איראן מאיימת להשמיד את ישראל. מפצצות גרעיניות וכימיות ועד טילים בלסיטים הנשקים של איראן

איראן מאיימת להשמיד את ישראל בנשק גרעיני .
לאיראן כיום יש כורים גרעינים וגם פצצות גרעיניות .איש לא יודע כמה פצצות יש לה
אבל הכורים הגרעינים של איראן מסוגלים ליצר כמות עצומה של פצצות גרעיניות
הכור של איראן הוא פי 1000 מאשר הכור שיש או אין לישראל .
ולאיראן יש 2 כורים כאלה ומבחר עצום של מפעלים גרעינים
לאיראן יש גם ארסנל עצום של טילים מעל לחצי מיליון טילים בליסטים מעל ל 150000 טילים מתוכם יכולים להגיע לישראל
Iran supreme leader Ali Khamenei: "...A Response That Will Make Them Collapse From Within!!"
Irans supreme leader Imam Syyed Ali Khamenei says the Islamic Republic of Iran is ready for any attack and Iran will deliver "A response that will make them collapse from within". Speech made 27th January 2012 after Friday prayers



Iran's Khamenei: We will destroy Israeli cities if attacked
Supreme Leader Ayatollah Ali Khamenei warned Israel against a military attack on Iran, which Israel threatened in the past unless the Islamic republic abandons its nuclear program
עלי חמניאי מנהיג איראן -איראן תתקוף את ישראל ותשמיד את תל אביב וחיפה 


ישראל לא תהיה קיימת בעוד 25 שנה
Israel won't exist in 25 years, God willing: Iran's Leader Ayatollah Khamene



במזרח התיכון יש מעצמה צבאית חזקה במיוחד שנחשבת היום לחמישית בגודלה בעולם
הצבא האיראנים כולל צבא המילוים זה 10 מיליון חיילים 
הצבא הסדיר של איראן זה מיליון חיילים 
לאיראן יש 3 צבאות שונות שבהם שבכל אחד מהם יש מיליון חיילים לפחות
יש לה צבא רגיל כמו של ישראל ובו מיליון חיילים סדירים
צבא המהפכה של איראן ובו מיליון לוחמים מיומנים
צבא חוץ ובו מעל למיליון חיילים 
לאיראן יש גןם צבא של מתנדבים וכן צבא של מיליציות שונות שפועלים בעשרות מדינות שונות 
רק בעיראק יש לצבא האיראני 60 מליציות שיעיות שונות 
בלבנון למשל יש את החבאלה ועוד מליצה של החזבאללה זה גם של האירנים
החמאס היה פעם של האראנים והנשקים שלהם היו מותצרת אירן לא ברור מה הקשר בנהם היום 
רמטכ"ל צבא איראן-אנחנו הולכים להשמיד את ישראל!
http://provokator.co.il/%D7%A8%D7%9E%D7%98%D7%9B%D7%9C-%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%AA/


Iran DIO mass delivery LR Sayyad-3C Air Defense missiles


הכתובת על הטיל: איראן במסר מאיים לישראל


[rtl]צבא אירן: עד כמה מסוכן הוא באמת?[/rtl]
יחידות מתאבדים מסוכנות, משמרות מהפכה קיצוניות, יחידות קומנדו וסוללות בלתי נגמרות של טילים - לצד ציוד מיושן, מטוסי קרב שמשמשים כמחסן לחלקי חילוף וצוללות מייצור עצמי. היכרות מעמיקה עם צבא אירן המאיים מרחוק על קיומה של מדינת ישראל

http://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-9edf878e8f01331006.htm


נשקים, וטילים גרעינים,כימים המיוצרים באיראן -הכירו את הנשק של המלחמה הבאה ושל האוייבת הגדולה של ישראל
 תמרון צבאי באיראן


איראן עם מדינה עם שטח עצום שהוא כמעט כל אירופה .
באיראן חיים 82 מיליון אזרחים .
איראן היא רופבליקה דמוקראטית ואסלאמית היחידה בעולם
איראן למעשה היא דמוקרטיה שבה בוחרים נשיא 
יש לה משטר צבאי ושיעי ששולט בה מאז 1979 המהפכה של השאה 
הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: جمهوری اسلامی ايران, ג'וֹמְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן; להאזנה (מידע · עזרה)) היא רפובליקה אסלאמית-שיעיתבעלת מיעוט סוני הנמצאת במערב אסיה, והיא כיום בעלת משטר תיאוקרטי. היא גובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניהובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום.
לאיראן היסטוריה ארוכה, החל מהאימפריה הפרסית שהוקמה על ידי כורש בשנת 550 לפני הספירה. עד 1935 נקראה איראן בשם פרס וזאת, ככל הנראה, על שם מחוז פארס, המחוז הדרומי באיראן. השם "איראן" מקורו עוד באימפריה הסאסאנית. באותה השנה נכנס המונח לשימוש בינלאומי.
 גאוגרפיה של איראן
איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.
שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא המדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לחמישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה.
הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה באזורים הפוריים יותר בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את ההר הגבוה ביותר במדינה, הר דמאוונד, שמגיע לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח. האגם הגדול ביותר במדינה הוא ימת אורמיה שהיא אגם מלח.
המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומן.
אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.
 דמוגרפיה של איראן, דת באיראן
האוכלוסייה באיראן עומדת על סך של 75.2 מיליון בני אדם, לפי תוצאות מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 ופורסם על ידי הממשלה. לפי נתוני ה-CIA (נכון ליולי 2011) מספר התושבים במדינה עומד על 78.86 מיליון בני אדם. ההתפלגות האתנית במדינה גבוהה, וקיימות בה כ-80 קבוצות אתניות השונות זו מזו אך דומות מבחינה תרבותית. מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית שנויים במחלוקת.
ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד בו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, אף על פי שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית. כ-25 אחוז מתושבי המדינה הם דוברי אזרית ועוד כ-10 אחוז הם כורדים.
במספר ערי איראן (טהראן, תבריז, משהד, איספהן וכאראג') מספר התושבים עבר את הרף של מיליון תושבים.
רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, המהווה רוב במרבית המדינות המוסלמיות. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, מנדעים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן יש להם מושבים שמורים בפרלמנט.
במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 נספרו כ-8,700 יהודים באיראן.
איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט ומוצריו מהווים כ-90% מהיצוא.
המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב (איראן היא יצרנית הרכב מספר 12 בעולם), ענף החלל, מוצרי אלקטרוניקה מגוונים, ופיתוחים טכנולוגים שונים. כלכלת איראן הייתה בעבר כלכלה ריכוזית בה המדינה שלטה על מרבית המשאבים העיקריים,אך בשנים האחרונות מתרחשת הפרטה של חברות רבות. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה ניכרת בחקלאות הכפרית ובעסקים רבים שעוסקים במסחר ושירותים.
בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.
במונחי תוצר מקומי גולמי המדינה ממוקמת בעשרים המדינות בעלות התל"ג הגבוה ביותר בעולם, עם תוצר לאומי בסך של 560,348 מיליון דולרים בשנת 2005, רובו קשור להכנסות מיצוא נפט. אולם בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-98 בעולם.
עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה. המיסוי הכבד הקשה על האוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של יוזמות פרטיות. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה העדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מאסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים מסוימים שנקבעו על ידיהן. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעתים פיתוח כלכלי, בהגבילו את האפשרויות הפתוחות בפני יזמים מקומיים עצמאיים. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה לעתים קרובות איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. תהליכי המודרניזיציה והתיעוש הואצו עם העלייה לשלטון של שושלת פהלווי בשנת 1925. מהפכת 1979 והמלחמה עם עיראק בשנות השמונים פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולקשיים בפיתוח טכנולוגי. הסנקציות הבינלאומיות על איראן בראשית המאה ה-21 הרעו את מצבה של הכלכלה האירנית ושימשו זרז להסכמת איראן לחתימת הסכם עם המעצמות בשנת 2015 להקפאת תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות נגדה.
ממלכת פרס
איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ונמצאו עדויות לקיום תרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. במערב איראן של היום, בשטח המשתרע מול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם, שהיא אחת הממלכות העתיקות ביותר עליהן יש עדויות היסטוריות (מוזכרת גם בספר בראשית, פרק י"ד).
האימפריה האיראנית הראשונה החלה עם כיבושי כורש הגדול שהקים את ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס). האימפריה השתרעה על חלקים נרחבים מאסיה, ובירתה הייתה העיר פרספוליס. בשיאה של האימפריה הפרסית היא הגיעה עד לחופי הים התיכון. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 330 לפנה"ס, עד שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה לספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא העתיקה.

