חיפוש

בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017

הודעה [עמוד 1 מתוך 1]

1 בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 Sun Apr 23, 2017 2:58 pm

gobran

satworld forum member

Points : 2772
Registration date : 23.04.17

2017 - בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 Supreme_court_judges_26_updated

הבא נתבונן על מה שוקרה במערכת בית המשפט בישראל כיום
הלחץ הרב על הושפטים והמערכת לא מאפשרים קיום צדק.
בבית משפט בישראל לא מתקיים צדק לא היה לא מתקיים ולא יהיה כל צדק זה לעג לרש
אין צדק בישראל
אף שופט ככול שיהיה לא יהיה מסוגל לשפוט מאות תיקים אפילו רובוט עם מחשבי על לא יהיה מסוגל לעמוד בתפוקת התיקים .
שופטים חורצים גורלו של אנשים מבלי להכיר על מה בכלל דנים בתיק
3 דקות לתיק בבית משפט של מדינת ישראל כיום אנשים הם מספרים ,מספרי תיקים ומספרי תעודות זהות ותו לא
אל תחפשו צדק בבית משפט בישראל כי בית המשפט בישראל כולו שקר אחד גדול
על המדינה למנות מאות שופטים חדשים ולהקטין את העומס על השופטים .
שופט בממוצע דן בן 150 ל 183 תיקים ביום !!!!
בישראל יש לשופט 2335 תיקים בשנה כפול מאשר בכל מדינה באירופה
בנוברגיה לשם שינוי יש רק 61 תיקים.,ספרד 165,גרמניה 719,איטליה 881 תקיים בשנה.
3 דקות בממוצע לתיק בבית משפט שלום .!
במערכת בתי המשפט טוענים שאין להם תקציבים .
בבית משפט המחוזי יש פחות עומס.
אומר שופט בית משפט עליון לשעבר .ואי אפשר להמשיך ככה
אנחנו חיים בשקר ומיצרים שקרים כאן אין צדק זהו עולם השקר .
וכל אדם עשיר תמיד יצא זכאי במערכת הזו
כמויות ההרשעה בישראל הם מעל ל 95 אחוזים !!!!
כאילו אין זכאים בישראל
הלחץ הזה הוא לא רק שבית המשפט של הושפטים זה גם של המשטרה ושל הפרקליטות
כולם משקרים לכולם .עולם השקר.
התאבדות השופט מוריס בן עטר אשתו פקידת הסעד מרים בן עטר לא אבחנה מצוקתו
כתבת תחקיר בערוץ 2 - מדוע התאבד השופט מוריס בן עטר, וכיצד זה שאשתו פקידת הסעד לחוק הנוער, מרים בן עטר, לא ידעה על מצוקתו של בעלה.
אם מרים בן עטר פקידת סעד לחוק הנוער, לא הצליחה לאבחן את מצוקתו של בעלה, כיצד היא מאבחנת מצוקות של אזרחים הבאים בפניה?
מדובר בפקידת סעד לחוק הנוער שמתוקף תפקידה היא מוציאה ילדים למרכזי חרום, שולחת ילדים לאימוץ ואומנה, ושופטים רואים את המלצותיה כסוף פסוק וחורצים בגללה גורלות של משפחות.

בושה וחרפה שבמדינת ישראל בוחרים את שופטי בית המשפט העליון בדרך שבה התבצעו הדברים
כנסת ישראל צריכה לחוקק חוק שבו יאסר על חברי כנסת,שרים ופוליטקאים לשעבר ובהווה וכן מקורבים
לשבת בוועדה כזאת .
אסור היה לשרת המשפטים להתערב במנוי שופטי בית המשפט העליון
אסור גם ששופטי בית המשפט העליון יתערבו בהחלטה מי יהיה שופט בבית משפט עליון ומי לא .
צריכים לקבוע נהלים שמי שרוצה להבחר לבית משפט עליון .
הוא צריך שיהיה לו לפחות תואר שני במשפטים וכן דוקטורנט במשפטים ד"ר או פרופסור במשפטים.
הוא צריך להיות עורך דין פעיל לפחות 20 שנים.
כאשר הוא הופיע בפני בית המשפט העליון לפחות 5 שנים .
ומי שנבחר מתוך בית המשפט המחוזי צריך שיהיה לו לפחות 7 שנים של שפיטה במחוזי .
עבר נקי כל תלונה כל דבר שלא במקום יפסול אותו מלכהן כשופט .
לעניי השכלה יחשבו רק מי שלמדו באוניבסיטאות הגדולות בישראל או גדולות מאוד ומוכרות בחול
מי שלמד במכללה לא יכירו בהשכלתו בנושא זה
הגבלת כהונת שופט בית משפט עליון ל לא יותר מ 5 שנים
הגבלת כהונת שופט במחוזי ובבית משפט שלום של לא יותר מ 7 שנים בכל אחת מהערכאות האלה
יהיה אסור למנות יועץ משפטי לממשלה ,או פרקליט המדינה או,מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה,הפרקליט הצבאי הראש, לכהונת שופט בית משפט עליון .
שרת המשפטים וכל שר אחר ,ראש ממשלה או חבר כנסת לא יוכלו להתעבר בבחירת שופט
אף גורם במשרד המשפטים לא יוכל להתערב בבחירת שופט ולא יוכל לשבת בוועדה לבחירת שופטים
אחת ל 5 שנים כל שופטי בית משפט העליון יוחלפו ביחד עם נשיא בית המשפט העליון
לא יכהן שופט מעבר לגיל 65 בבית משפט עליון ,מחוזי או שלום.
יציאה לפנסיה בגיל 65.
הרכב בית המשפט העליון חייב להיות מורכב מנציגים של רוב אזרחי מדינת ישראל
מקום אחד של שופט יהיה שמור למועמדים שכהנו כשופטים בבית משפ מחוזי ,סגן נשיא או נשיא בית משפט מחוזי והם כהנו בתפקידם לפחות 5 שנים בבית משפט מחוזי .
שופטי בית משפט שלום כולל נשיא בית משפט שלום לא יוכלו להתמודד על תפקיד בבית משפט עליון.
ההמלצה היא להגדיל את כמות הושפטים בבית המשפט העליון ל 20 שופטים .
והשופטים שיכהנו יבחרו במרב רב של קריטריונים .
50 אחוזים מהשופטים ספרדים
ההרכב יהיה על אחוזם בגודל האוכלוסיה (בישראל מעל ל2 מיליון יהודים הם יוצאי מרוקו ,מעל למיליון יוצא רוסיה וכן חובה למנות שופט אחד ממוצא מזרחי יוצא מרוקו ושופט אחד ממוצא רוסי .וזה על בסיס האוכלוסיה בישראל וכל עוד אלה עמדו בכל התקנות והתקנון והדברים המחייבים את כולם.
50 אחוזים מהשופטים אשכנזים
מרכיב ההרכב של הושפטים 50 אחוזים גברים ו 50 אחוזים נשים
שופט דתי אחד
שופט חרדי אחד
שופט ערבי אחד(מוסלמי )
שופט בדואי אחת ל 10 שנים יעשה חפיפה עם שופט נוצרי
מקום לשופט אחד שיוחלף והוא מיועד לאיש או אישה כל 5 שנים ממוצא דרוזי אחת שיעשה חפיפה כל 5 שנים עם שופט הנוצרי ,או מוסלמי או .אתיופי.
שופט אחד שהוא נציג לשכת עורכי הדין והוא מתמנה רק מתוך המועמדים שהם עורכי דין צמרת מעל 20 שנה כעורכי דין.
שופטי בית המשפט העליון כולל הנשיאה לא יכולים להתערב בבחירת השופטים החדשים.
לא יכהן שופט בית משפט עליון יותר מ 7 שנים בתפקידו .
לא יכהן נשיא בית משפט עליון או משנה יותר מ 5 שנים בתפקיד זה
כל המועמדים לתפקיד בית משפט עליון יעברו בדיקות מקיפות כולל בדיקה על עברם המקצועי ואם חלילה יש להם עבר פלילי כלשהו
והיה ותהיה אפילו עברת תנועה למועמד היא תפסול אותו מהגשת מועמדות .
כל המועמדים יהיו חייבים לתת הצהרת הון
כל המועמדים יהיו חיבים בבדיקה פסיכאטרית
במידה והמועמדים שקרו או לא דיווחו אמת או לא דיווחו כלל יהיה אפשר לסלא אותם מהתפקידם והיה ויבחרו בתוך 5 שנים מהכנסות הוועדה

