ובנוסף, מגן על תקליטים (מה שמכונה גם "זכויות מכניות", מאחר שהכוונה היא להגנה על ההקלטה). ארבעת הסוגים הם יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית ומוזיקלית. החוק משנת 2007 הגדיר מחדש את המושגים ואת היצירות המוגנות בסעיף 1 של החוק.

• "יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
  
  
• "יצירה דרמטית" – לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית- מוזיקלית, יצירת מחול ופנטומימה;
  
  
• "יצירה ספרותית" – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב;
  
  
• יצירה מוזיקלית איננה מוגדרת בחוק; הכוונה היא ללחן. מילות השיר מוגנות כיצירה ספרותית, וההקלטה מוגנת כ"תקליט".
  
  

בנוסף לארבעת הסוגים, החוק מגדיר חלק מהיצירות שנזכרות כדוגמאות בסוגים אלה. למשל:

• "יצירה אדריכלית" – "בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה";
  
  
• "יצירת פיסול" – לרבות תבנית או מודל של פסל;
  
  
• "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;
  
  
• "יצירה קולנועית" – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית;
  
  
• "יצירה משותפת" – יצירה שנוצרה בידי מספר יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה;
  
  
• "לקט" – לקט של יצירות לרבות אנציקלופדיה או אנתולוגיה, וכן לקט של נתונים לרבות מאגר מידע;
  
  

המונח "לרבות" משמעו שגם סוג יצירות חדש שאינו מופיע ברשימה זו אך דומה לו באופייה יוגן במסגרת הגדרה זו.
בפסק דין אסף יעקב נ' איתן ענבר שניתן ב-1 בספטמבר 2003 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתנה המחשה להיקף ההגנה המוענקת לזכויות יוצרים. במקרה זה תבע ד"ר אסף יעקב, מרצה במכללה, תלמיד לשעבר שהוציא לאור ספר, בטענה שהספר מתבסס על הרצאותיו של המרצה ועל-כן פוגע בזכויות היוצרים שלו. השופט קיבל את הוכחותיו של התובע בקובעו "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות", ופסק שורה של סעדים לתובע, ובהם איסור מוחלט על הפצת הספר. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון.^[8]
בפסק דין אימאג' בנק נ' רעות אלקטרוניקה ורכיבים שניתן ב-10 במרץ 2004 בבית המשפט המחוזי בירושלים נקבע פיצוי בגובה 220,000 ש"ח בגין הפרה של זכויות יוצרים בצורת שימוש בתצלומים בלא רשות בעליהם.
להגנה על זכויות יוצרים במדיה דיגיטלית (שקל מאוד להעתיקה ולהפיצה) משמשים כלים של ניהול זכויות דיגיטלי. בארצות הברית ומדינות נוספות, נחקק רובד נוסף של הגנה משפטית, שאוסר עקיפה של הכלים לניהול זכויות דיגיטליות. נושא זה שנוי במחלוקת רבה, ובישראל לא נכלל מנגנון הגנה כזה בחוק משנת 2007.
בפסק דין ת"א 14605-09-10 כסליו ואח' נ' צבי דגן, הועתקו מעל 700 תמונות לאתר אינטרנט של הנתבע, והוגשה נגדו תביעה על סך כ 800,000 ש"ח, בית משפט השלום בראשון לציון חייב את המפר ב 150,000 ש"ח פיצוי ל 7 צלמים.

יצירות ממשלתיות / שנוצרו על ידי עובד מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ברן בעניין זכויות יוצרים אינה קובעת הוראה מחייבת לעניין הגנה על יצירות רשמיות והדבר שונה ממדינה למדינה. גם הגדרתה של "יצירה ממשלתית" שונה ממדינה למדינה.

בישראל

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק משנת 2007 יצירות שנוצרו על ידי רשויות השלטון, כמו חוקים, תקנות, דברי הכנסת ופסקי דין אינם מוגנים בזכויות יוצרים. בכך, החוק החדש שינה את המצב המשפטי שהיה קיים לפי החוק הקודם. סעיף 18 לחוק זכות יוצרים, 1911, קבע:

בלא לפגוע בכל זכויות או בזכויות המיוחדות של הכתר הרי אם הוכנה או נתפרסמה איזו יצירה על ידי הוד מלכותו או על ידי כל מחלקה ממשלתית או על פי הוראתם או בפיקוחם, בין לפני תאריך חוק זה ובין לאחריו, תהא זכות- היוצרים ביצירה שייכת להוד מלכותו, בהתחשב עם כל הסכם שייעשה עם המחבר, ובעניין זה תהא זכות-היוצרים קיימת למשך חמישים שנה מעת הפרסום הראשון של היצירה.

