קללת מעריב- כל מי שקנה את מעריב בעבר פשט רגל או הלך לכלא או נפטרבפתאומיות

תחילתו של "מעריב" בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים,יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס עזב קרליבך את "ידיעות אחרונות", וייסד בן לילה עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. המחלוקת בין מוזס וקרליבך, משקפת, בין היתר, את הפער שבין הגישה הרואה בעיתון עסק כלכלי גרידא, אותה ייצג מוזס, לבין הגישה שעיתון משמש קודם כמכשיר ציבורי. בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה תפוצת "ידיעות אחרונות" לאפס, בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.
גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות, נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מהמילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת)[2].
כיוון שלא היה בידי מקימי "מעריב" מספיק הון להקמתו ואחזקתו הסדירה של עיתון יומי, הוחלט להיעזר במשקיעים חיצוניים (ובראשם משפחות חפץ ובן-עמי), שרכשו כמחצית ממניותיה של חברת ההוצאה-לאור שהוקמה לצורך כך, הוצאת מעריב-מודיעין בע"מ. יתר המניות נמסרו לידיהם של העובדים. בעיתון החדש הונהגה הפרדה גורפת בין המערכת ובין הבעלים. עם זאת, ובניגוד לרושם שעשוי היה להיווצר מהצהרת הכוונות של המקימים, מערכת העיתון לא התנהלה באופן דמוקרטי לחלוטין, שכן בישיבות הנהלת המערכת לקחו חלק אך ורק אנשי דור המייסדים[3].
ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק,שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לאזר, דוד גלעדי, אהרן אבן-חן ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. כך גם אהרן קלאוס, שכיהן כעורך החדשות של העיתון מ-1949 ועד1961. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.
מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.

שנות ה-60 של המאה ה-20

בראשית שנות ה-60 היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות ה-70 התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.

שפל שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20

בשנות ה-70 וה-80 ירדה קרנו של "מעריב". שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, "ידיעות אחרונות", שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. סיסמתו של "מעריב", "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.
עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.
בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.
ב-1987 השיקו דיסנצ'יק והמעצב שמעון זנדהאוז מהפכה עיצובית ב"מעריב", ובכללה החלפת הגופן הנפוץ והמסורתי שבו נדפס הטקסט - פרנק-ריהל, בגופן חדש שעוצב במיוחד עבור העיתון, "כסלו". הכותרות המשיכו להידפס בגופן הקודם. השינויים לא התקבלו אצל הקוראים, ותפוצת העיתון, שגם כך הייתה בירידה, ירדה באופן תלול. כעבור שנתיים וחצי חזר בו העיתון מהשינוי[4].
ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל בסאם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.

הרכישות וההתאוששות

שינוי חל לאחר כניסתו של רוברט מקסוול כמשקיע בעיתון ב-1988. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, שרכש בתחילה רבע ממניות העיתון, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו לשימוש מכונות דפוס צבעוניות, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר. בתחילת שנות ה-90 הגדיל מקסוול את אחזקתו והפך לבעל המניות העיקרי.
מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". את היומון קנתה משפחת נמרודי. עופר נמרודי, המו"ל החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".
לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע פרסום תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.
בינתיים הגיעה התחרות בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" לשיא. נחשפה פרשה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מ"ידיעות אחרונות" הורשעו בפלילים.
"מעריב", שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת "מעריב", קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:

תהליך טבלואידיזציה מהיר ועמוק עבר על שני העיתונים הגדולים והעמיד אותם בשורה אחת עם עיתוני הרכבת התחתית, מבלי שיש כאן עדיין רכבת תחתית. הכותרות הצעקניות, היחס בין כותרת לטקסט, בין טקסט לתמונות, השטחיות, הרשלנות, התקינות הלשונית, איות השמות והמונחים, שלא לדבר על טעויות דפוס והגהה.

משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, (ומי שהיה אז מקורבו, הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.
בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.
בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.
תחקיר אחר חשוב של "מעריב" הוביל לחקיקת חוק השבת נכסי הנספים בשואה. חוק זה בא בעקבות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות ח"כקולט אביטל, שנוסדה בעקבות שני תחקירים מאת עו"ד דוד לביא שפורסמו ב-24.12.99 וב-17.3.00 ב"מעריב". תחקירים אלה חשפו לראשונה שמדינת ישראל מחזיקה ברשותה רכוש של קורבנות השואה. ח"כ יוסף לפיד, שר המשפטים לשעבר, שיזם את החוק להשבת נכסי הנספים בשואה, אמר כי "זה אחד החוקים החשובים ביותר בתולדות המדינה. חבל שהוא לא נחקק לפני 50 שנה".