ימי הביניים והעת החדשה

משנת 226 עד 651 לספירה שרר בשטחי איראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו רבות עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו שטחי המדינה על ידי האימפריה המוסלמית שהגיעה מחצי האי ערב ורוב תושבי המדינה קיבלו עליהם את דת האסלאם בתהליך הדרגתי שנמשך עד המאה העשירית. מלבד השלטון המוסלמי-ערבי התמודדו הפרסים גם מול כוחם העולה של המונגולים ואחר כך של הטורקים.
בשנת 1501 חודשה העצמאות הפוליטית של פרס והיא חזרה בהדרגה להיות אימפריה נרחבת בשטחה. באותה תקופה עברו מרבית תושביה מהאמונה המוסלמית-הסונית לאמונה המוסלמית-שיעית. עבאס שאה הראשון הכריז על אספהאן כבירת ממלכתו ופיאר אותה במבנים מרהיבים. בשנת 1795 הוכרזה טהראןכבירת המדינה. במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה נתונה ללחצי רוסיה ואימפריות מערביות.


– איראן המודרנית
ההיסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.
ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי.

המהפכה האיראנית ואילך

 המהפכה האיראנית
בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית (מצד האסלאם השיעי) ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעלייתו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג "הרפובליקה האסלאמית", שהייתה למעשה ממשל אוטוקרטי שמרני ביותר. השלטון החדש הלאים את התעשייה ועיגן את הדת והמסורות האסלאמיות השיעיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, הונהגה צנזורה מקיפה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים היגרו בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מהמעמד הבינוני-עירוני. באיראן עצמה החלו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.
ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.
בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כחצי מיליון איראנים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.
לאחר מותו של האייתוללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי חמינאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות חמינאי.
ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד מהמחנה השמרני. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה כלפי ישראל וכלפי המערב. בין השאר ערך ועידה בנושא "עולם ללא ציונות" והביע ספק בהתרחשות השואה.
ב-2013 נבחר לנשיאות חסן רוחאני. רוחאני נחשב למועמד מתון ונתמך על ידי רפורמיסטים ושניים מנשיאי איראן לשעבר.

פוליטיקה ובחירות

פוליטיקה של איראן
במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן - משטר תיאוקרטי שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני בשנת 1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי.
איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה מכוח סמכותו הדתית. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.
על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים בבחירות כלליות, אך מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני בית המחוקקים. מחמוד אחמדינג'אד נבחר בשנית ביוני 2009בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. נשיאה הנוכחי של איראן הוא חסן רוחאני שהחל בתפקידו באוגוסט 2013 לאחר שניצח בבחירות שהתקיימו באותה שנה בהפרש גדול מול המתמודדים האחרים.

התנגדות למשטר[מפגינים איראנים יוצאים לרחובות לאחר שפורסמו תוצאות הבחירות בשנת 2009

– הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009) וההפגנות באיראן (2011)
הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והמשיך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט. רוב המפגינים היו צעירים מהערים הגדולות בעלי השקפות ליברליות. על פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבאסיג' ואת משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". נראה היה כי המתנגדים פועלים באופן ספונטני ללא כל ארגון קודם.
ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2011-2010). בעיר אהוואז נהרגו ביום 16 באפריל 2011, כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון הנאמנים למשטר. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.
בין התפוצות האיראניות החיות במערב רווחת התנגדות למשטר הנוכחי באיראן. רבים מהם עזבו את המדינה לאחר המהפכה האיסלמית בשנת 1979. רבים מהאיראנים שנותרו במדינה מנהלים חיים כפולים. בציבור הם מצייתים לחוקי המשטר הדתי, ובבית פנימה מנהלים אורח חיים חילוני וצורכים תרבות מערבית.

פוליטיקה פנימית

 בדלנות כורדית באיראן
בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני בולט באיראן המודרנית.^[6] שורשיה של בדלנות כורדית היא בתנועה הלאומית הכורדית שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. מאז תחילת פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק ממשיך. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.
בדלנות בלוצ'ים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן באזור הפקיסטני של בלוצ'יסטן, בסמוך לגבול עם איראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י - סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה.
מחוז ח'וזסתאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר ערבים (בניגוד לפרסים), הוא מוקד סכסוך נוסף, הן על רקע אתני והן בשל עושרו בנפט והגישה לים (משט אל-ערב). הסכסוך במחוז היה הגורם המניע למתקפה על שגרירות איראן בלונדון ומלחמת איראן-עיראק.
בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור ח'וזסתאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי ח'וזסתאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית באופן ציבורי או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – יחסי החוץ של איראן
גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.
כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור אסלאמי ובטרור פלסטיני. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס והחזבאללה. הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אשר קשורים במידה רבה גם למשטר הסורי של בשאר אל-אסד. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי ובשנים 2011–2012 סייעה לאסד לדכא את ההתקוממות נגד משטרו.
בספטמבר 2012 הודיעה ממשלת קנדה בראשותו של מנהיג המפלגה השמרנית סטיבן הרפר על סגירת שגרירותה באיראן וגירוש כל הדיפלומטים האיראנים משטחה, בעקבות תמיכתה של איראן בטרור, התבטאויותיה בנוגע להשמדת ישראל וקידום תוכנית הגרעין האיראנית בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה חתומה איראן. מנהיג המפלגה הליברלית, ג'סטין טרודו, שנבחר לראש ממשלת קנדה בשנת 2015, הודיע בעקבות ההסכם עליו חתמה איראן על הגבלת כוחה הגרעיני עם מעצמות המערב, כי קנדה מתכוונת לחדש את יחסיה עם איראן.

יחסי איראן-ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול".
גיליון האישום שפרשה נגדה איראן נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט.^[9]

יחסי איראן-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – יחסי איראן-ישראל
אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו עם הזמן בין שתי המדינות יחסים טובים. ציר רשמי של ממשלת איראן ייצג את מדינתו בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות, וישראלים ביקרו ברחבי המדינה. קץ שלטון השאה הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות.
לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי בהוצאתם להורג של יהודים נחשדו בריגול עבור ישראל. עם זאת הקפיד השלטון לשמור על זכותם של היהודים שנשארו באיראן לקיים את תרבותם, ולנציג יהודי משוריין מקום בפרלמנט.
יחסי שתי המדינות הושפעו מזהות הנשיא. מחנה השמרנים היה קיצוני יותר ביחסו למערב ולישראל. המחנה הרפורמיסטי היה מתון יותר. כך הנשיא השמרני אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "המשטר שכובש את ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינג'אד אף ניסה להטיל ספק בהתרחשותה של השואה. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדהובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.
כאשר זכה בבחירות לנשיאות חסן רוחאני ממחנה הרפורמיסטים בשנת 2013 השתנה הטון של השלטון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רוחאני התבטא כי "השואה הייתה פשע נגד האנושות". הממשלה החדשה בראשותו אף הסכימה להקפיא את תוכנית הגרעין לתקופה של 15 שנה תמורת הסרת הסנקציות נגדה.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – משרד ההגנה האיראני ערך מורחב – צבא איראן ערך מורחב – משמרות המהפכה האסלאמית
צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים בשירות חובה. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא 18 חודשים.
נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא לרוב שמירה על המשטר האיראני ולא הגנה צבאית. כמו כן כפוף אליו חיל האוויר של משמרות המהפכה שמחזיק בארסנל רחב של טילים בליסטים.
לאחר המהפכה האיראנית ובעיקר לאחר מלחמת איראן-עיראק שארכה שמונה שנים ובה נהרגו כחצי מיליון איראנים, מצבו של הצבא האיראני היה קשה. בניסיון לשקם את עוצמתה לאחר המלחמה הממושכת ומתוך רצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחו"ל, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.