על אף שהחוק קבע את הבעלות של הממשלה ביצירות כאלה, החוק לא נאכף בפועל, ובכל מקרה, כלל זה בוטל בסעיף 6 של החוק החדש, שקובע

... לא תהא זכות יוצרים בחוקים, בתקנות, בדברי הכנסת ובהחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין.

יצירות שנוצרו עבור המדינה, מוגנות בזכויות יוצרים, והבעלות בהן נתונה למדינה.
סעיף 36 בפרק ה' לחוק קובע:

המדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה או שהוזמנה על ידה או על ידי עובד המדינה עקב עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת; לעניין זה, "עובד המדינה" – לרבות חייל, שוטר, וכל נושא משרה או בעל תפקיד על פי חיקוק במוסד ממוסדות המדינה.

סעיף 42 לחוק קובע:

זכות יוצרים ביצירה שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה לפי הוראות פרק ה', תהא לתקופה של חמישים שנים ממועד יצירתה.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות היוצרים על יצירות ממשלתיות (פסקי דין, חוקים, וכל פרסום רשמי של הפרלמנט) נתונות לכתר, על פי סעיפים 163 - 167 לחוק משנת 1988.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל יצירות הממשל הפדרלי בארצות הברית הן נחלת כלל ואין שום מניעה להשתמש בהן מבחינה זו. סעיף 105 של פרק 17 לקוד האמריקאי קובע כי "שמירת זכויות יוצרים תחת הוראות פרק זה אינה קיימת על כל יצירה של ממשלת ארצות הברית, אולם ממשלת ארצות הברית אינה מנועה מלקבל ולשמור על זכויות יוצרים המועברות אליה על ידי רישום, עזבון, או בדרך אחרת.".^[9]
מטרת חקיקה זו היא להעביר לרשות הציבור את כל היצירות של ממשלת ארצות הברית, אשר מוגדרות בסעיף 101 של פרק 17 לקוד האמריקאי, כיצירות אשר נוצרו בידי פקיד או עובד של ממשלת ארצות הברית כחלק מתפקידיו הרשמיים של אותו אדם.^[10] כלל זה אינו חל על עובדים חיצוניים (שאינם עובדי ממשלה) המועסקים על ידי ממשלת ארצות הברית בחוזים אישיים.
עם זאת, העובדה כי על יצירות של ממשלת ארצות הברית לא חלות הגבלות זכויות היוצרים איננה מונעת מן הממשל האמריקאי להגביל שימוש מסחרי ביצירותיו (הבלתי מוגנות). הממשל האמריקאי יוצר באופן קבוע יצירות רבות שהן סודיות ביותר, אשר אף שאינן מוגנות בזכויות יוצרים קיימות הגבלות רבות אחרות על הגישה אליהן. אף ביצירות ממשלתיות שאינן סודיות, קיימות הגבלות המונעות שימוש ביצירות אלה לצרכים מסחריים ללא קבלת רשות.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל יצירות ממשלת צרפת הן נחלת כלל, אולם ביצירה רשמית הכוללת פסיקה, ולה מצורפת פרשנות משפטית - חלק הפרשנות המשפטית מוגן.