תקופת אמנון דנקנר

מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול ביותר.
עריכתו של דנקנר התאפיינה בהמשך הניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הידיעות החדשותיות היו קצרות, התמונות והתצלומים הצבעוניים תפסו מקום רב, והכותרת הראשית, שבעבר נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.
בדנקנר הוטחה ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורים שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמה בעטיים של אלו.
המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי התבטאו לעתים באופן שבו סוקרה ב"מעריב" עבודתה של פרקליטות המדינה, ומעל דפי העיתון הרבו לתקוף את אלו שכונו "כנופיית שלטון החוק".
חברת האם של "מעריב" - "מעריב החזקות בע"מ" הונפקה בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליחה להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות החזיקה קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן החזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.
בשנות ה-90 החלה קבוצת "מעריב" להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך בכל הארץ.
ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בניגוד לאתר "מעריב" הקודם, nrg כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.
בספטמבר 2004 הורשע התאגיד המחזיק בעיתון בעבירה של פרסום מתן שירותי זנות[5].
בעקבות האינתיפאדה השנייה בחר "מעריב" לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי "מעריב" חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן-דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002–2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וחולל סערה כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופי להצהרה אנטישמית של מהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.
בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מאמר מערכת בשם "עברתם כל גבול" מאת דנקנר ודן מרגלית, שהודפס בכותרתו הראשית של העיתון. הקמפיין דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". למרות שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, "מעריב" נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.
בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואים, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).
ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דני חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל.
לאורכה של שנת 2006, ועל רקע תוצאות עסקיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העתון, בהםארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. מגעים אלה לא הבשילו לכלל עסקה.
ביולי 2007 הודיע דנקנר כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידו כעורך בתחילת 2008, אך הוא צפוי להישאר בעיתון. עם המשך הפרסומים על תוצאות עסקיות קשות, נמשך גם גל ההתפטרויות והעזיבות של בכירי העיתון בהם סגן העורך הוותיק אבי בטלהיים, הפובליציסט הוותיק דן מרגלית, המשנה לעורך חיליק שריר ובכירי מינהל למיניהם[6].

לאחר תקופת אמנון דנקנר

בדצמבר 2007 נכנסו דורון גלעזר ורותי יובל לתפקיד עורכי "מעריב", במקום דנקנר[7]. במהלך כהונתם, פרסם "מעריב" על מלוא שערו קריאה לשחרורגלעד שליט, שנעשתה בעיבוד של כתב ידו. הפרסום עורר מחלוקת, והיו שטענו שמעריב חרג מתפקידו העיתונאי[8]. גם לאחר כניסתם לתפקיד המשיך העיתון לספוג הפסדים, והשניים נאלצו לבצע שורה של צעדי ייעול. ביולי 2008 התפטר מתפקידו יו"ר הדירקטוריון דוד קמחי[9], בנובמבר של אותה שנה מכר גוסינסקי את אחזקותיו ב"מעריב". במאי 2009, לאחר פחות משנתיים בתפקיד, התפטרו גלעזר ויובל על רקע סירובם לבצע קיצוצים נוספים במצבת העובדים ובשכר[10]. במקומם מונה לתפקיד העורך הראשי יואב צור[11]. כהונתו אופיינה במהלכי ייעול דרסטיים, שהובילו לצמצום ניכר במצבת כוח האדם של מערכת העיתון. בתקופת כהונתו של צור ניהל "מעריב" קמפיין נגד מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. זאת, בעקבות חשיפת עיתונאי "מעריב", קלמן ליבסקינד, כי גלנט השתלט על שטחים במושב עמיקם[12]. פרסומים אלה הובילו לביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל.
במאי 2010 נחתם הסכם למכירת 30% ממניות "מעריב החזקות" ממשפחת נמרודי לאיש העסקים זקי רכיב[13], מינויו של רכיב ליו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת. בדצמבר 2010 מינה רכיב את אבי משולם לתפקיד עורך העיתון. רכיב הצהיר מן היום הראשון כי בכוונתו לשים דגש על מהדורה דיגיטלית של העיתון, ומינויו של משולם, שלא היה לו ניסיון קודם בעיתונות מודפסת, נתפש כחלק מאסטרטגיה זו[14]. אך במאי 2011, פחות משנה לאחר שהשלים את רכישת "מעריב", מכר רכיב את רוב אחזקותיו בעיתון, מבלי שיישם כלל את תוכניותיו לדיגיטציה של העיתון. ככל הנראה, המכירה נעשתה לאחר שהבין עד כמה מצבו הכלכלי של "מעריב" קשה[15].
בשנת 2010 הוביל העיתון קמפיין לשחרור החייל החטוף גלעד שליט שנקרא "למען גלעד". בגיליון יום שישי, 25 ביוני חולקו סרטים צהובים לקוני העיתון.