כמות השופטים בבית משפט עליון תוגדל ל 20 בגלל הגידול באוכלוסיה והעומס של התיקים
במקביל יופחתו התנאים ותנאי הפנסיה וגובה הפנסיה של הופטים וכל כל התנאים שנתנו להם עד כה
יציאה לפנסיה של שופט בית משפט עליון תהיה 65 לכל היותר
2017 - בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 379755253

2017 - בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 379755253

שופט העליון צבי זילברטל הודיע במפתיע על פרישתו מהתפקיד
כהונתו של זילברטל היתה אמורה להסתיים ב-2022, אך לדברי מקורביו הוא ביקש להקדים את הפרישה בשל תחושת מיצוי. הוא יפרוש באפריל 2017, במקביל לסיום כהונתם של שלושה שופטי עליון נוספים. לשרה שקד תהיה השפעה מכרעת על בחירת רבע משופטי העליון
http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2886353
ניצחון לאגף השמרני: נבחרו 4 שופטי עליון חדשים

תושב ההתנחלות דולב, דתייה ראשונה במינוי קבוע בעליון, זה ששלח את קצב לכלא והשופט שהיה במרכז המחלוקת: הוועדה לבחירת שופטים בחרה בדוד מינץ, יעל וילנר, ג'ורג' קרא ויוסף אלרון לבית המשפט העליון. שקד: "סוף סוף גיוון אנושי ומשפטי"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4926330,00.html

פני העליון: מ־28 ייצאו ארבעה

מתוך 28 המשפטנים המועמדים לכהונה הבכירה תבחר הוועדה לבחירת שופטים ארבעה בלבד

http://www.israelhayom.co.il/article/425385

בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הוא הגוף העומד בראש ההיררכיה של הרשות השופטת, ומהווה את המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבית המשפט המחוזי, ודיון כבית המשפט הגבוה לצדק כערכאה ראשונה.
בבית המשפט העליון מכהנים כיום 15 שופטים, הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. נשיאת בית המשפט העליון כיום היא השופטת מרים נאור, והמשנה לנשיאה הוא השופט אליקים רובינשטיין. מספר התיקים בהם דנים שופטי העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.^[1]
משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון שבהחזקתה (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה בשטחים אלה.
חוק יסוד: השפיטה קובע, כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו
לבית המשפט העליון ארבע סמכויות עיקריות:

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), כלומר כבית משפט העוסק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים ובנוסף רשאי לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות המתקבלות בבית המשפט המחוזי. ערעורים על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, הם ערעור בזכות. ערעורים על פסקי דין שנתן בית המשפט המחוזי כאשר הוא עצמו היה ערכאת הערעור (כלומר תיקים שהחלו בבית משפט השלום), וכן החלטות ביניים שניתנו בבית המשפט המחוזי - הם ערעורים ברשות בלבד, ויש לבקש את הרשות, בדרך של "בקשת רשות ערעור". בסמכות בית המשפט העליון לקבוע שאין הצדקה לדון בערעור ב"גלגול שלישי", וכך לדחותו על הסף ללא דיון בנוכחות הצדדים.
דיון נוסף על פסקי דין שהוא עצמו נתן, אשר ראוי לדון בהם שוב ובהרכב מורחב. דיון נוסף מאושר על ידי נשיא בית המשפט העליון או על ידי מי שהוא מינה לכך, אם ההלכה שנפסקה עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או אם בשל "חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה ראוי לדון בה בהרכב מורחב.
החלטה על קיומו של משפט חוזר, שבו דנים שוב בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם התברר כי ראיה שנתקבלה יסודה בשקר או בזיוף, או אם נתגלו עובדות חדשות או אם התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין. משפט חוזר עשוי להתקיים בפני בית המשפט העליון או בית המשפט המחוזי.