רשימות ולקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתאוריית העבודה, וגם קודם לחקיקת החוק משנת 2007, גם אם כל נתון ונתון לא היה מוגן בזכויות יוצרים, הרי שרשימה של נתונים אשר כל אחד ואחד מהם אינו מוגן בזכויות יוצרים, בעצמה, ובשל העובדה שלצורך יצירתה הושקע זמן ומחשבה, הייתה מוגנת. בית המשפט הישראלי בע"א 136/71 מדינת ישראל נגד יצחק אחימן, פ"ד כ"ו (2) 259 קבע כי לוח המפרט ניכויי מס - שהוא למעשה רק טבלה המכילה מספרים המפורסמים על ידי הרשויות - הוא, לדברי השופט לנדוי, יצירה ספרותית מוגנת. לדבריו:
"יצירה ספרותית" (כוללת) גם לוחות וליקוטים (tables and compilations), אם כי, אין זכות יוצרים ברעיון גרידא, יכולה זכות יוצרים לחול על צורת עריכה או עיצוב מיוחדת שבה בחר מרכיב הלוחות כדי להקל על השימוש בהם, אם הושקעו מאמץ מחשבתי, עמל או מיומנות מיוחדת (בייצור הלוחות או הטבלאות)... ואין נפקא מינה ש"החומר הגולמי" להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל, כמו הנתונים האריתמטיים בלוחות אלה".
כאמור, החשיבות היא לא בעצם הליקוט אלא בהשקעת מחשבה ומאמץ בבחירת החומר המלוקט. על כן אין הגנה למעשה על מדריך הטלפון. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא ערעור אזרחי 513/89, Interlego S.A. נגד Exin Lones Bros S.A, פ"ד מ"ח (4) 133 בו מציין השופט שמגר:

לאור מטרתם של דיני זכויות היוצרים... ברור כי המסקנה היא שאין די בהשקעה בלבד כדי להצדיק הענקת הגנה של זכויות יוצרים לביטוי.

בת.א. (י-ם) 41/92 קימרון נגד שנקס פ"מ תשמ"ג ג' 10, קבעה השופטת דורנר:

"הדגש הוא על סוג ההשקעה (יצירתיות) ולא על הכמות שבה.^[11]

החוק משנת 2007 הגדיר "לקט" (בסעיף 1) וקבע כי לקט יהא מוגן (סעיף 4 לחוק) תוך אימוצה של תאוריית העבודה. סעיף 4 (ב) לחוק קובע:

מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיקה בישראל בעניין הגנה על רשימות התבססה על הפסיקה האמריקאית בעניין זה, המעניקה זכויות יוצרים לעריכה מקורית או איסוף מקורי של מידע, ולא על איסוף סתם. בפסק דין
[ltr]E.G. Transgo, Inc. v. Ajac Transmission Parts Corp, 768 F 2nd 1--1 (9th Circuit, 1985)[/ltr]
נקבע כי יש להגן על דף הוראות משחק (אף שהמשחק ידוע) כי ניסוחן מקורי ויצירתי ולעומת זאת, ב-
[ltr]Hutchinson Telephone Company v. Fronteer Sirectory Company, 586 Federal Supp, 911 (Minnesota 1984)[/ltr]
נקבע כי מדריך טלפון המכיל רק רשימה של עובדות אינו זוכה להגנה. דוגמה נוספת היא פסק דין
[ltr]Eckes v. Card Prices Update, 736, F2nd 859 (2nd circuit 1984)[/ltr]
בו נקבע כי רשימה של 5,000 כרטיסי בייסבול הבאה לייצג את הכרטיסים הטובים ביותר מוגנת, כי רשימה זו נבחרה מתוך רשימה של 18,000 כרטיסים, ובכך השקיע יוצר הרשימה מקוריות ומחשבה.

מפות גאוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון, מפות גאוגרפיות, אף שהן מייצגות דבר מוסכם - פני שטח גאוגרפיים, מוגנות בזכויות יוצרים. יודגש כי יכול לבוא אדם ולצייר מפה של השטח, ולאחריו יבוא אדם אחר וימדוד שוב את אותו השטח, ויצייר מפה זהה, ועדיין אין הוא מפר את זכויות היוצרים של מצייר המפה הראשון. כל מפה ומפה מוגנת בנפרד, ואף שהן יכולות להיות זהות, אין האחת הפרה של השנייה. כמו כן - הסימנים המוסכמים במפות, בדומה לסימנים מתמטיים, אינם מוגנים (לדוגמה - קו כחול לנחל איתן, קו כחול מקוקו לנחל אכזב). על הטוען להפרת זכויות יוצרים להוכיח שהמפה השנייה הועתקה מהמפה הראשונה. דבר זה ניתן להוכחה אם יוצר המפה השנייה לא ביצע כל מדידות בשטח ולא צילם תצלומי אוויר, או אם, לדוגמה, שגיאה המופיעה במפה הראשונה מופיעה גם במפה השנייה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק זכות יוצרים, 1911, מפות גאוגרפיות קיבלו הגנה כיצירה ספרותית, בהיעדר הגדרה מדויקת. החוק משנת 2007 קובע בסעיף ההגדרות כי "מפה" היא יצירה אמנותית המקבלת הגנה כמו כל יצירה אמנותית אחרת.

בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה, על פי החוק משנת 1988, המפות מוגנות בזכויות יוצרים, כיצירת אמנות גרפית (אין בכך הבדל להגנה הניתנת על יצירה סיפרותית, אך ההגדרה שונה).

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי המשפט פסקו כי גם אם שתי מפות זהות, אם השנייה היא מקורית, הרי שאין ביצירת המפה השנייה הפרה של זכויות היוצרים. ראו:
[ltr]Geographia Ltd. v. Penguin Books Ltd.[/ltr]

בדיחות וקריקטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיחות אינן מוגנות בזכויות יוצרים, משום שבדיחה היא למעשה רעיון (מצחיק) וככזה אינה יכולה להיות מוגנת. יחד עם זאת, ניסוח ספציפי של בדיחה הוא יצירה מוגנת. אוסף בדיחות מהווה לקט מוגן אם האיסוף מקורי (ראו לעיל). קריקטורות, לעומת בדיחות, מהוות ציור המייצג את הרעיון, וככל ציור אחר הינן מוגנות.

צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הבדל בין צילום אמנותי, שנחשב יצירה אמנותית הראויה להגנה (ביצירה זו משקיע הצלם את כשרונו ועבודתו - בוחר את נושא הצילום ואת שעת הצילום, את כמות האור והחשיפה ואת רגע הצילום), לבין צילום סתמי - כגון תמונת פספורט או צילום דוקומנטרי. אולם, גם צילום כזה יזכה בהגנה משפטית, אם מתמלא תנאי המקוריות. גם צילום של אובייקט סתמי (כיסא, עלה) יכול להיות יצירה אמנותית בשל העבודה והכישרון שהושקע בו, וגם צילום דוקומנטרי ייחודי יכול לקבל הגנה (לדוגמה: תמונת הצנחנים בכותל - תמונה זו אמנם דוקומנטרית אך בשל ייחודה היא עומדת בדרישת המקוריות וזכאית להגנה).^[12]
בחוק משנת 1911, המונח "צילום" הוגדר בסעיף 35 (1) לחוק (סעיף ההגדרות), כאשר סעיף (5) (1) (א) לחוק קבע כי מזמין התמונה הוא הבעלים בזכויות בה.^[13] במצב בו אין הזמנה, הבעלים בצילום הוא הבעלים של הנגטיב (סעיף 21 לחוק).
החוק משנת 2007 הגדיר במפורש "יצירת צילום" ו"יצירה קולנועית" והעניק לשתיהן הגנה מפורשת.
סעיף 35(ב) לחוק משנת 2007 משנה במעט את המצב שהיה קיים קודם לכן בקשר לצילומים:

(ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת.

השינוי הוא שהבעלות של המזמין היא רק בקשר לאירועים משפחתיים או פרטיים, ולא בכל צילום. יחד עם זאת, ייתכן שבתי המשפט יקבעו שהחריג של בעלות המזמין חל בכל מקרה.

צילום של צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של צילום, מהווה למעשה העתקה של הצילום והפרה של זכויות היוצרים בצילום.
החוק משנת 2007 מגדיר:

העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות –
(1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר;
(2) עשיית עותק תלת-ממדי של יצירה דו-ממדית;
(3) עשיית עותק דו-ממדי של יצירה תלת-ממדית;
(4) העתקה ארעית של היצירה.
— סעיף 12 לחוק

וקובע כי:

"עותק מפר" – עותק של יצירה שיש בה זכות יוצרים, למעט בניין או מבנה אחר, שהוא אחד מאלה:
(1) עותק שנעשה בישראל בלא רשותו של בעל זכות היוצרים באופן שמהווה הפרה של זכות היוצרים להעתקה כאמור בסעיף 11(1);