רכישת השליטה ב"מעריב החזקות" על ידי IDB

ביוני 2011 רכשה חברת "דיסקונט השקעות" מקבוצת IDB שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר כ-61% ממניות "מעריב החזקות" בהשקעה כוללת של 147 מיליון ש"ח, ונכנס לתוקף הסכם בעלי מניות בינה ל"הכשרת היישוב" שבבעלות עופר נמרודי שבבעלותה נותרו 27% ממניות החברה[16]. בחודש זה החל העיתון לשנות פניו: עיצוב סולידי הועדף על פני סגנון צעקני, טקסט על פני תצלומים ושחור-לבן על פני גופנים צבעוניים. "מעריב", שהיה מזוהה עם הסגנון שמאפיין את "ידיעות אחרונות", הלך ונעשה דומה בעיצובו ל"הארץ"[17]. בנוסף, חודשו מוספי התרבות והכלכלה היומיים של העיתון שקודם לכן צומצמו עד לכדי סגירה, מונו להם עורכים חדשים, ובחודש אוגוסט הוחלף גם עורך העיתון[17]. מינויו של ניר חפץ במקום אבי משולם, שכיהן בעברו כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים (בהם נוחי דנקנר), העלה חשש לניגודי עניינים אפשריים בקרב בעלי מניות ועובדים ב"מעריב". לפי אותן טענות, חפץ יתקשה להתנהל כעורך מקצועי ובלתי תלוי בעת סיקור עניינים שונים הנוגעים למקורביו[18]. הועלו טענות כי בתקופה זו הפרשנות בעיתון נטתה לתמוך באינטרסים הכלכליים של ה"טייקונים" כגון הבעלים נוחי דנקנר[19][20].
כחלק מהניסיון ליצור תדמית חדשה לעיתון הוא עבר בתקופה זו שינוי: העמוד הראשי מלא טקסט בדמות פתיחי כתבות ומאמרי דעה, והעיתון החל ללבוש ארשת יותר רצינית מבעבר. מאמרי הפובליציסטיקה החלו מוצאים את מקומם בעמוד הראשי גם בימים ללא אירועים מיוחדים, ועמודי הדעות נדדו מ"המגזין" לתוך דפי הכותרת.
בדו"ח שהגישו לבית המשפט כתבו הנאמנים שמונו לעיתון: "תקופת דסק"ש מאופיינת בניהול בזבזני מחד, ובהתערבות בתוכני העיתון מאידך, לצורך מציאת חן בעיני הנהלת אי.די.בי. השליטה של העורך הראשי, ניר חפץ (שמונה על ידי דנקנר; נ"ט), בתוכן העיתון הייתה רבה, אך השימוש בשליטה זו נעשה בחלק מהמקרים גם לטובת בעלי העיתון ואחרים שהעורך הראשי חשב כי יש צורך להגן עליהם".[21]

המשבר שהוביל למכירת העיתון

ביולי 2012 הודיע העיתון על קיצוצים חדים נוספים, לרבות צמצום מסיבי של המהדורה המודפסת והתרכזות במהדורה הדיגיטלית של העיתון^[22]. בנוסף למהדורה הדיגיטלית, נפתחה גם המהדורה המודפסת של העיתון, בימי א'-ה', לקריאה בחינם לכל הגולשים באתר האינטרנט "nrg מעריב". בדו"חות הכספיים של "מעריב החזקות" לרבעון השני של 2012 נרשם הפסד של 244 מיליון ש"ח, רובו עקב הפחתה חד-פעמית בערך הנכסים של העיתון^[23].
המשבר הוביל את מערכת העיתון לצעדים לא שגרתיים:

• ב-3 בספטמבר 2012 פורסמו בעיתון בהבלטה ארבעה מאמרי דעות שאוגדו תחת הכותרת "מה האינטרס האמיתי מאחורי המתקפה של כנופיית 'דה-מרקר' על 'מעריב' ו-IDB", וכותביהם התראיינו בנושא זה גם ברשתות הארציות ברדיו^[24].
  
  
• ב-23 באוקטובר 2012 העיתון יצא לאור עם עמוד שער לבן, ובמרכזו רק בקשה של עובדי העיתון לאפשר לעיתון להמשיך להתקיים.
  