תוכנית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערכים מורחבים – תוכנית הגרעין האיראנית והפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית
החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשו מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעינייםואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן הייתה מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום אך לא סיפקה מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם השתנה מעת לעת, ולטענת גורמי מודיעין מערביים היו אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר לא דווחו לפקחיה. מומחים לנושא היו חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה.
ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמצעי לחימה.^[10] ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני.^[11]
הסנקציות הבינלאומיות הרעו את מצבה הכלכלי של איראן. לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא חל שינוי במדיניות האיראנית. ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה במשך השנים.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – מחוזות איראן
איראן מחולקת ל-30 מחוזות (ostan-haa, יחיד: ostan):

1. טהראן 2. קום 3. מַרְכַזי 4. קזווין 5. גילאן 6. ארדביל 7. זנג'אן 8. מזרח אזרבאייג'אן 9. מערב אזרבאייג'אן 10. כורדיסטן

11. המדאן 12. כרמאנשאה 13. עילאם 14. לורסטאן 15. חוזיסטאן 16. צ'הארמחאל ובח'תיארי 17. כהגילויה ובויראחמד 18. בושהר 19. פארס 20. הורמוזגאן

21. סיסתאן ובלוצ'סתאן 22. כרמאן 23. יזד 24. אספהאן 25. סמנאן 26. מאזנדראן 27. גולסטאן 28. צפון ח'ורְאסאן 29. ח'ורסאן רזאוי 30. דרום ח'וראסאן

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לס (הפרלמנט).
עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, ח'ורסאן רזאוי ודרום ח'וראסאן.

יהודי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – יהדות איראן
היישוב היהודי באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ועם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם שלראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.
בשנת 651, עם השתלטות הערבים המוסלמים קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. על פי דת האסלאם, "עמי הספר", כלומר היהודים והנוצרים רשאים לשמור על אמונתם תחת שלטון מוסלמי. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, נהרגו יהודים רבים במסגרת מסע ההרס שערכו המונוגלים בזמן כיבושיהם.
במלאייר היה את הכמות השנייה בגודלה של יהודים במדינה.
במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים על לא-מוסלמים, וגל מעשי קנאות עבר בחלק מהזמן על קהילות ישראל בפרס. בימי שושלת קג'אר (1796–1925) היו תקופות של דו קיום ויחסי שלום לצד תקופות של מעשי ביזה ועוינות כלפי יהודים בקהילות תבריז, משהדוטהראן .
משנות ה-60 שלהמאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עליה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה עלו ארצה למעלה מ-70,000 מיהודי איראן. הידועים שבהם הם: שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הנשיא לשעבר משה קצב והזמרתריטה. יהודים רבים נוספים עברו להתגורר בצפון-אמריקה ובמערב אירופה. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית ונציג יהודי מכהן בפרלמנט. נכון ל-2013 יש באיראן כ-10,100 יהודים

Iran Sayyad-3C long-range air-defense missiles test 



Iran mass delivery of ballistic missiles to IRGC,s missile forces









Iran IRIB1 program "mens of stability" some of IRGC achievement 








צבא איראן


[th]צבא איראן[/th][th]כוח אדם[/th][th]כוחות פעילים[/th][th]עלות הצבא[/th][th]תקציב שנתי[/th][th]אחוזי תמ"ג[/th]

950,000

10.2 מיליארד $ (2015)

2.8% (2014)

[size][rtl]
צבא הקבע של איראן כפוף למשרד ההגנה האיראני ומורכב מזרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים, זרוע ההגנה האווירית. לאחר המהפכה האיראנית מצבו של הצבא האיראני היה קשה, והוא היה חלש מאוד. עיראק ניצלה עובדה זו, פלשה לאיראן שנה לאחר המהפכה, ובכך פתחה את מלחמת איראן-עיראק. עקב הנחיתות הטכנולוגית מול עיראק ולאור שאיפתה של איראן לחדש את ההגמוניה המסורתית שלה באזור המפרץ הפרסי ולהרחיבה בכל המזרח התיכון, החלה איראן לחזק את צבאה. משנות ה-90 של המאה ה-20 הצבא האיראני החל מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ לאיראן. רוב הנשקשרוכשת איראן הוא מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין (ראו: ציר הרשע). לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר, פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי, נשק בלתי קונבנציונלי ונשק גרעיני.

כוח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסדיר האיראני כולל כ-520,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא לתקופה של בין 3 ל-5 שנים. בנוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה האיסלאמית. תפקידם המיועד של משמרות המהפכה היה שמירה על הממשל האיראני ולא הגנה צבאית מפני מדינות אחרות, אך יחידותיו נחשבות לכוחות עילית ואיראן עושה בהן שימוש מגוון.
רמטכ"ל הצבא האיראני הנוכחי הוא הגנרל סייד חסן פירוזאבאדי, ומפקד הצבא הנוכחי הוא הגנרל עטאללה סלחי.

תעשייה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן שמה דגש רב על פיתוח תעשייה צבאית מקומית כדי להפחית את תלותה במקורות חוץ וכדי להתחרות במעצמות הנשק בעולם ולהגדיל את הייצוא שלה. תוכנית זו מבוססת על הלקחים שהופקו ממלחמת איראן-עיראק. עיקר עיסוקה של התעשייה הצבאית האיראנית היא בייצור טילים בליסטיים, כדוגמת השיהאב 3 (במקורו הטיל הוא צפון קוראני, איראן מייצרת אותו באופן עצמאי), ופאתח 110 שידע ליצורו הועבר לסוריה. לאחרונה התפשטה התעשייה גם לתחום המטוסים עם ההכרזה ב-2007 על כניסתו לשירות של סאעקה, מטוס קרב סילוני חד מושבי מתוצרת איראן. המטוס מבוסס, ככל הנראה, על ה-F-5 האמריקני, אך חלק ממאפייניו החיצוניים דומים דווקא לאלה של ה-F-18. בתחום טילי הקרקע-אוויר - בתאריך ה-2 במרץ 2017, איראן פרסמה סרטון אודות ניסוי מוצלח בטיל באוור-373 הדומה ל S-300.^[1]
התעשייה הצבאית האיראנית כוללת גם ייצור של מערכות נגד טנקים, כדוגמת RPG-7 (העתק איראני), נשק זה מופעל כנגד הכוחות האמריקאים בעיראק, והופעל גם כנגד השריון הישראלי במלחמת לבנון השנייה.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

[/rtl][/size]

חיל שריון[עריכת קוד מקור | עריכה] כ-480 טנקים מדגם T-72. כ-75 טנקים מדגם T-62. כ-250 טנקים מדגם T-54. כ-200 טנקים מדגם צ'יפטיין. כ-150 טנקים מדגם M60 פטון. כ-150 טנקים מדגם M47 פטון. 100 טנקי ז'ולפיקאר - יצור איראני עצמי. מספר לא ידוע של טנקים מדגם T-80 ארטילריה[עריכת קוד מקור | עריכה] כ-60 תומ"תים 120 מ"מ מדגם 2S1. כ-180 תומ"תים 155 מ"מ M-109 כ-10 תומ"תים 170 מ"מ M1978 כ-30 תומ"תחים 175 מ"מ M107 כ-30 תומ"תים 203 מ"מ M110 מספר לא ידוע של תומ"תים מייצור עצמי.

חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה] כ-65 מטוסי קרב F-4 פנטום. כ-60 מטוסי קרב F5. כ-25 מטוסי קרב F-14 טומקט. כ-25 מטוסי קרב F-7. כ-70 מטוסי קרב מיג 29,ככל הנראה רוב מטוסי מיג-29 של האיראנים לא כשירים לטיסה. כ-7 מטוסי קרב סוחוי 25. נלקח שלל מעיראק במלחמת עיראק איראן כ-50 מטוסי קרב סוחוי 24. כ-24 מטוסי קרב מיראז' 3. כ-12 מטוסי קרב מיג 23. מספר לא ידוע של מטוסי סוחוי 22. מספר לא ידוע של מטוסי J6. כ-200 מסוקי קרב AH-1 קוברה מספר לא ידוע של מסוקי מיל מי-24 מספר לא ידוע של מסוקי מיל מי-17 מספר לא ידוע של מסוקי בל UH-1 מספר לא ידוע של מסוקי CH-47 צ'ינוק מספר לא ידוע של מסוקי CH-53 סי סטאליון חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה] 4 צוללות מסוג SSK. 3 צוללות מסוג SS. 2 ספינות מסוג MK5. 2 ספינות מסוג PF103. 5 ספינות טילים מסוג CAT14. 10 ספינות טילים מסוג HOUDONG. 11 ספינות טילים מסוג Combattante II. 11 צוללות מסוג גדיר.

[size][rtl]
ברשות חיל הים האיראני ספינות סיור נוספות וכלי שיט כמו נחתות ושולות מוקשים שלא הוזכרו. כמו כן פיתחו בחיל הים האיראני את הצוללות נהנג וגדיר, החל משנת 2006 החל חיל הים האיראני להשתמש בטורפדומייצור עצמי הידוע בשם חות.
החל משנת 2004 החל הצבא האיראני להשתמש ברובה סער ח'ייבר KH2002 בקליבר 5.56 מילימטר מתוצרת איראן.
לאיראן מספר רב של אמצעי לחימה אמריקנים, אך בעקבות החרם האמריקני והקפאת יחסי איראן-ארצות הברית, אמצעי הלחימה האמריקנים באיראן לא מתוחזקים היטב ועקב זה עם השנים הם נהרסים ויוצאים משירות צבא איראן.

טילים בליסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיראן מספר סוגים של טילים בליסטיים שפותחו בייצור עצמי או בייצור משותף עם קוריאה הצפונית. על יחידת הטילים אחראי חיל האוויר של משמרות המהפכה.
הטווח המרבי שידוע של הטילים הוא 2,100 קילומטרים ואיראן מפתחת את הטיל הרביעי בסדרת טילי השיהאב, שיוכל להגיע לטווחים ארוכים יותר כשהוא נושא כמות רבה יותר של חומר נפץ. טיל חדש שפיתחה איראן, הידוע בשם "עשוראא'", פורסם ב-27 בנובמבר 2007 ומכונה גם סג'יל. חשיבות מערך הטילים של איראן הוא בעקבות מאמציה להשיג פצצת ביקוע גרעיני ויכולת הטילים הללו לשאת ראש קרב גרעיני עד למדינותאירופה וישראל.
[/rtl][/size]

Iran Hormuz 1 & 2 anti radars and anti ship ballistic missiles







http://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-bdbaa9b4ab71251006.htm


[rtl]סעודיה vs איראן: למי יש צבא חזק יותר?[/rtl]

[rtl]לצד המתיחות המתגברת בין שתי המעצמות של המפרץ, החלטנו לבדוק את מאזן העוצמה: למי יש חיל אוויר חזק יותר, מי לא תהסס לפגוע במכליות הנפט של השנייה ואיפה נמצאים הלוחמים הכי קשוחים?[/rtl]

[rtl]צבא אירן: עד כמה מסוכן הוא באמת?[/rtl]

[rtl]יחידות מתאבדים מסוכנות, משמרות מהפכה קיצוניות, יחידות קומנדו וסוללות בלתי נגמרות של טילים - לצד ציוד מיושן, מטוסי קרב שמשמשים כמחסן לחלקי חילוף וצוללות מייצור עצמי. היכרות מעמיקה עם צבא אירן המאיים מרחוק על קיומה של מדינת ישראל[/rtl]

http://www.mako.co.il/pzm-magazine/Article-9edf878e8f01331006.htm

http://www.yjc.ir/fa/news/4837899/%D9...

more videos
https://www.youtube.com/watch?v=JdrR-...
https://www.youtube.com/watch?v=MyGQd...
https://www.youtube.com/watch?v=3Q8A_...
https://www.youtube.com/watch?v=PMV64...
https://www.youtube.com/watch?v=Bhzjo...
https://www.youtube.com/watch?v=VWaTh...
https://www.youtube.com/watch?v=FzTUc...
https://www.youtube.com/watch?v=bycrn...
https://www.youtube.com/watch?v=aNxwP...

https://www.youtube.com/watch?v=-KScs...
https://www.youtube.com/watch?v=MM4sn...
https://www.youtube.com/watch?v=v-epr...
https://www.youtube.com/watch?v=9Edfw...
https://www.youtube.com/watch?v=BOuNh...

Iran IRIB2 report Catamaran class Martyr Nazeri high-speed vessel





תוכנית הגרעין האיראנית

איראן

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של איראן

המנהיג העליון עלי ח'אמנאי מועצת המומחים נשיא חסן רוחאני מועצת שומרי החוקה פרלמנט (מג'לס) המועצה לאבטחת המשטר הרשות השופטת המועצה לביטחון לאומי מיניסטריון המודיעין יחסי חוץ תוכנית הגרעין האיראנית יחסי ישראל-איראן מחוזות איראן חוקת איראן  פורטל איראן

[size][rtl]
פיתוחה של תוכנית הגרעין האיראנית החל בשנות ה-60 של המאה ה-20. בתקופת השאה מוחמד רזא פהלווי זכתה איראן לסיוע אמריקני, צרפתי וגרמני בפיתוח תוכנית גרעין אזרחית למטרות שלום (ייצור חשמל).
לאחר המהפכה האיראנית ב-1979, בעקבות עמדתו של מנהיג איראן, רוחאללה ח'ומייני, שדגלה בכך שפיתוח נשק גרעיני לא עולה בקנה אחד עם האסלאם, ומאחר שהופסק הסיוע המערבי לתוכנית, הושעתה התוכנית. היא חודשה לאחר מותו של ח'ומייני. איראן הסתפקה בשותפות עם ארגנטינה, רוסיה וסין, בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).^[1]
עם הזמן גברה הערכה בעולם שאיראן שואפת בחשאי להשתמש בתוכנית הגרעין שלה גם כדי לקדם את האפשרות לייצור נשק גרעיני בעתיד. באוגוסט 2002 חשפה קבוצת אופוזיציה איראנית מידע על כורים גרעיניים חשאיים בנתנז ובאראכ שאיראן לא הכריזה עליהם. למרות שהיה מדובר בהפרת^[2] ההסכם הדו-צדדי בין איראן לסבא"א ליישום האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני^[3] שאיראן חתומה עליה, הסוגיה לא הופנתה למועצת הביטחון של האו"ם כמקובל, עקב התנגדותן של רוסיה וסין, עד פברואר 2006. לאחר חודשים של דיונים, החלטות "סנקציות מרוככות"^[4] התקבלו במועצת הביטחון ב-23 בדצמבר 2006 (מספר 1737), ב-24 במרץ 2007 (מספר 1747) וב-4 במרץ 2008 (מספר 1803)^[5] לאור סירובה של איראן לחדול מהעשרת אורניום.
בכירי המשטר האיראני טוענים כי מטרת תוכנית הגרעין היא הפקת אנרגיה בלבד; מנהיגי אירופה, ארצות הברית וישראל הביעו ביטחון כי איראן חותרת לפצצה גרעינית. הערכות המודיעין נחלקו (ובינתיים חלקן נתבדו, נכון לאוקטובר 2013) ועדיין נחלקות בנוגע למועד שבו תצליח איראן לייצר מתקן נפץ גרעיני, החל מההערכה הישראלית המחמירה של סוף 2009^[6] וכלה בהערכות אמריקניות הדוחות את השגת הפצצה למועד כלשהו בין 2010-2015.^[7]
ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופעולות שמטרתם היחידה היא פיתוח נשק גרעיני.^[8] עם זאת, באוגוסט 2012 פורסמה הודעה רשמית של דובר הבית הלבן לענייני ביטחון, המסכמת את עמדת גופי המודיעין הצבאיים, ובה נאמר: "הערכתנו לא השתנתה: איראן לא פועלת לפיתוח נשק גרעיני."^[9]
בדו"ח של סבא"א ממאי 2014 נקבע כי במסגרת משא ומתן של איראן עם המעצמות ניטרלה איראן כ-80% מהאורניום שלה שמועשר ברמה גבוהה, ונותרו ברשותה פחות מ-40 ק"ג, כחמישית מהנחוץ לנשק גרעיני.^[10]
ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 10–15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות שהוטלו עליה במשך השנים.