צילום של יצירה מוגנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת צילום של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים (ציור או פסל, לדוגמה), ניתן להשתמש בצילום רק בתנאי שהתקבל אישור מבעלי זכויות היוצרים של היצירה המוגנת. אין צורך באישור כזה כאשר היצירה מוצגת לציבור, ובלבד שיצירה זו מוצגת דרך קבע באופן ציבורי (ראו בהמשך).
החוק משנת 1911 איפשר שימוש הוגן מסוים ביצירת יצירות נגזרות מיצירות המצויות במקום ציבורי:

עשייתם או פרסומם של ציורים, שרטוטים, פיתוחים, או צילומים של יצירת פיסול או מלאכת אמנות, אם דברים אלה נמצאים באופן קבוע במקום או בבנין צבורי, או עשייתם או פרסומם של ציורים, שרטוטים, פיתוחים או צלומים (שאינם מסוג שרטוטים או תרשימים אדריכלים) של כל יצירה אדריכלית אמנותית
— סעיף 2 (1) (iii) לחוק זכות יוצרים, 1911

החוק משנת 2007 משמר אפשרות זו של יצירת יצירות נגזרות:

שידור, או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי.
— סעיף 23

ציטוט שאינו מהווה פגיעה בזכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש הוגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – שימוש הוגן
סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, קבע:

"רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים, בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים: (I) כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית. (II) ..."

בפסיקה נקבע שכדי לזכות בהגנת הטיפול ההוגן צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]טיפול הוגן - המבחנים העיקריים לכך הם:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none;"]
[*]השימוש אינו מסחרי / אינו למטרת רווח,
[*]השימוש תורם לערכים החשובים לחברה, לחינוך ולתרבות.
[/list]


[*]מטרת השימוש - לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית.

[/list]
וכך נפסק:

"לשון הסעיף מצביעה על כך שמדובר בתנאים מצטברים ורשימת המטרות המפורטות בסעיף היא רשימה סגורה וממצה"
— רע"א 2687/92 גבע נ' חב' וולט דיסני

במסגרת זו, ציטוט קצר מיצירה שזכויותיה מוגנות, למטרת מחקר או ביקורת ספרותית, היה מותר לפי הדין הקודם גם ללא קבלת הסכמה מראש מבעל זכויות היוצרים. אין כללים שקובעים את היקף הציטוט המותר. הקביעה תהיה בדיעבד, על ידי בית המשפט. בפסיקת בתי המשפט נקבע תנאי נוסף לזכאות להגנה של השימוש ההוגן - והוא שמירה על הזכות המוסרית של המחבר של היצירה המקורית. לפי תנאי זה, לצד כל ציטוט מסוג זה יש לציין את שם היוצר.
בשנים האחרונות הולכת ורווחת גישה המייחסת פחות חשיבות למטרת השימוש, מתוך הנחה שכל מטרה היא מסחרית במידה זו או אחרת, ויותר חשיבות לאופן השימוש.
החוק משנת 2007 משמר גישה זו וקובע:

(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן.
— סעיף 19

סעיף זה מאמץ למעשה את המבחנים שנקבעו בפסיקה קודם לכן, ומאפשר חקיקת משנה (באמצעות תקנות) בעניין זה.

שימושים מותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ד של החוק משנת 2007 קובע שורה של שימושים מותרים, כלומר מצבים שבהם מותר למשתמש לבצע פעולות ביצירות מבלי לבקש את רשות בעלי הזכויות ומבלי לשלם לבעלי הזכויות דבר. השימוש המותר המרכזי הוא שימוש הוגן, שמנוסח כ"הגנת סל" למשתמש. שימושים אחרים הם ספציפיים, לנסיבות שמתוארות בכל אחד מהסעיפים. בין היתר, החוק מתיר ציטוט להליכים משפטיים:

"שימוש ביצירה בהליכים משפטיים או בהליכים מינהליים לפי דין, לרבות דיווח על הליכים אלה, מותר בהיקף המוצדק בשים לב למטרת השימוש."
— סעיף 20

בנוסף, על פי החוק משנת 2007, סעיפים 3ב - 3ה לפקודת זכות יוצרים נשארים תקפים. סעיפים אלו מרשים העתקה של יצירות לשם שימוש פרטי וביתי:

"לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות".