הסמכות להורות על העברת מקום דיון לבית משפט אחר (למשל: העברת תיק תעבורה הנדון בבית המשפט לתעבורה בנצרת לבית משפט לתעבורה בת"א) - נתונה בידי נשיא בית המשפט העליון.
סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע שני מצבים שבהם ייערך דיון נוסף:
(א) עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.
בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לא די בכך שבהלכה שנקבעה יש חשיבות, חידוש, או קושי מסוימים, כנדרש בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אלא נדרש גם שהחידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון נוסף בסוגיה המשפטית. לפיכך, מצב שבו מתקיים דיון נוסף נדיר למדי, ועתירות רבות לדיון נוסף נדחות.

תקדים

סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, קובע את עקרון התקדים המחייב, באומרו:
(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
משמעותו של עקרון זה היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון משפיעים לא רק על המחלוקת הספציפית שהובאה להכרעתו, אלא גם על הנורמה הכללית בנושא זה. פסקי הדין מהווים לפיכך דרך שלישית (בנוסף לחקיקה ראשית וחקיקת משנה), לעיצוב הדין – תקדים מחייב.

נשיאי בית המשפט העליון מאיר שמגר, משה לנדויואהרון ברק באירוע לכבוד השופט לנדוי

מבנה בית המשפט העליון

על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, ועל פי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, מושבו של בית המשפט העליון הוא בירושלים.
בראש בית המשפט עומד נשיא (כיום הנשיאה היא השופטת מרים נאור), ולצדו משנה לנשיא. בבית המשפט העליון מכהנים מספר שופטים הנקבע על ידי הכנסת. כיום מספר השופטים עומד על 15. בעת הקמת בית המשפט העליון הוא עמד על שבעה, כאשר רק חמישה אוישו בפועל, ובשנת 1953 הועלה ל-9. כבר בשנת 1958 בקשו שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון להרחיב את מספר השופטים ל-11 בגלל עומס העבודה על השופטים,^[2] אולם מספר השופטים הוגדל ל-10 רק בתחילת 1963.^[3]^[4] באמצע שנות השבעים הורחב מספר השופטים בבית המשפט העליון מ-10 ל-11 עם מינויו של מאיר שמגר. בית המשפט הורחב שוב בתחילת 1992 עם מינויו של מישאל חשין לשופט ה-12. בשנת 1994 הורחב מספר השופטים ל-14 ובשנת 2009 הועלה מספר השופטים ל-15. לא תמיד היו כל תקני השופטים בבית המשפט העליון מאוישים. בשנים 1996–1999 מונה רק שופט אחד לבית המשפט העליון, אף על פי שבשנים 1997–1998 פרשו שלושה שופטים, וכך ירד מספר השופטים ל-12. בשנת 2004 חזר מספר השופטים להיות 14, אולם לאחר פרישת ארבעה שופטים בשנים 2004–2006 ירד מספר השופטים ל-10 מכיוון שהוועדה לבחירת שופטים לא הגיעה להסכמה על מינוי שופטים.
בבית המשפט העליון מכהנים שופטים במינוי של קבע (עד גיל 70), כשבראשם נשיא בית המשפט העליון. בנוסף, לעתים מכהנים בבית המשפט העליון מספר שופטים קטן במינוי זמני. בדרך-כלל מכהנים בבית המשפט העליון מכוח מינוי בפועל שנעשה על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון לתקופה קצובה (לפרק זמן של חצי שנה או שנה לכל היותר) שני שופטים מחוזיים.

הקמת בית המשפט העליון וההיסטוריה המוקדמת שלו

מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי

שופטי בית המשפט העליון בטקס השבעתה של מרים נאור לנשיאת בית המשפט העליון, ינואר 2015

בתקופת המנדט הבריטי פעל בית המשפט העליון המנדטורי במגרש הרוסים בירושלים וכלל שישה-שבעה שופטים קבועים. בתחילה היו שני שופטים מוסלמים, שני שופטים יהודים, שופט נוצרי ושופט בריטי ומשנת 1944 בית המשפט כלל ארבעה שופטים בריטים, שופט מוסלמי ושופט יהודי.^[5]
בית המשפט העליון הישראלי הוקם ב-22 ביולי 1948, בהצבעה חשאית של מועצת המדינה הזמנית שאישרה את חמשת השופטים שהוצעו על ידי שר המשפטים והממשלה הזמנית.^[6] בית המשפט העליון הישראלי נפתח בטקס חגיגי ב-14 בספטמבר 1948 במקום מושבו של בית המשפט העליון המנדטורי.^[7]
חמשת השופטים שנבחרו היו משה זמורה, שנבחר לנשיא, שהיה שותפו של שר המשפטים, פנחס רוזן, במשרד עורכי דין בעבר ובמהלך הזמן הוכיח בקיאות בדין, עצמאות שיפוטית ומנהיגות. כן נבחרו ד"ר יצחק אולשן, לימים מחליפו של זמורה בכהונת הנשיא, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין שהיה שופט מחוזי בתל אביבבימי המנדט הבריטי והרב פרופ' שמחה אסף. השופט גד פרומקין, ששימש כשופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי במשך 28 שנים לא נכלל במועמדים לבית המשפט העליון, למרות היותו מועמד טבעי לתפקיד והיות מרבית ההרכב חסר ניסיון משפטי.^[8]^[9]
הרב אסף, שהיה קודם למינויו רקטור האוניברסיטה העברית, היה חסר השכלה משפטית פורמלית, אך נבחר כדי לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים, וכפי הנראה לא נמצא ביניהם משפטן בדרגה ראויה באותה תקופה. לפיכך קובע החוק כי לכהונת שופט בית המשפט העליון יכול להיבחר גם אדם שהוא "משפטאי מובהק", כדוגמת הרב אסף. מאז מינויו של אסף לא נעשה שימוש בסעיף זה.
בעת הקמת המדינה ההנחה הרווחת הייתה שבית המשפט העליון יתמקם בתל אביב, מאחר שטרם הוכרה ירושלים כחלק ממדינת ישראל.^[10] תזכיר של מנחם דונקלבלום הציע למקם את בית המשפט העליון בתל אביב או בחיפה. בעקבות בעיות במציאת מבנה הולם ודיור לשופטים בתל אביב, הוצע במשרד המשפטים לשכן את בית המשפט העליון בנתניה.^[11] אולם הדרישה לקבוע את משכנו בירושלים^[12] הייתה על העליונה ונקבע שבית המשפט העליון ישכון בירושלים.^[13] בכך הוא היה אחד מהמוסדות הראשונים במדינת ישראל שקבעו מושבם בירושלים. שנים רבות היה משכנו ב"מגרש הרוסים", עד אשר עבר בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים למשכנו החדש בקריית הממשלה בגבעת רם.
המשפט הראשון שבו דנו שופטי בית המשפט העליון היה ע"פ 1/48 סילבסטר נ. היועץ המשפטי פ"ד א, 19. עניין זה היה עניינו של אדם, עובד חברת החשמל, שהורשע בריגול. בית המשפט זיכה אותו מחמת הספק, בפסק דין המהווה עד היום תקדים בדיני הדיון הפלילי.