המניעים לפיתוח תוכנית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקר הטרור פרופ' אלי כרמון, לתוכנית הגרעין האיראנית יש שלושה מניעים עיקריים:^[11]
[/rtl][/size]

• מניע הגנתי של שרידות המשטר. כאשר יש למשטר נשק גרעיני מדינות העולם לא יעזו לקרוא תיגר עליו, או לנסות להפילו באמצעים צבאיים.
  
  
• ביסוס הגמוניה איראנית אזורית באזור המפרץ הפרסי. תחת המטריה של נשק גרעיני יקל על איראן להשתלט על שכנותיה מבחריין ועד סעודיה באמצעות עידוד והפעלת הגורמים השיעים במדינות הללו.
  
  
• סחיטה. איום באמצעות הגרעין האיראני על מדינות כמו ארצות הברית וישראל להימנע ממהלכים מדיניים או צבאיים (בדומה לפעילות של קוריאה הצפונית), ובכך לשתק פעילות של מדינות החזקות ממנה.
  
  

[size][rtl]

הפיתוח הגרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות הפיתוח הגרעיני באיראן החלו בתקופת השאה, גם בסיוע ישראלי.^[12] לפי אכבר גנג'י, השאה של איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי, הגדיל בין השנים 1953–1977 את התקציב הצבאי פי 12, שלפי דו"ח הקונגרס האמריקאי לשנת 1976, תואר הרכש הצבאי של איראן כ"גדול בעולם".^[13] תחנת כוח גרעינית להפקת אנרגיה החלה להיבנות בשנות ה-70 בבושהר בסיוע רוסיה, והיא החלה לפעול ב-21 באוגוסט 2010.‏^[14]בנוסף מתאר גנג'י כי השאה תכנן להפוך את איראן לאחד מהכוחות הגרעיניים הגדולים בעולם, ולשם כך הקצה יותר משלושים ושלוש מיליארד דולר לבניית עשרים כורים גרעיניים עד לשנת 1994. בניית מרכזים אלו יועדו להיעשות בשיתוף-פעולה וסיוע עם גרמניה, צרפת, וארצות הברית.^[15] עם עלייתו לשלטון של ח'ומייני, התוכניות בוטלו, שכן הגרעין והטכנולוגיה נגדו לפי תפיסתו את רוח האסלאם. עם זאת בעקבות מלחמת איראן-עיראק, מלחמה בה הועמדה המדינה והמהפכה בסכנה קיומית, משטר האייתולות ראה את החשיבות שבאחזקה בנשק גרעיני שיבטיח את קיומו, והמשיך את התוכנית הגרעינית של השאה. ומכאן החל עלי ח'אמנאי, שהיה אז נשיא איראן, ללחוץ על רפסנג'אני שהיה אז ראש הממשלה, להאיץ ולקדם את תוכנית הגרעין להשגת נשק גרעיני דרך הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בטענה שהיא נועדה לצורכי שלום. ח'אמנאי טען כי האומה האיראנית תמיד אוימה מבחוץ, ולכן המעט שניתן לעשות זה להוכיח לאויבה כי יש ביכולתה להגן על עצמה.^[16] לפי קנת טימרמן(אנ') משטר האייתולות בשנות התשעים התבונן בסדאם חוסיין ולמד ממנו את לקחיו. בין הלקחים שנלמדו היו שאין לקיים התקפות צבאיות חיצוניות טרם האחזקה בנשק-גרעיני וכי יש לעמוד בתוקף ובגלוי על הזכות לפתח טכנולוגיה גרעינית במסגרת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. משטר האייתולות החל לראות את הבטחת שלטונו באחזקה בגרעין, ובאחזקת נשק הגרעיני כעירבון האולטימטיבי נגד מזימה אמריקאית או ישראלית להפלת שלטונם. ללא גרעין - המשטר פגיע, שכן קיימים מספר סכנות; שהגולים איראנים, רזא כורש עלי פהלווי ואנשי ממשל השאה לשעבר יתאחדו ויזכו לתמיכה זרה שתביא להפלת משטר האייתולות; שהישראלים יחליטו על תקיפה; שהאמריקאים יחליטו להעניש את איראן על מעשי הטרור שלה. מכאן הממשל האיראני, ח'אמנאי ויותר מכולם רפסנג'אני ראו בבהירות כמה הגרעין חיוני להישרדות המשטר, שכן "ברגע שאיראן תחזיק בנשק-גרעיני, מי יעז לתקוף."^[17]
בכור בושהר, שהמומחים המפעילים אותו הוכשרו ברוסיה, הושקעו מיליארדי דולרים. במוצהר אין לכור מטרות נוספות מלבד הפקת אנרגיה, אולם נראה שקיימים בו מתקנים נוספים שטיבם אינו ברור. גם אם הכור במהותו הוא כור כוח, פיתוחו יכול לתרום ליכולתה הגרעינית הצבאית של איראן הן על ידי רכישת ידע והן על ידי ניצול הדלק המשומש להפקת פלוטוניום. שימוש בפלוטוניום הוא אחת הדרכים להגיע לנשק גרעיני. הדרך השנייה היא העשרת אורניום, והיא כנראה משמעותית יותר למאמץ הגרעיני הצבאי של איראן. באיספהאן קיים מרכז גרעיני גדול. במשך שנים רווחה ההערכה כי כורי המחקר בו קטנים מכדי שיהוו איום, אולם בשנים האחרונות נבנו בו מתקנים הקשורים להעשרת אורניום.
ב-2002 פרסמו גולים איראנים את דבר קיומם של מרכזים גרעיניים נסתרים – מרכז להעשרת אורניום בנתנז הכולל צנטריפוגות רבות, ומתקן לייצור מים כבדים באראכ. איראן הודתה בקיומם של מתקנים אלו, וביקור של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית חשף שהושגה בהם התקדמות רבה. נראה שהצנטריפוגות הוקמו בסיועו של אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, ד"ר עבדול קאדר ח'אן. באיראן קיימים מרכזים גרעיניים נוספים במקומות שונים וכן מתקנים לכרייה ממרבצי אורניום טבעי.
[/rtl][/size][size][rtl]
במרוצת השנים הפעילה ארצות הברית לחץ רב על רוסיה, על סין, על ארגנטינה ועל מדינות נוספות שבהן ניסתה איראן להיעזר במאמציה הגרעיניים. לחץ זה הועיל בחלקו והוביל לעיכובים רבים בתוכנית האיראנית. אחר גילוי המרכזים הגרעיניים הנסתרים עלה הלחץ מדרגה, ובשנים האחרונות נרתמה גם אירופה לפעילות בנושא, והיא מנהלת את המשא ומתן העיקרי מול האיראנים. איראן עלולה להשיג "קפיצת דרך" במאמציה אם תשיג חומרים גרעיניים מגורמים במדינות ברית המועצותלשעבר.
איראן מצהירה בעקביות שכל מטרותיה בתוכניתה הגרעינית הן הפקת אנרגיה, ושאין לה כוונה להשתמש בגרעין לצרכים צבאיים. הצהרה זו היא ביטוי לשאיפתה להיות מעצמת אנרגיה שכן לאיראן מקורות עצומים של נפט ושל גז טבעי, והפקת אנרגיה גרעינית נראית כהמשך טבעי מבחינתה. אולם לאיראן בעיות כלכליות רבות כאשר השלטון מנסה בכל דרך לקבץ סביבו בנאמנות את העם האיראני. יתרה מכך, על אופיה הצבאי של התוכנית האיראנית מלמדים גם התנהגותה של איראן, ניסיונות ההסתרה שלה, ומאמציה להקים מערך ייצור גרעיני עצמאי לחלוטין ולא להסתמך על רכישת חומרים גרעיניים בחוץ, אף שאלו זמינים לה כל עוד טיבם ואיכותם הם כאלה המיועדים לשימוש לצורכי שלום והוצעו לה בידי האירופאים כניסיון פשרה.
בפברואר 2010 פרסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) דו"ח שהעלה חשש שאיראן פועלת להרכבת ראש חץ גרעיני.^[18]
ב-14 במאי 2011 חשף דו"ח סודי של צוות מומחים של האו"ם, כי קוריאה הצפונית העבירה טכנולוגיות טילים בליסטיים באופן מתמשך וסדיר לאיראן, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים - סין), תוך הפרת הסנקציות הבינלאומיות שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה, הן על קוריאה הצפונית, בעקבות ביצוע שני הניסויים הגרעיניים בשנים 2006 ו-2009, והן על איראן.^[19]
ב-6 ביוני 2011 הודיע ראש סבא"א, יוקיה אמאנו, כי מידע חדש מצביע על מרכיבים צבאיים בתוכנית הגרעין של איראן.^[20] יומיים לאחר מכן הודיעה איראן על הקמת מערך צנטריפוגות חדשות ומתקדמות במתקני הגרעין לצורך הגברת מידת העשרת האורניום לרמה של 20 אחוז (שמאפשרת שימוש למטרות צבאיות). האיחוד האירופי הודיע, כי מדובר בהתרסה חמורה נוספת נגד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, וכי הוא רואה באופן חמור ביותר את חוסר שיתוף הפעולה של איראן עם פקחי סבא"א, ודורש ממנה להקפיא את פעילות ההעשרה.^[21] משמרות המהפכה האיראניים פרסמו בהקשר זה, באתר הרשמי שלהם "גרדאב", ב-24 באפריל, מאמר שתיאר את היום שאחרי הניסוי הגרעיני הראשון של איראן כנורמלי ורגיל עבור האיראנים אבל "בעיני רבים יהיה ניצוץ חדש", כפי שהודיע עיתון הגארדיאן.^[22] ב-9 ביוני, הצטרפו רוסיה וסין למעצמות המערב, בדרישה משותפת של 6 המעצמות מאיראן, לשיתוף פעולה מלא עם סבא"א. בהודעה זו נאמר, כי גוברים החששות מכוונות איראן, לנוכח סירובה לציית להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם, שמחזקת את החשש שאיראן מתכננת שימוש בגרעין לצרכים צבאיים.^[23] ב-8 בנובמבר אושר בדוח חמור של סבא"א, כי איראן מבצעת ניסויים ופעולות בתחום הגרעין שמטרתם היא צבאית.^[24]
בדו"ח של סבא"א ממאי 2014 נקבע כי במסגרת משא ומתן של איראן עם המעצמות נטרלה איראן כ-80% מהאורניום שלה שמועשר ברמה גבוהה, ונותרו ברשותה פחות מ-40 ק"ג, כחמישית מהנחוץ לנשק גרעיני.^[10]
[/rtl][/size]