סעיפים אלה נוספו לפקודה בשנת 1996.

העברת זכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק משנת 2007 קובע דרישת כתב (דרישה שהחוזה יהיה בכתב, ולא בעל פה) להעברת זכויות יוצרים. בית המשפט העליון פירש את הדרישה כראייתית, ולא מהותית.^[14]
הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, החוק משנת 1911. סעיף 5 בחוק זכויות יוצרים 1911, תחת הכותרת "זכות בעלות על זכות יוצרים וכדומה " :
5(2) יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעל שלטון עצמי, או לכל חלק אחר של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה, למשך כל תקופת זכות היוצרים, או לכל חלק ממנה, ויכול הוא לתן כל טובת-הנאה בזכות על פי רישיון, ואולם כל העברה או נתינה כאלה, לא יהא כוחן יפה, אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה העברה או הנתינה או על ידי בא כוח המורשה כהלכה
. סע' 37 בחוק משנת 2007 קובע בין השאר כי:

(א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי.
(ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.
(ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב.
— סעיף 37 לחוק

במקרה שאין הסכם בכתב, קבע החוק משנת 2007 ברירות מחדל מחייבות לגבי זהות הבעלים:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]בסע' 33(1) נקבע שיוצר שיצר יצירה למען עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה.

[*]בסע' 34 נקבע שכאשר היצירה נוצרה במסגרת שכיר-מעביד, המעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים.

[*]בסע' 35 נקבע שאם היצירה הוזמנה מעובד פרילנסר, הרי שהיוצר עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, למעט שני מקרים מיוחדים:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none;"]
[*]הזמנת צילומים פרטיים.
[*]בסע' 33(2) נקבע שהמפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט.
[/list]


[*]בסע' 36 נקבע שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה ממשלתית.

[/list]

ויתור מפורש על זכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל זכויות היוצרים רשאי לוותר במפורש על זכותו ביצירה. דוגמה לתוכנה שבה אין ליוצרים כלל זכויות יוצרים היא בסיס הנתונים SQLite. כך למשל בכל יצירה שפורסמה תחת רישיון קריאטיב קומונס CC-0.

תוכנה חופשית - ללא שליטת בעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבעל זכויות היוצרים שמורה הזכות לוותר על ההגנה שמקנה לו החוק, כולה או חלקה. דוגמה בולטת לכך היא ויקיפדיה, שהערכים הכתובים בה חופשיים לכול וניתן לצטט מהם כמעט ללא הגבלה, בהתאם לתנאי רישיון Creative Commons מסוג ייחוס-שיתוף זהה, שהוא מעקרונות היסוד שלה. כל תורם שומר על זכויות היוצרים לתוכן, אולם מרשה שימוש בו בתנאים נוחים לכל דכפין.
הוויתור על הזכות יכול להיות פרטני, בכל מקרה לפי נסיבותיו, או כללי. למשל, מנגנון כללי לוויתור על זכויות הוא תוכנות קוד פתוח, המכונות גם תוכנות חופשיות, כמו פיירפוקס. תוכנות אלה מראות כי ניתן ליצור יצירות איכותיות גם ללא תמריץ כספי. בתוכנות כאלה, מאפשרים בעלי הזכויות שימוש ללא תשלום, בדרך כלל תוך שמירה על הזכות המוסרית לייחוס הולם, כלומר מתן קרדיט, ובדרך כלל תוך שמירה על חירות המשתמשים לשנות את התוכנה כראות עיניהם, בכפוף לכך שגם השינויים יהיו פתוחים באופן דומה. רישיונות הקוד הפתוח מגוונים ושונים זה מזה. למשל, יש כותבים מקוונים, ששומרים את זכויותיהם כיוצרי התוכן, אך משחררים אותו לציבור תחת רישיון המאפשר הפצה חופשית (כגון רישיון GFDL).
אתרים ממשלתיים רבים מתירים במפורש, בהודעות זכויות היוצרים שלהם, "ציטוט מתוך החומר המוגן באופן סביר" (בנוסף לשימוש ההוגן המותר לפי החוק).