בחירת שופטים לבית המשפט העליון

שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי הועדה לבחירת שופטים. מרביתם מגיעים לתפקיד לאחר שכיהנו שנים רבות בבתי משפט מחוזיים. בנוסף, רבים מאלו שכיהנו בתפקיד פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה מונו ישירות כשופטים בבית המשפט העליון, בהם חיים כהן, מאיר שמגר, גבריאל בך, פרופ' אהרן ברק, פרופ' יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין, דורית ביניש ועדנה ארבל. מינוי עורכי-דין מהמגזר הפרטי ישירות לכהונת שופט בבית המשפט העליון הוא נדיר. ביוזמתשר המשפטים דניאל פרידמן מונו בשנת 2007 לבית המשפט העליון השופטים חנן מלצר ויורם דנציגר, שהיו עד מינויים עורכי דין במגזר הפרטי.
נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי הוועדה לבחירת שופטים מבין שופטי בית המשפט העליון המציעים את מועמדותם. כאשר נשיא מסיים את תפקידו, הנוהג בין השופטים הוא כי רק השופט הוותיק ביותר מציע את מועמדותו ("שיטת הסניוריטי"), וזאת כדי למנוע סכסוכים בין השופטים, להפחית את התלות בחברי הרשות המחוקקת והמבצעת, ולמנוע פגיעה במעמד בית המשפט שעלולה להיווצר בגין העלאת טענות נגד המועמדים במסגרת ההשוואה ביניהם. התוצאה היא שמינויו של שופט בגיל צעיר צפוי להופכו, בסופו של דבר, לנשיא.
תיקון בחוק משנת 2007, ביוזמת שר המשפטים דניאל פרידמן, קצב את כהונת נשיא בית המשפט העליון לתקופה מרבית של שבע שנים.
סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי כהונת שופט תסתיים בגיל 70. סעיף 15 לחוק בתי המשפט קובע כי בתום תקופת כהונתו מוקצבים לשופט שלושה חודשים נוספים כדי להשלים את פסקי הדין שהחל לכתוב לפני מועד יציאתו לגמלאות.
שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי רוב מיוחס של חברי הוועדה לבחירת שופטים. כלומר, לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה
להרכבו של בית המשפט העליון נודעת לא רק משמעות משפטית, אלא גם משמעות ציבורית וחברתית, משום חשיבות הנושאים הנדונים בבית המשפט ובגלל עקרון התקדים. לפי גישת הריאליזם המשפטי, ביושבו על כס השיפוט, מביא אתו השופט לא רק את כישוריו המשפטיים, אלא גם את השקפת עולמו. לפי גישה זו, יש לכן חשיבות לניתוח דמוגרפי של בית המשפט העליון.
עם הקמתו בשנת 1948 היה בית המשפט העליון מורכב משופטים גברים יהודים אשכנזים בלבד, שאחד מהם דתי. כעבור 14 שנה מונה שופט ספרדי ראשון, אליהו מני. בהרכב הנוכחי (נכון לדצמבר 2016) נכללים 12 שופטים ממוצא אשכנזי, שני שופטים ממוצא מזרחי ושופט אחד ערבי.
אשה ראשונה, מרים בן פורת, מונתה לבית המשפט העליון בשנת 1977, 29 שנים לאחר הקמתו, ובשנת 1982 הצטרפה אליה שושנה נתניהו. לאחר פרישתה של נתניהו בשנת 1993 שב בית המשפט העליון להיות ללא ייצוג נשי, אולם בשנת 1994 מונו שתי שופטות חדשות - דליה דורנר וטובה שטרסברג כהן. לאחר מינוין של דורית ביניש (1995) ואילה פרוקצ'יה (2001) הגיע מספר השופטות המכהנות לארבע. בשנים 2003 -2004 פרשו שטרסברג כהן ודורנר, ותחתיהן מונו מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות, כך שבין השנים 2004 - 2011 כיהנו בבית המשפט העליון חמש שופטות. בשנת 2011 פרשה פרוקצ'יה, בשנת 2012 פרשה ביניש, באותה השנה מונתה דפנה ברק ארז. בשנת 2014 פרשה ארבל וב-2015 מונתה ענת ברון.
כיום, אם כן, מכהנות ארבע שופטות בבית המשפט העליון: מרים נאור, אסתר חיות, דפנה ברק ארז וענת ברון. הגידול במספר הנשים משקף לא רק את השינוי במעמד האשה, אלא גם את הגידול המשמעותי במספר הנשים במערכת המשפטית, בפרט בשירות המדינה. כהונה ראשונה של אישה בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון החלה בספטמבר 2006, לאחר פרישתו של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק. במועד זה התמנתה לתפקיד דורית ביניש שהייתה השופטת הוותיקה ביותר בבית-המשפט העליון באותה עת.
בשנת 2004 מונה לראשונה שופט ערבי, סלים ג'ובראן, למינוי של קבע בבית המשפט העליון (השופט ג'ובראן השתתף בהרכבו של בית המשפט העליון גם קודם לכן, במינוי זמני. לפני כן כיהן במינוי זמני גם השופט הערבי עבד אל-רחמן זועבי).
כיום, מכהנים בבית המשפט העליון שלושה שופטים דתיים: אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ונעם סולברג.

מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון

תקדימים אחדים של בית המשפט העליון עוררו מחלוקת בקהילה המשפטית, ולעתים הביאה פסיקה, שלא מצאה חן בעיני המחוקק, לתיקונו של החוק. דוגמאות:

פסק דין אפרופים, שניתן בשנת 1995 ושינה את ההלכה הנוהגת בפרשנות החוזה. מבקריו של פסק הדין טענו שהוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים. בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית, אולם עד שבית המשפט יפסוק בעניין זה, קשה להעריך אם מטרה זו הושגה.
פסק דין ורד פרי, שניתן בשנת 2009, הביא להכרה בהוצאות של אם עובדת להשגחה על ילדיה. תוצאת הפסיקה לא הייתה לרוחה של רשות המסים בישראל, לא רק בשל השפעתה הישירה על גביית מס הכנסהמהורים עובדים (להערכת האוצר התרת הוצאות השגחה על ילדים כרוכה באובדן הכנסות ממסים בסך 2.5 מיליארד ש"ח), אלא גם בהשפעתה על הכרה בהוצאות נוספות בעלות אופי דומה (כגון הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה). עקב כך תוקנה פקודת מס הכנסה, ונקבע בה במפורש שהוצאה כזו לא תוכר.

חשיבותו של בית המשפט העליון בהוויה הציבורית בישראל רבה. לפי הסקרים נמצא אמון הציבור בבית המשפט העליון בשחיקה מתמדת. לפי סקר "המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה" שנערך בשנת 2008 ירד האמון בבית המשפט מתחת ל-50%.^[14]
לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מגיעות פעמים רבות עתירות בעלות משמעות פוליטית, העוסקות בנושאים השנויים במחלוקת בציבור. על פסיקתו של בג"ץ בעתירות כאלה נמתחת ביקורת על ידי מי שהפסיקה אינה לרוחו, ולפעמים על עצם ההתערבות בנושאים אלו.
בשנת 2011, במסגרת דיון בכנסת בחוקים שנועדו לשנות את פני בית המשפט העליון, מתח השר עוזי לנדאו ביקורת חריפה על בית המשפט העליון: "אין בהרכב שופטי בית המשפט העליון פלורליזם, אלא יש בו אליטיסטיות אשכנזית. הוא שמאלני, פוליטי, מנותק מיהדות ולעתים מהמציאות ומרשה לעצמו לפלוש לתחומים לא לו".^[15] בנאום יוצא דופן שנשאת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כשבועיים לאחר מכן, אמרה כי "משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהידרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".^[16]
בקרב חלק מחוגי הימין ישנה תחושה כי בית המשפט העליון מקדם אידאולוגיה שמאלנית וכי מבחינה פוליטית חסר בו ייצוג מאוזן של חלקי העם. למשל, כתב מעריב לשעבר מנחם רהט כתב: "באמצעות מערכת משפטית אליטיסטית, שאיש לא בחר בה, והמשכפלת עצמה בשיטת חבר מביא חבר, מצליח השמאל הקיצוני להכניע את הדמוקרטיה".^[17] גם ח"כ יריב לוין מתח פעמים אחדות ביקורת בוטה על החלטות בית המשפט העליון ועל הליך המינויים של שופטיו. מנגד, חלק מחוגי השמאל סבורים שבית המשפט העליון מאמץ יותר מדי את עמדות מערכת הביטחון, וכך למשל טען עורך הדין מיכאל ספרד: "בג"ץ הכשיר כל פרקטיקה, כל מדיניות, ב-99% מהמקרים צה"ל קיבל את מה שביקש... להבנתי, בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש".^[18]
אישי ציבור חרדים נמנעים באופן מסורתי מלעתור לבית המשפט העליון נגד עוולות הפוגעות בציבור החרדי, בשל אי הכרה בסמכותו של בית המשפט (המבוססת על תפיסה שהסמכות העליונה היא הלכתית ולא אזרחית-ממלכתית) ועקב חוסר אמון בבית המשפט. אפילו במרבית העתירות בנושאי חרדים (שהגישו גורמים לא חרדים), נמנעו אישי ציבור מלהציג את תשובתם בפני בית המשפט, ומתוך הנחה ש"המשחק מכור מראש".^[19]

קביעת הרכבי השופטים בדיונים בבית המשפט העליון

רוב הדיונים בבית המשפט מתקיימים לפני הרכב של שלושה שופטים. צווי מניעה זמניים (בערעורים), עיכוב ביצוע פסקי דין, מעצרים, וצווי ביניים של בית המשפט בשבתו כבג"ץ, ניתנים על ידי שופט יחיד. במקרים מסוימים, רשאי הרכב השופטים הדן בתיק להחליט על הרחבת ההרכב. גם לנשיא בית המשפט סמכות להרחיב את ההרכב. בדיון נוסף ההרכב יהיה של חמישה שופטים לפחות. ככל שהנושא הנדון חדש ועקרוני יותר, ההרכב רחב יותר. בכל מקרה, ההרכב יכיל מספר אי-זוגי של שופטים.
על פי חוק בתי המשפט, הרכב השופטים נקבע על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, בדרך כלל הרכב השופטים שיושבים בדיון נקבע בידי מזכירות בית המשפט באופן אקראי ולפי יומן בית המשפט ^[^{דרוש מקור}^]. מעת לעת נשמעות טענות על כך שנשיא בית המשפט מעורב בקביעת ההרכבים. הדבר מעלה ביקורת על מתן כוח מופרז בידי נשיא בית המשפט העליון:

הרכב השופטים הוא עניין חשוב ביותר, במיוחד כשמדובר בשאלות ציבוריות עקרוניות. הנוהג אצלינו הוא שנשיא ביהמ"ש העליון קובע מי ישב בדין. כוחו של אדם אחד, עם כל הכבוד למעמדו, גדול ביותר. לעתים קרובות הבחירה בהרכב השופטים יכולה לחרוץ את גורל העתירה או העירעור. קביעה סוביקטיבית, הנוטה להעדיף שופט פלוני על שופט אלמוני, אינה עולה, לדעתי, בקנה אחד עם האובייקטיביות הדרושה בהכרעת סכסוכים. באירופה נוהג זה של בחירה אישית של הרכב שופטים אינו קיים. שם מקפידים שחלוקת התיקים תהיה אקראית, והרכב השופטים נקבע קודם שיודעים באיזה משפט יישבו.
— שמואל שילה, "הארץ" 29.03.1996

בניין בית המשפט העליון

מבנה בית המשפט העליון בקריית הממשלה

בניין בית המשפט העליון
בית המשפט העליון שוכן בגבעת רם שבירושלים, במבנה שהוקם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, בתכנונם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמישזכו בו בתחרות אדריכלים בשנת 1986. עד להקמת בניין זה, שכן בית המשפט במשך עשרות שנים בבניין ותיק במגרש הרוסים שבעיר. קרן יד הנדיב הציעה לממן בניין חדש בקריית הממשלה, כדי להשלים את "המשולש הדמוקרטי" בגבעה: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בית המשפט העליון); וכן בשל הרצון לשכן את הגוף השיפוטי הגבוה ביותר במדינת ישראל במבנה שהוקם במיוחד לצורך מטרותיו (המבנה במגרש הרוסים שימש בעברו כאכסניית צליינים נוצרים).
הבניין הושלם ונחנך בשנת 1992. חמשת אולמות המשפט, השונים זה מזה בגודלם בהתאם לצרכים, מתאפיינים בעיצוב זהה ובשימוש רב באור שמש טבעי. המבנה כולל גם את לשכות השופטים, 'חצר הקשתות', הספרייה וחלון פנורמי המשקיף לעבר העיר.

נערך לאחרונה על-ידי gobran בתאריך Sun Apr 23, 2017 4:36 pm, סך-הכל נערך 5 פעמים

2 Re: בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 Sun Apr 23, 2017 3:28 pm

gobran

satworld forum member

Points : 2772
Registration date : 23.04.17

אקטיביזם שיפוטי היא גישה, לפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם רק בתפקיד "פה למחוקק", כלומר במתן פרשנות לחוק, אלא מתפקידו לבקר את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ובמידת הצורך גם להתערב בהחלטותיהן. בנוסף לכך, יש הרואים בביטול של ערכאה נמוכה על ידי ערכאה גבוהה יותר סוג של אקטיביזם שיפוטי. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא ריסון שיפוטי.
מקורו של המושג אקטיביזם שיפוטי הוא בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, וטבע אותו ההיסטוריון ארתור שלזינגר בשנת 1947.
לדברי פרופ' מנחם מאוטנר "בית המשפט נחשב אקטיביסט ככל שהוא נוטל לעצמו תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הערכים שישררו במדינה ובקביעת הדרך שבה יוקצו המשאבים העומדים לרשות המדינה".^[1] בפרט, מתבטא האקטיביזם השיפוטי בהפעלתה של ביקורת שיפוטית - פסילה של חוק על ידי המשפט, בנימוק שהוא סותר את החוקה. בצעד זה מבטל בית המשפט נורמה שיצרה הרשות המחוקקת, ומצביע על נורמה עדיפה על-פניה.

חשוב להבחין בין "חקיקה שיפוטית" שנועדה להשלים החסר במשפט המקובל לבין אקטיביזם שיפוטי שנועד לוודא את ההתאמה של החלטות הרשות השופטת והרשות המבצעת לחוקה. יתר על כן, ביטול של תקדיםבמשפט המקובל הוא לא רצוי מכיוון שהוא יוצר מצב של אי-שוויון במערכת המשפט. המשפט הקונטיננטלי, לעומתו, מחייב אקטיביזם שיפוטי ויש גם מדינות שהקימו לשם כך בית משפט לחוקה^[2].
אקטיביזם שיפוטי נקשר לעתים בשאלת השפיטות, כלומר, השאלה מהם הנושאים שבית המשפט מוסמך לדון בהם, ומהם הנושאים הנמצאים מחוץ לתחומו.

אקטיביזם שיפוטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח אקטיביזם שיפוטי נכנס לשיח הישראלי בעקבות המהפכה החוקתית, אך יש כאלה הטוענים שהאקטיביזם השיפוטי הוא זה שהוביל את המהפכה החוקתית ולא להפך. המבקרים טוענים כי השופט אהרן ברק הוביל את המהפכה החוקתית כשנתן לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק מעמד-על בפסק דין בנק המזרחי^[3]. לעומתם, המצדדים באקטיביזם שיפוטי טוענים כי המעמד המיוחד של חוקי היסוד הוכר כבר ב-1969 בהלכת ברגמן^[4]. יותר מכך, בניגוד לחוקי יסוד קודמים, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" כללו סעיפים ששריינו את מעמד-העל^[5]. מגמת התרחבות הסמכויות שלקח על עצמו בית המשפט החלה בשנות ה-80 עם הופעתם של ארגונים חברתיים וההחלשות של המפלגות הגדולות. עם זאת, בית המשפט נמנע פעמים רבות מלבקר מוסדות ציבוריים אחרים והשתמש בכוחו רק כשהמוסדות הציבוריים פגעו לדעתו בזכויות האדם או חרגו מסמכותם בצורה בולטת וגלויה תוך שימוש בעילות " אי-הסבירות" ו" אי-המידתיות"^[6].