Iran Self Propelled HM 41 155mm wheeled Howitzer 





מתקני גרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]
באנאראק (Anarak) יש מתקן לאחסנת פסולת גרעינית, קרוב ליזד.[25]
המרכז לטכנולוגיה גרעינית באספהאן הוא מתקן גרעין למחקר אשר מפעיל כעת ארבעה כורי גרעין למחקר קטנים שכולם סופקו לאיראן על ידי סין. המרכז מופעל על ידי ה-AEOI.[26]
המתקן להמרת אורניום באספהאן ממיר עוגה צהובה לאורניום הקספלואורידי (en:Uranium hexafluoride).

המתקן באראכ לייצור מים כבדים
אראכ היה אחד משני האתרים שנחשפו על ידי דובר מטעם ארגון המוג'אהדין ח'לק בשנת 2002. איראן מקימה באתר 34°22′24.24″N 49°14′26.88″E כור מחקר בינוני של 40 מגה ואט המופעל בעזרת מים כבדים אשר יחל לפעול ב-2014 ונקרא IR-40 . באוגוסט 2006 הכריזה איראן על חנוכת המתקן באראכ לייצור מים כבדים.
האפשרות שבארדכאן קיים מתקן גרעיני כלשהו החלה להתפרסם ב-8 ביולי 2003 על ידי המועצה הלאומית העליונה להתנגדות באיראן, האגף הפוליטי של המוג'אהדין ח'לק, ארגון הנחשב כארגון טרור בעיני המערב.
המרכז לחקר אנרגיה אטומית בבונאב חוקר את היישומים של טכנולוגיה גרעינית בחקלאות. המרכז מנוהל על ידי ה-AEOI
תחנת הכוח הגרעינית בבושהר
ב-6 במרץ 2007 הכריזה אירן כי החלה בבניית כור גרעיני של 360 מגה וואט בדארקהובין אשר במחוז ח'וזסתאן.[27]
בטהראן נמצא המרכז למחקר גרעיני של טהראן או TNRC - The Tehran Nuclear Research Center הממוקם ב-35°44′18″N 51°23′18″E הוא הוותיק ביותר והוקם בשנת 1967. הוא מנוהל על ידי הארגון לאנרגיה אטומית של איראן. במסגרת התוכנית האמריקאית "אטום למען שלום" צויד המרכז בכור מחקר גרעיני של 5 מגהוואט בשם TRR המרכז למחקר בטהראן, והפך לפעיל באופן מלא ב 1967 והופעל על ידי אורניום מועשר ברמה גבוהה.
המרכז לעיבוד קרינה ביזד מצויד במאיץ רודוטרון TT200 המיוצר על ידי IBA, בלגיה, עם תפוקות אלומת קרינה של 5 ו-10 מגה אלקטרון וולט והספק מינימלי של 100 קילוואט. נכון ל-2006 המרכז מעורב במחקר גיאופיסי לצורך גילוי מינרלים באזור העיר.
לאשקאר עבד הוא מתקן נסיוני להפרדת איזוטופים. הוקם ב-2002 ונחשף על ידי אלירזה ג'פרזדה במאי 2003, דבר שהוביל לבדיקתו מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. ניסויי העשרה בעזרת לייזר נעשו באתר אולם המתקן נסגר מאחר שאיראן הכריזה כי אין בכוונתה להעשיר אורניום על ידי שימוש בהפרדת איזוטופים בלייזר. בספטמבר 2006 טען אלירזה ג'פרזדה כי המתקן חזר לפעילות והעשרה באמצעות לייזר מתבצעת.[28]
בלאביזן-שיאן, צפונית מזרחית לטהרן, קיים מתקן גרעיני שעליו אירן לא הצהירה והאתר נמצא תחת חקירה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
נתנז: ראו המתקן הגרעיני בנתנז
בסגהנד, 32°28′45″N 55°24′30″E, נמצא מכרה עפרות אורניום הראשון של איראן אשר החל לפעול במרץ 2005. המכרה מכיל כמות משוערת של 3000 עד 5000 טון תחמוצת אורניום בצפיפות של 500 חלקים למיליון (ppm) בשטח של 100 עד 150 קמ"ר. [2]
לפי הערכות, בסיס פרצ'ין, השוכן כ-30 קילומטרים מטהראן, הוא האתר העיקרי שבו עוסקת איראן בפיתוח הנשק הגרעיני עצמו.[29]
קראי: המרכז למחקר חקלאי ורפואה גרעינית בהאשטגרד הוקם ב 1991 ומנוהל על ידי הAEOI.[30]
ליד קום, באתר הנקרא פורדו, נמצא אתר ובו נבנה לפי פרסומים והערכות מתקן העשרת אורניום תת-קרקעי תחת השגחתם הישירה של משמרות המהפכה האסלאמית. לאתר קיבולות של 3000 צנטריפוגות. מיקומם באתר 34°53′4.52″N 50°59′45.46″E ובאתר 34°56′37.43″N 50°45′38.02″E. ביולי 2011 הכריזה איראן כי הפילה מל"ט אמריקאי מעל האתר.[31] ראו: קום (עיר)#פעילות גרעינית.
ב-18 בנובמבר 2013, בכיר בארגון המוג'אהדין ח'לק חשף במסיבת עיתונאים, אתר בעיר מבארכה שלטענתו הינו מתקן גרעין.[32]
פעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית
מהלכים דיפלומטיים וכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשא ומתן של איראן עם מדינות אירופה לא עלה יפה. בעקבות כישלונו ונאומו התוקפני של נשיא איראן באו"ם, הן יזמו את העברת הדיון בנושא איראן למועצת הביטחון.[33] אפשר שזו תטיל על איראן סנקציות שונות, אך סין ורוסיה, מיטיבותיה של תוכנית הגרעין האיראנית, כבר רמזו שהן עלולות להטיל וטו. בכל מקרה אין סיכוי ממשי שמועצת הביטחון תורה על פעילות צבאית נגד איראן. הרעיון כי סנקציות כלכליות יביאו את איראן לוויתור על הפיתוח הגרעיני שלה מוטל בספק.[34] ב-31 בדצמבר 2011, במסגרת חוק מימון ההגנה הלאומית לשנת תקציב 2012, חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על סנקציות נגד בנקים שסוחרים עם איראן. החוק כולל סעיף שאמור להעניש כל בנק שנמצא בקשרים עסקיים עם הבנק המרכזי של איראן.[35] ב-23 בינואר 2012 הודיע האיחוד האירופי על הטלת סנקציות קשות על איראן: במסגרת החרם לא ייחתמו חוזים חדשים עם איראן לייבוא נפט ל-27 מדינות האיחוד האירופי, וחוזים קיימים יכובדו רק עד יולי 2012. אחרי מועד זה לא יתאפשר מסחר כלשהו שקשור בנפט עם איראן. המדינות גם יפסיקו לרכוש מוצרים פטרוכימיים מאיראן החל מכשלושה חודשים לאחר מועד הטלת הסנקציות. בנוסף, יוקפאו נכסים של הבנק המרכזי של איראן. לאחר שנודע על הטלת הסנקציות צנח המטבע של איראן בצורה חדה.[36] ב-6 בפברואר חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על צו המורה להקפיא את כל נכסי ממשלת איראן המוחזקים בארצות הברית, בהם נכסי הבנק המרכזי של איראן.[37] ב-15 במרץ 2012 האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין בנקאית ניתקה את קשריה עם כל הבנקים האיראניים שנתונים לעיצומי האיחוד האירופי.[38] עם זאת, בהמשך לצעד מה-31 בדצמבר 2011, פטרה ארצות הברית ב-20 במרץ את המוסדות הפיננסיים של 11 מדינות מהסנקציות על איראן. זאת, למשך תקופה של 180 יום, אז תינתן הערכה מחודשת של פעילותן. מזכירת המדינה של ארצות הברית הילרי רודהם קלינטון ציינה כי 11 המדינות הללו צמצמו "באופן משמעותי" את ייבוא הנפט מאיראן.[39] ב-28 במרץ הטילה מחלקת האוצר של ארצות הברית עיצומים על חברות ואישים הקשורים למשמרות המהפכה האסלאמית. העיצומים כוללים הקפאה של נכסי החברות בארצות הברית והטלת איסור על אזרחים אמריקנים ליצור איתן קשר.[40] ב-31 ביולי 2012 פורסם דבר הטלת סנקציות נוספות: הנשיא אובמה חתם על צו המרחיב את ההגבלות על מגזר האנרגיה ואשר אמור למנוע יצירת מנגנון תשלום עוקף-סנקציות שיאפשר לרכוש נפט מאיראן.[41][42]