גמר תוקפה של ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות כתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגנה על זכויות יוצרים אינה ניתנת לנצח. בישראל העניקה "פקודת זכות יוצרים, 1924" הגנה לתקופה של שבעים שנה משנת מות היוצר או המחבר (סעיף 5 (4) אשר תיקן את חוק זכות-יוצרים, 1911). חוק זכויות יוצרים 2007 שימר תקופת הגנה זו בסעיף 38 לחוק. על כלל זה מתבסס פרויקט בן יהודה, המעלה לאינטרנט יצירות מהקלאסיקה העברית שזכויות היוצרים עליהן פגו. זכויות יוצרים ליצירה אנונימית או פסיבדונימית (תחת שם עט) מוקנות לשבעים שנה מיום פרסומה. במקרה שיש כמה מחברים ליצירה, זכויות היוצרים יחולו 70 שנה ממותו של האחרון שבהם (מצב זה מפורט בסעיף 29 לחוק זכויות יוצרים משנת 2007). ביצירה מתורגמת, עצם התירגום מהווה יצירה חדשה ועל כן, שנות זכויות היוצרים נמנות ממותו של המתרגם ולא של היוצר המקורי. כאשר היוצר אינו ידוע, זכויות היוצרים יפוגו 70 שנה מפרסום היצירה, אלא אם מתגלה זהות היוצר קודם לכן.

יצירות רשמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבהתאם לסעיף 18 לחוק זכויות היוצרים משנת 1911 יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה היו מוגנות 50 שנה מיום פרסומן, בהתאם לסעיף 42 לחוק זכויות היוצרים משנת 2007, יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה - מוגנות 50 שנה מיום יצירתן. בכך משנה החוק את המצב שהיה קיים קודם לכן בו יכלו זכויות היוצרים להיות לתקופה ארוכה בהרבה מ-50 שנה ממועד היצירה (שכן אם לא פורסמו, לא החל מניין השנים). לעניין סעיף זה של החוק, מוגנות גם יצירות שנוצרו על ידי קבלן עבור המדינה - לדוגמה פרסומים או מחקרים שהוזמנו על ידי המדינה (סעיף 36 לחוק משנת 2007, המשמר את המצב שהיה קיים בחוק משנת 1911). בארצות הברית, צרפת וגרמניה, יצירות רשמיות הן יצירות ששוחררו לנחלת הכלל ואין עליהן זכויות יוצרים (כך למשל כל יצירות השלטון הפדרלי בארצות הברית משוחררות לרשות הציבור).

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד חקיקת החוק בשנת 2007, ההגנה על צילומים פקעה חמישים שנה אחרי יצירת הנגטיב (או במקרה של תמונה שהונפקה על ידי מוסד של המדינה, חמישים שנה לאחר פרסומה).
תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003, הסביר תקופת הגנה מקוצרת זו^[15]:
יצירות צילום, על אף ערכן האמנותי, שונות מיצירות אחרות בכך שלעתים קרובות הן מתעדות את המציאות, ולתיעוד זה חשיבות ציבורית מיוחדת בחלוף הזמן. האיזון המתחייב בין הרצון לתמרץ את היוצר לבין אינטרס הציבור הוא שונה, אפוא, מהאיזון הקיים ביצירות אחרות, ולכן גם מוצע להשאיר את התקופה הקבועה כיום, הקצרה יותר מתקופת ההגנה על יצירות אמנותיות אחרות.
אולם, בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007,כפי שהתקבל בכנסת, הוארכה תקופת ההגנה, וצילום מוגן כמו כל היצירות האחרות, ממועד היצירה, למשך חיי היוצר ועוד שבעים שנה לאחר מותו. המצב המשפטי בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה (כך, למשל, סעיף 12 לחוק זכויות היוצרים הבריטי משנת 1988). דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים שינוי זה:

נוכח התפתחות שחלה בעניין זה באמנת WCT מוצע להשוות את תקופת ההגנה על יצירות צילום לתקופה הקבועה לכל יצירה אמנותית אחרת, דהיינו חיי היוצר ועוד 70 שנים. הצורך הציבורי המתעורר לעתים להתיר שימוש ביצירות צילום בהיבט התיעודי שלהן, ימצא את ביטויו במסגרת סעיף 19 המוצע שענינו שימוש ההוגן.