  

ב-20 בספטמבר 2012 נחתם הסכם למכירת "מעריב" (יחד עם יתר כתבי העת של הקבוצה ואתר האינטרנטnrg מעריב) למו"ל שלמה בן-צבי[25], תמורת 70 מיליון ש"ח (סכום שעשוי לגדול ל-74 מיליון ש"ח, בהתאם להצלחה בגביית חובות לעיתון). במהלך המשא ומתן על מכירת העיתון יצאו עובדי העיתון להפגנות, מחשש לפגיעה בזכויותיהם ובשל הגילוי כי משך שנים לא הופרשו להם כספי הפנסיה והפיצויים במלואם[26]. חברת "מעריב החזקות" הצהירה שבכוונתה לייעד את התמורה בגין מכירת העיתון לכיסוי התחייבויותיה לעובדיה[25]. במקביל להסכם הגישה "מעריב החזקות" בקשה לצו הקפאת הליכים. הצו ניתן, ונקבע בו שהנאמנים אינם מחויבים להסכם המכירה שנחתם, ובסמכותם למצוא הסדר טוב יותר[27]. לאחר בדיקה, הנאמנים מכרו את העיתון לבן צבי.
בד בבד עם פרוץ המשבר, התאגדו עיתונאי "מעריב" תחת ארגון העיתונאים בישראל והקימו את ועד עיתונאי מעריב. ועדי העובדים ב"מעריב" הם שהובילו את ההפגנות, ואת המשא ומתן עם הנאמנים שמונו לעיתון על ידי בית המשפט ועם הרוכש בן-צבי.

תקופת שלמה בן-צבי והסגירה

עורך העיתון ובעליו מנובמבר 2012 היה שלמה בן-צבי. עם העברת העיתון לשליטתו חתם בן-צבי על הסכם קיבוצי עם העובדים, שהוא הסכם קיבוצי ראשון בעיתונות הפרטית בישראל זה שנים ארוכות. בין הצדדים התגלע סכסוך על מימוש ההסכם, שהוביל לשביתה בת יום, שבה העיתון לא יצא לאור^[28]. יום לאחר ששבו לעבוד, פוטרו כ-100 מעובדי "מעריב" ובהם בן כספית, יהודה שרוני, ליאור דיין, יעקב זיו. המוסף הכלכלי "עסקים" נסגר והוחלף בידי מוסף שמסופק על ידי "גלובס". "ז'ורנל" נסגר ואף "המגזין" צומצם לשלושה כותבים^[29].
באוקטובר 2013 פינה העיתון את "בית מעריב" שברחוב קרליבך. מרבית עובדי העיתון הועברו לירושלים, בסמוך למערכת "מקור ראשון", וחלק קטן נותר במגדל רובינשטיין, השוכן אף הוא בצומת "מעריב"^[30]. בית מעריב עצמו מועמד להריסה, ותחתיו יוקם מגדל בן 55 קומות^[31].
בנובמבר 2013 החל מעריב להפיץ מהדורה ערב חינמית (חינמון) שמחולקת בתחנות רכבת ובצמתים מרכזיים, בנוסף למהדורת הבוקר הרגילה^[32].
ב-9 במרץ 2014 לא הופץ העיתון^[33] ורק נמצא בגרסה הדיגיטלית באתר nrg. באותו יום אושרה בקשתו של בן צבי לצו הקפאת הליכים לחודשיים^[34]. למחרת העיתון לא יצא בשום פלטפורמה, דבר שסימן את סוף עידן מעריב היומי, למרות שחינמון הערב עדיין יצא עד סוף חודש אפריל.^[35]

• 
  עמוד השער של העיתון היומי "מעריב", הגיליון האחרון, 9 במרץ 2014
   
  
  
• 
  עמוד השער של "מעריב" חינמון הערב, הגיליון האחרון, 29 באפריל 2014
  
  

מכירה לאלי עזור, פתיחה מחדש, איחוד ושינוי השם

 ערך מורחב – מעריב השבוע
ב-6 באפריל 2014 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת "מעריב" לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבבעלות אלי עזור תמורת 4 מיליון ש"ח. ימים אחדים קודם לכן אישר בית המשפט את מכירת אתר האינטרנט "nrg מעריב" לעיתון "ישראל היום" כך שלמעשה הופרדו העיתון והאתר שעבדו יחד עד אז. שתי העסקאות קיבלו את האישור של הממונה על ההגבלים העסקיים^[36]. העיתון קיבל שם חדש, "מעריב השבוע" והעיתון בימי שישי נקרא "מעריב סופהשבוע" והוא איחוד של "מעריב" והשבועון "סופהשבוע" של קבוצת "ג'רוזלם פוסט". אתר מעריב החדש נקרא מעריב אונליין.