ב-15 באוקטובר 2012 הצטרף גם האיחוד האירופי לסנקציות על איראן; פורסם,[43][44] כי האיחוד הטיל איסור גורף על העברות פיננסיות לאיראן, מלבד כאלו המיועדות לרכישת מזון ותרופות ולסיוע הומניטרי. בהתאם לסנקציות החדשות, כל חברה באיחוד האירופי שתבקש לבצע עסקה עם חברה איראנית או להעביר כספים לאיראן, תיאלץ לבקש אישור מראש הממשלה של המדינה בה היא נמצאת. בנוסף, תיאסר מכירת מתכות מסוימות לאיראן וייאסר כליל ייבוא גז טבעי מאיראן למדינות האיחוד האירופי.

הסכם ז'נבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם ז'נבה על תוכנית הגרעין האיראנית
ב-24 בנובמבר 2013 הודיעו שרי החוץ של שש המעצמות - ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה - כי הצליחו להגיע להסכם ביניים עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה. הנשיא אובמה אמר כי ההסכם קוטע את דרכה של איראן לעבר פיתוח פצצה.[45] במסגרת ההסכם תקפיא איראן העשרת אורניום ל-20% וכן את בניית כור הפלוטוניום באראכ, אך מנגד, לא תפרק את הצנטריפוגות ותמשיך להעשיר אורניום לרמה של מתחת ל-20%. בתמורה, יוקלו חלק מהסנקציות על איראן.

בינואר 2014 אישרו פקחי סבא"א שאיראן עצרה את העשרת האורניום ל-20%[46] בדו"ח של סבא"א ממאי 2014 נקבע שאיראן ניטרלה כ-80% מהאורניום שלה המועשר ברמה גבוהה, ונותרו ברשותה פחות מ-40 ק"ג, כחמישית מהנחוץ לנשק גרעיני.[10][47]

פעולות חשאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הפעולות נגד תוכנית הגרעין נעשו על ידי המוסד וארגוני מודיעין של מדינות אחרות פעולות שונות נגד התוכנית:

עידוד עריקה של מדענים איראנים למערב, או פגיעה בהם והריגתם.
מכירת מוצרים ומתקנים (כגון צנטריפוגות) פגומים למתקני הגרעין האיראני.[48]
פגיעה במתקנים השייכים לתוכנית הגרעין. בעיקר פגיעה פיזית, אך גם לוחמת סייבר (תולעת המחשב סטוקסנט).
תקיפת מתקני הגרעין באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלי תקשורת במערב הרבו להעלות ספקולציות לפיהן ישראל תנחית מכה מונעת נגד מתקני גרעין באיראן. גם בישראל יש המצפים להתרחשות כזו. ישראל משקיעה מדי שנה מיליארדי שקלים בהיערכות לתקיפה באיראן.[49] יש הסבורים שתקיפה ישראלית אינה סבירה מכמה טעמים. ראשית, איראן הפיקה את לקחי הפצצת הכור העיראקי ב־1981. אין באיראן כור גרעיני אחד שבו מרוכזים המאמצים הגרעיניים כולם, ומתקניה הגרעיניים הוטמנו בחלקם מתחת לקרקע. שנית, איראן רחוקה מעיראק. שלישית, יכולת התגמול האיראנית עולה בהרבה על יכולתה של עיראק להגיב ב־1981. ואכן, האיראנים הבטיחו תגובה חמורה כלפי מי שיתקוף אותם. יתרה מזאת, תקיפה צבאית לא תסיר את האיום הגרעיני לאורך זמן, מכיוון שאיראן תהיה מסוגלת תוך שנים ספורות לשקם את יכולתה הגרעינית מחדש ועלולה להיות לה אז מוטיבציה מוגברת לעשות בה שימוש. באוגוסט 2015 פורסמו דבריו של שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, לפיהם בשנים 2010–2012 דן פורום של שרים שלוש פעמים בהחלטה לתקוף באיראן, וחרף תמיכתו ותמיכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו בצעד זה, הוחלט שלא לתקוף.[50]

קיימת גם אפשרות שארצות הברית, בעלת כוח צבאי ואווירי העולה על כוחה של ישראל, תתקוף את איראן. דונלד טראמפ שנחשב קיצוני בדעותיו יותר מאשר נשיאה הקודם ברק אובמה אמר לא פעם שהאפשרות הצבאית לתקיפה באיראן נמצאת על שולחן הדיונים. הממלכה המאוחדת הודיעה בנובמבר 2011 כי תסייע לתקיפה צבאית של ארצות הברית את מתקני הגרעין באיראן ככל שזו תחליט על ביצועה.

ההשלכות של הימצאות נשק גרעיני בידי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם פרשנים המעריכים כי אפסו הסיכויים לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.[51] לאור זאת, עלו השערות שונות לגבי טיבו של העתיד שבו לאיראן יהיה נשק גרעיני.