לפי הוראות המעבר בחוק, סעיף 78(ט), סעיף זה של החוק לא חל על תמונות שצולמו קודם ליום כניסת החוק לתוקף, ומשמעות הדבר שזכויות היוצרים על התמונות שצולמו עד 25 במאי 2008 יפוגו בחלוף 50 שנה ממועד הצילום, ואילו צילומים שצולמו לאחר מכן, יזכו להגנה למשך חיי היוצר ועוד 70 שנה לאחר מותו.

הקלטות קול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בהקלטות קול ("תקליט" כהגדרת החוק משנת 2007) תקופת זכויות היוצרים היא ל-50 שנה מפרסומה (סעיף 41 לחוק משנת 2007). החוק מגדיר "תקליט" בסעיף 1 כ-"טביעה של צלילים, למעט טביעה של צלילים ביצירה קולנועית".

מועד תחילת חישוב התקופה המוגנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספירת התקופה שבה היצירה מוגנת מסתיימת בסוף השנה שבה מת היוצר. לדוגמה, במקרה שבו כותב הספר נפטר ב-2 בינואר, תסתיים ההגנה ביום 31 בדצמבר בשנת ה-70 למותו, כך שהיצירה תהיה מוגנת למשך 71 שנים פחות יום מיום מותו. כלל זה מופיע גם בסעיף 7 (5) לפרוטוקול פריז משנת 1971, שנספח לאמנת ברן. הדין הישראלי הכיל כלל זה בדין הישן, בסעיף 5 (3) לפקודת זכות יוצרים, 1924, וכלל זה נותר בתוקף גם בהתאם לסעיף 43 לחוק משנת 2007 הקובע:

תקופת זכות היוצרים ביצירה תסתיים ב-31 בדצמבר של השנה שבמהלכה אמורה לפקוע הזכות לפי הוראות פרק זה.

עם פקיעת זכויות היוצרים, יצירות מועברות לרשות הציבור. לאיזכור עובדה זו חוגגים ברחבי העולם ב-1 בינואר את יום נחלת הכלל.

הציון "כל הזכויות שמורות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציון "כל הזכויות שמורות", היה נהוג בעבר מתוקף אמנת בונוס איירס משנת 1910. על-פי אמנה זו, יש לציין משפט זה על גבי יצירה, על מנת שזו תהא מוגנת. אולם, לפי תיקון ברלין משנת 1908 לאמנת ברן (שמחייבת גם את ישראל), אסור למדינות החברות באמנה להתנות את ההגנה המשפטית ליצירות בדרישות פורמליות כלשהן, ובכלל זה ברישום השורה הנ"ל, בהפקדה של היצירה או ברישומה במרשם ממלכתי וכדומה. לכן, כדי לזכות בהגנה משפטית ליצירות אין חובה לציין משפט זה על-גבי יצירה. עם זאת, אין מניעה לכך, והשימוש במשפט הנ"ל ובסימון (c) ממשיך במקרים רבים - כהבהרה או אף מחוסר ידיעה לגבי יתירותו. לרישום עשויים להיות יתרונות ראייתיים בהליך דיוני.

עבירה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ומדינות רבות אחרות הפרה של זכויות יוצרים לצורך מסחר או הפקת רווח כספי היא עבירה פלילית שדינה מאסר עד 5 שנים. סעיפי ההפרה והעונשין מפורטים בפרק ט' לחוק זכויות היוצרים 2007.

מלחמה בהפרות זכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות אחדות בעולם ישנם ארגונים המתמחים במלחמה בהפרת זכויות יוצרים. ארגונים אלה מתחקים אחר עקבותיהם של אנשים פרטיים וגופים מאורגנים, המפרים את זכויות היוצרים של יוצרים ממגוון רבדים: ספרות, שירה, מוזיקה, קולנוע וכדומה.
בישראל פועל הסניף הישראלי של BSA - איגוד יצרני תוכנה שפועל כנגד פיראטיות תוכנה; ארגון אלי"ס שפעל כנגד העתקות לא-מורשות של סרטים. מאז אפריל 2011 פועל בישראל ארגון זיר"ה, שמאגד קבוצה של בעלי זכויות מכמה תחומים. הארגון מתמקד בהפרות הקשורות באינטרנט.

התנגדות לזכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]