פסק הדין מירון נגד שר העבודה (בג"ץ 287/69) הוא אחת הדוגמאות המוקדמות של אקטיביזם שיפוטי בישראל. בעתירה לבג"ץ, בשנת 1969, פנה שמחה מירון כנגד מדינת ישראל בתביעה שלא לאפשר שידורי טלוויזיה בשבת. פסיקת בג"ץ, שהתירה את הזכות לשידור ציבורי בשבתות, בניגוד להמלצה זמנית של הממשלה, היוותה את אחד מפסקי הדין התקדימיים שאפשרו את כרסום הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל.
בפסק דין הנדלמן ביטל בית משפט השלום דבר חקיקה שפגע בזכות החוקתית לחופש עיסוק.

על מקומה של חקיקה שיפוטית כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת" ("משפטים" י' תש"ם). בפרשת ברגמן דן השופט לנדוי בסתירה בין חוק רגיל לחוק יסוד, ופסק כי על בית המשפט להעדיף את חוק היסוד. פסיקה מוקדמת זו נחשבת לאחד הביטויים המוקדמים של אקטיביזם שיפוטי בהקשר החוקתי.^[7] במסגרת המהפכה החוקתית רכש בית המשפט סמכות לפסול חוק רגיל אשר פוגע באופן בלתי מידתי בזכות המוגנת בחוק יסוד.
סוגית האקטיביזם השיפוטי נמצאת במחלוקת בקרב משפטנים ופוליטיקאים בישראל. המשפטן המזוהה ביותר עם האקטיביזם השיפוטי בישראל הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. לגרסת תומכי האקטיביזם, תפקידו של בית המשפט הוא לפרש וליישם את החוק. לשיטתם, תפקידו של בית המשפט כולל השלמה ופירוש של חקיקה של הכנסת, ובחינת פעולותיהן של רשויות השלטון כחלק משיטת האיזונים והבלמים של עקרון הפרדת הרשויות. אקטיביזם שיפוטי מאפשר פיתוח של המשפט באמצעות פרשנות ומבטיח שלטון חוק תקין. התומכים באקטיביזם שיפוטי טוענים שהביקורת על גישה זו דורשת מבית המשפט שלא להתערב בפעולות ממשלתית שאינן חוקיות ובכך חותרת תחת תפקידו של בית המשפט, שכן בהיעדר דיין - אין דין. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס להיקפו הראוי. הפרשן המשפטי זאב סגל תיאר את ברק והשקפתו כך: "נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים." ("הארץ", 2004)

עם המתנגדים הבולטים לגישה זו בקרב המשפטנים נמנים המשנה לנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון, פרופ' רות גביזון ופרופ' דניאל פרידמן. גם נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, נחשב למסתייג מאקטיביזם שיפוטי. התנגדות לאקטיביזם שיפוטי קיימת גם בקרב חלק מחברי הכנסת, הטוענים שהרשות השופטת מסיגה את גבולות סמכותה של הרשות המחוקקת. עם זאת, ניסיונות הכנסת להגביל את סמכותו של בית המשפט עשויים אף הם לפגוע בעקרון הפרדת הרשויות בישראל.
במחקר אמפירי נמצא קשר בין מידת האקטיביזם של שופטי בית המשפט העליון להיקף השימוש שהם עושים במשפט הבינלאומי הפומבי. לפי המחקר קיים מתאם משמעותי בין הפניה וההיזקקות של שופטים למשפט הבינלאומי הפומבי לבין תפיסת התפקיד השיפוטי לדעת אותם שופטים. תפיסת תפקיד רחבה מביאה לפסיקה אקטיביסטית שכן לדעת המחזיקים בה, היקף הסמכות של בית המשפט כוללת גם ביקורת על עניינים מוסדיים וחוקתיים. כך לדוגמה, נמצא שהנשיא אהרון ברק נהג להשתמש לעתים תכופות יחסית במשפט הבינלאומי הפומבי ופסיקותיו של ברק אכן מתאפיינות באקטיביזם ובכך מבטאות תפיסת תפקיד רחבה.^[8]

נימוקי המתנגדים והתומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוקי המתנגדים:

במדינת חוק מותר לרשויות השלטון לפעול רק על פי חוק מפורש, ואין חוק מפורש שמתיר אקטיביזם שיפוטי^[9].
נוצרת פגיעה בהפרדת הרשויות, על פיה אסור שהרשות השופטת תהיה אקטיבית בתחום החקיקה.
במחלוקת ציבורית ערכית, ראוי להכריע באמצעות הפשרה הפוליטית, המשא ומתן המפלגתי ותוצאות הבחירות. לכן לא ראוי שבג"ץ יקח סמכויות של הרשות הנבחרת^[10].
בג"ץ עצמו קבע שנושאים מדיניים כמו "חוקיות הסכם אוסלו" הם מחוץ לסמכותו. כך גם כלפי יחסי דת-מדינה^[11].
המטרה המוצהרת של חקיקת חוקי היסוד הייתה להגביר את הקונצנזוס החברתי. לכן אסור שבג"ץ יפסוק בשמם, פסקים שמגבירים את השסע החברתי^[12].
שופטי בג"ץ אינם נציגי-ציבור, לכן אין-הם צריכים להחליט בנושאים חברתיים.

נימוקי התומכים:

אקטיביזם שיפוטי, מבטא את ערכי החברה ותפיסות היסוד של החברה. דווקא השופט שנהנה מעצמאות שיפוטית, מסוגל לתת ביטוי לתפיסות אלו^[13].
האקטיביזם השיפוטי מונע פגיעה בזכויות הפרט על ידי הממשלה.
האקטיביזם השיפוטי נשען ברובו על פסקאות ההגבלה, אותן ניסח המחוקק בעצמו ובכך מסר את הכוח להגבילו בידי בית המשפט.