למרות ביטויי האיבה של מנהיגי איראן נגד המערב ובמיוחד ארצות הברית, אירופה וישראל, ההערכה המקובלת[דרוש מקור] היא כי איראן לא תתקוף בנשק גרעיני מדינות בעלות נשק גרעיני עקב חשש מתגובתן. סביר יותר[דרוש מקור] להניח כי איראן תשתמש בנשק כאיום, כדי למנוע התקפה צבאית אמריקאית להפלת השלטון האסלאמי באיראן ובמדינות מוסלמיות נוספות. הימצאותו של נשק גרעיני בידי איראן תקשה על תגובה צבאית כנגדה כתגמול על פעולות טרור שיתבצעו בסיועה.
יש המביעים חשש כי בשל איבתה המוצהרת של איראן ל"ישות הציונית" והתבטאויותיהם הקיצוניות של נשיאה לשעבר מחמוד אחמדינז'אד ומנהיגה הרוחני עלי חמנאי, האפשרות שזו תיזום התקפה גרעינית במטרה להביא להשמדת ישראל קיימת. בכיר המשטר האשמי רפסנג'אני הכריז בסוף 2001 כי "אפילו הפעלת פצצה גרעינית אחת בתוך ישראל תשמיד הכול, בעוד שפצצה כזו רק תגרום נזק לעולם המוסלמי", אולם הוא מיהר לטעון שדבריו הוצאו מהקשרם ושלמעשה כוונתו הייתה לקרוא לפירוז מנשק גרעיני ולהצביע על כך שהדבר כדאי אפילו לישראל. חמנאי ציין בשיחה עם ראש ממשלת ספרד בשנת 2000 שיש לשרוף את ישראל[52] וב-2013 הכריז כי אם ישראל תתקוף באיראן תהרוס איראן את ערי ישראל.[53]
עצם קיומה של פצצה איראנית יהווה עידוד מוראלי גדול לארגוני הטרור שנתמכים על ידי איראן ולמדינות המתנגדות לשלום עם ישראל. במשך שנים רבות דיברו מנהיגים ישראלים על "חלון הזדמנויות" שנפתח במזרח התיכון עם קריסת ברית המועצות, ורמזו, או ציינו במפורש, שחלון הזדמנויות זה יינעל משתשיג מדינת אויב נשק גרעיני. מקובל לחשוב שהחלטתו של יצחק רבין לחתום על הסכם אוסלו נבעה במידה רבה מתפיסה כזו.[דרוש מקור]
סביר שהתחמשות גרעינית של איראן תוביל מדינות אחרות באזור, כדוגמת ערב הסעודית ומצרים, לחפש גם הן אופק גרעיני, מתוך חשש להימצא בעמדת נחיתות מול האיראנים. בטווח הארוך עלולה התוצאה להיות מרוץ חימוש גרעיני חסר מעצורים. ככל שהנשק הגרעיני זמין יותר עולה הסכנה שייעשה בו שימוש או שייפול בדרך כלשהי בידי טרוריסטים. גם אם הנשק הגרעיני יישאר בידי איראן לבדה, ניתן להעלות חששות לגבי הצפוי לו בתנאים של חוסר יציבות במדינה.
תוכנית הגרעין האיראנית וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית
הפעולות שעל ישראל לעשות כדי לעצור את תהליך ההתחמשות הגרעינית האיראני שנויות במחלוקת. קיימת הסכמה רחבה בצורך לגייס תמיכה בינלאומית רחבה למאבק באיראן, אך קיימות תפיסות שונות בקשר לצורך ותועלת שתפיק ישראל מפעולה צבאית ישירה נגד איראן. המתנגדים לפעולה צבאית יזומה כמו למשל מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, מאמינים כי פעולה שכזו תביא למלחמה עקובת דם שתגבה מחיר כבד מאזרחי ישראל. הערכות שונות של מומחים צבאיים מדברות על כך שפעולה כזו יכולה רק לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית בשנים ספורות אך לא למנוע אותה. במקרה של תקיפה, האירנים יהיו מסוגלים תוך זמן קצר לבנות מחדש את התשתית הדרושה לבניית נשק גרעיני משום שברשותם הידע והחומרים המתאימים.

מנהיגי ישראל שבו והתבטאו בעבר בפומבי בחריפות כנגד האפשרות שאיראן תשיג נשק גרעיני. בספטמבר 2005 התייחס ראש הממשלה אריאל שרון לאיום האיראני בנאומו בעצרת האומות המאוחדות: "ניסיונות ההתחמשות של המדינה הזו בנשק גרעיני חייבים להדיר שינה מכל שוחר שלום ויציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. הצירוף של פונדמנטליזם חשוך ותמיכה בארגוני טרור יוצר איום חמור שכל האומות חברות האו"ם חייבות להתייצב מולו". גם פוליטיקאים ישראלים בכירים אחרים התבטאו בחריפות בנושא זה. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף השווה פעמים רבות את הסכנה הנשקפת למערב מאיראן גרעינית, לסכנה שנשקפה מגרמניה הנאצית.

יכולתה של איראן להחריב את ישראל או חלקים גדולים ממנה עלולה להוות חרב מתהפכת מעל המדינה ואזרחיה, ולהביא לפגיעה מוראלית קשה. יש פובליציסטים המצביעים על כך שהיא תסמן את כישלונה של הציונות, שמטרתה הייתה להציל את היהודים מהשמדה, והיא עלולה להביא אותם תחת צלו של חורבן מלא נוסף, שני דורות בלבד אחרי השואה.

Iran "Zulfiqar" SRBM (MRV) ballistic missile,mobile TEL, range 750KM



Iran made 700 Km range Zolfaghar (MRV) missile mass produces







Iran 7th International Air & Space exhibition, Milad Tower

Iran made Kite bomblet carrier air launched missile








Iranian 172 Standoff Sub-munition dispenser

The Kite is a air-launched sub-munition dispenser with glide wings and a rocket engine fly the Kite over it's target through GPS-INS.

Two versions of the Kite were produced, a 172 and 184 bomblet carrier.

Iran Military WORST NIGHTMARE for US Military NEW Missile and Tank Technology








Iran Military shows off new tanks and missiles that could prove to be the worst nightmare for the US Military. Tehran kicked off the mass production of a main battle tank called Karrar at a ceremony attended by Iran’s defense minister. The tank appears to have a design similar to Russia’s T-90MS.

Brigadier General Hossein Dehqan praised Iran’s new tank at the Sunday event, the Iranian media reported.

“The tank can compete with the most advanced tanks in the world in the three main areas of power, precision and mobility, as well as maintenance and durability in the battleground,” the minister said, as cited by Fars news agency.

Dehqan said the Karrar has advanced features like an electro-optical fire control system, a laser rangefinder, and a ballistic computer. It can also fire guided missiles.

The tank, first announced by Tehran in February of last year, has been touted as being as good as Russia’s T-90 MBT.

“The defense industry designed and built the battle tank from scratch. If not better, it’s still as deadly as the Russian T-90,” Dehqan said at the time.

The announcement came months after Iran suspended talks with Moscow on buying main battle tanks from Russia. Tehran said it was not interested in the deal unless technology sharing was included.

When the first images of the Iranian tank were made public in August of 2016, military experts said its design looks strikingly similar to that of the T-90MS, the export variant of Russia’s tank.
Description Credit: Russia Today

Iran has unveiled its most advanced indigenous tank of amphibious mobility for induction into the country's armored assets, local news agencies report. 

Karrar (Striker), as the vehicle has been named, was unveiled on Sunday in a ceremony attended by Defense Minister Hossein Dehqan who also inaugurated the tank's mass production line in the city of Dorud in Lorestan province. 

Dehqan said Karrar, which has been three years in the making, is among the most advanced tanks in the world because of its remarkable features.

Its firepower and precision, mobility, and battleground endurance, he said, are comparable to the most state-of-the art of its kind in the world.

Among the tank’s features, Dehqan enumerated its electro-optical fire control system, laser-aided distance measurement capability, and the capability to strike either moving or fixed targets in both nighttime and daytime.
The tank’s missile power has been boosted with ballistics computer, laser-guided targeting, and the potential for both the gunner and military commander to aim the projectiles from two parallel gunsights fitted onto the vehicle.
“Updating armored equipment is one of the most essential strategies applied by the Defense Ministry in the area of ground warfare,” the Iranian defense chief asserted.