רוזנברג, דוקטור למדעי המחשב בשנות ה-30 לחייו, טען כי בזק בינלאומי העלתה לו את מחיר החבילה, אבל את הודעת העדכון היא שלחה לכתובת דואר אלקטרוני שהיא פתחה עבורו, מבלי שהוא אישר קבלת הודעות וחשבוניות לכתובת זו. לכן, לטענתו, הוא לא נתן הסכמה לסיום תקופה קצובה בחוזה - שהמשמעות שלה היא העלאת מחיר.
את המלחמה שלו הוא התחיל בבית משפט לתביעות קטנות, שבו התביעה שלו נדחתה והוא נאלץ לשלם על הוצאות המשפט סכום של 500 שקל. רוזנברג המשיך במאבק עם ערעור לבית המשפט המחוזי ושוב נדחה. הפעם הוצאות המשפט תפחו ל-3,500 שקל.
השלב הבא היה בית המשפט העליון, שבו השופטת דפנה ברק־ארז קיבלה את טענותיו. היא קבעה בפסק הדין שנתנה כי "הודעה שנשלחה לכתובת שהמבקש לא פתח לעצמו ולא אישר כי ברצונו לקבל אליה הודעות משולה להכנסתה של ההודעה לפתק בבקבוק והשלכתו למרחבי הים - או שמא נאמר מרחבי האינטרנט. אין בכך די".
השופטת ביטלה את ההוצאות הקודמות שנקבעו לרוזנברג, וקבעה כי בזק בינלאומי תשלם לו פיצויים של 4,000 שקל; את סכום החיוב העודף שגבתה ממנו בסך 644 שקל; והוצאות משפט בסך 3,500 שקל - ובסך הכל כ-8,100 שקל.