עיסוק של בתי המשפט בנושאים ערכיים ופוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים גישתם האקטיביסטית של בתי המשפט גורמת לעיסוק של בתי המשפט, ובפרט בג"ץ, בנושאים ערכיים ופוליטיים. במסגרת תופעה זו מתבקשת בית המשפט לדון בסוגיות בעלת גוון פוליטי או ערכי, שברגיל נדונות על ידי הכנסת. כיוון שאין גבול ברור בין סוגיות משפטיות לסוגיות ערכיות-מוסריות, האקטיביזם השיפוטי עודד פניה לבית המשפט בשאלות ערכיות שנויים במחלוקת - כגון חוקיות המתת חסד, פגיעה באזרחים במסגרת פעולות ביטחוניות, זכויות זוגות מאותו המין ועוד. במקרים אחרים מתבקש בית המשפט לדון בסבירותה או בחוקיותה של פעולה מנהלית - החל מהחלטה של רשות שלטונית אשר נעשתה בניגוד לחוק, וכלה בחקיקה של הכנסת, אשר סותרת חוק יסוד בעל מעמד נורמטיבי גבוה יותר. כאשר בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית כלפי יתר רשויות השלטון, הן מתנגדות לכך. שופטים אקטיביסטים נוטים לדון בסוגיות אלו (ולעתים להפעיל כלים גמישים המערבים שיקול דעת רחב), בעוד ששופטים שמרנים נוטים לדחות פניות אלו (לעתים על הסף) ולא לעסוק בהן.

בג"ץ האח דניאל, 1962, הוא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מוקדם במדינת ישראל. האח דניאל היה כומר נוצרי שנולד כיהודי, והתגורר בישראל כתושב. בקשתו להכרה כעולה על פי חוק השבות נדחתה על ידי בג"ץ, למרות היותו בן לשני הורים יהודים. פסיקת בג"ץ, שפירשה את החוק מנקודת ראות לאומית, ולא יהודית הלכתית הביאה את המחוקק לתיקון חוק השבות ולהוצאה מפורשת ממנו של יהודים שהמירו את דתם.

דוגמה להחלטה מסוג זה שחוללה סערה היא צו שהוציאה השופטת דליה דורנר, שבו הורתה למדינה להבהיר מהו סטנדרט המינימלי לקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע האם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). צו זה עורר ביקורת של חברי כנסת, שהתנגדו לכך שבית המשפט ידון במדיניות התקציבית. השופטת דורנר לא הבינה על מה המהומה, כיוון שגם המדינה טענה שאסור שהקצבאות יהיו נמוכות מסכום שיאפשר קיום בכבוד. דורנר השיבה לביקורת בנאום פרישתה. היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.

3 Re: בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 Sun Apr 23, 2017 3:55 pm

gobran

satworld forum member

Points : 2772
Registration date : 23.04.17

השופטת פרוקצ'יה: זכויות אדם ודמוקרטיה
אילה פְּרוֹקַצ'יה (נולדה ב-1941) שופטת בית המשפט העליון בדימוס, יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. הייתה חברה בוועדה לבחירת שופטים.
הרצאה זו ניתנה באוניברסיטה העיברית בהר הצופים.

4 Re: בית המשפט העליון של מדינת ישראל 2017 Sun Apr 23, 2017 4:35 pm

gobran

satworld forum member

Points : 2772
Registration date : 23.04.17

To paraphrase this short (4:50 m:s) video which was taken at middle-end of a public lecture by the retired Tel Aviv District Court judge Shelli Timen.

This brief clip is called "dramatic show of Shelly Timen - on fabrication of evidence by judges". This public interaction with the retired judge, shows Moshe’s integrity, coherence and fight for his rehabilitation as well as “chutzpah” bold audacity. In the middle of his lecture Timen starts to take comments, questions and interjections from the audience. Timen says that false convictions on rape happen every day. Then (2:52-to end) Moshe (recognizable by voice and what he says) ask if Timen would emulate the famous Israeli jurist Haim Cohen (who as retired former Attorney General and former Supreme Court Judge Haim Cohen helped to overturn his own false conviction of Amos Baranes, a famous case). Then voice of Gorelik speaks out to Timen in front of everyone in full auditorium in middle of lecture, Moshe Gorelik’s “you too” -- that in 2009 you the lecturer falsely convicted me of rape.-- However, the embarrassed retired judge refuses to enter the confrontation and leaves the lecture hall (perhaps also because he objected to the public lecture being filmed) as some in the audience start to shout down Moshe. (No date of video is given. )

Heres a link which reports on a lecture by this retired reform judge, in a news digest by a law student at Interdisciplinary College (in English, also no date) http://portal.idc.ac.il/he/main/about_idc/news_events/doclib2/timen_eng.pdf

BTW Timen appears on the IDC law school faculty there. http://portal.idc.ac.il/faculty/en/pages/profile.aspx?username=stimen

Also see testimony of Moshe Gorelik in his interview with the British journalist Marianne Azizi in Sept 2015.
https://www.facebook.com/marianne.paryenteazizi/videos/10206020514285958/
Moshe noted how Timen has reputation as a decent reform judge who sometimes had rejected police evidence and after retiring early has spoken out on the judicial system. However, Moshe points out to Marianne, he knows the “good reform” Timen also to be a criminal [faulty, flawed] judge. Gorelik exposes the culture of false accusations and false convictions in the Israelis courts. Miscarriage of justice, public and government corruption and a radfem gender inquisition seem all too common here in Israel.

Caution: before you rightly criticize Israel for such cases, you should check the situation in your own country. Is there no miscarriage of justice where you live? (Small comfort, at least the Israel Supreme Court doesn’t allow private contractor prisons. Unlike in the U.S. of A., where private contractor jails are big business and a hanging bribed judge is not unheard of.)

הודעה [עמוד 1 מתוך 1]