אינדקס
לאון גרינהאוס, מומחה לטיפול בדיכאון, מסביר לנו מהי מאניה דיפרסיה
הפרעה דו-קוטבית (באנגלית: Bipolar Disorder), הידועה גם בשם מאניה דֶפרסיה, היא הפרעה נפשית המתאפיינת בגלים (אפיזודות) של שינויים, לעתים קיצוניים מאד, במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות.[1] ב-ICD 10 (קטלוג המחלות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז'ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders), בנפרד מהפרעות מצב רוח[2].
אבחנה של הפרעה דו-קוטבית ניתנת על ידי פסיכיאטר.
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאניה
מצב הנמשך שבוע לפחות ללא הפסקות, של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאד.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות, לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
הפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או שיש צורך באשפוז פסיכיאטרי כדי למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים.
האפיזודה אינה תוצאת השפעה של סמים או תרופות כלשהן. (אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול).
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM 5[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היפומאניה
מצב רוח מרומם או נרגן והתנגות משימתית ומוגברות הנמשכות במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפסקות כלשהן.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות נמרצת לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא ללא תסמינים.
ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או פגיעה תעסוקתית או חברתית ניכרת או כזו המחייבת אשפוז. (אם יש ביטיים פסיכוטיים הרי שזו מאניה ולא היפומאניה).
האפיזודה אינה תוצאת גורמים פיזיולוגיים כלומר סמים, תרופות, טיפול רפואי וכדומה. (אפשרית אבחנה של אפיזודה היפומאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאונית
תמונת האפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית שונה מעט מזו של דיכאון מז'ורי, אם כי יש מספר מכנים משותפים ודמיון מה בתמונה הקלינית. מצב של דיכאון מז'ורי אפשרי ושכיח אמנם כחלק ממהלך של הפרעה בי פולארית, אך הוא אינו תנאי מחייב לאבחנה.
חמישה או יותר מהתסמינים הבאים המתקיימים יחד ברצף במשך שבועיים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל הקודם. אחד התסמינים לפחות הוא: 1. דיכאון, או 2. אובדן עניין או הנאה. לא יכלל תסמין המיוחס בוודאות למצב רפואי אחר.
מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט כל יום כמצוין באופן סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
ירידה ניכרת בהתנעיינות או בהנאה בכל הפעילות או כמעט בכולה במשך רוב היום כמעט כל יום (לפי דיווח האדם עצמו או אדם אחר).
אובדן משמעותי של משקל (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט כל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
נדודי שינה או ריבוי שינה כמעט כל יום.
תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט כל יום, כפי שנצפה על ידי אחרים, לא על סמך הרגשה אישית).
עייפות רבה או אבדן אנרגיה, כמעט כל יום.
תחושת חוסר ערך או רגשות אשמה שאינם תואמים. ייתכנו מחשבות שווא כל יום (למעט התייחסות אישית או אשמה לגבי היות האדם חולה).
ירידה ביכולת האדם לחשוב להחליט ולהתרכז, על פי דיווח אישי או דיווח של אחרים.
חשיבה חוזרת על מוות, לא רק פחד ממות), מחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני או תכנון קונקרטי להתאבד.
התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי, החברתי ובתחומי תפקוד חשובים אחרים.
האפיזודה אינה תוצאת השפעתם של סמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.
הערה: מצבי אובדן משמעותי (מות אדם קרוב, וכדומה) עשויים לעורר תגובת אבל המותאמת לאובדן.
ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה בי-פולארית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.
הפרעה דו-קוטבית מסוג I
התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.
הפרעה דו-קוטבית מסוג II
הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1
מהלך ההפרעה
סוג
ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה או בשניהם גם יחד. להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים. בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. בחלק מהמהקרים תחילת הגל הדיכאוני משולבת באירוע דחק רב משמעות. גל הדיכאון במקרה של אירוע כזה תהיה מהירה יותר. ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן יש הבדל בתדירות הגלים בעוצמתם ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ- 5 עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה או יותר גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד). מצב זה מכונה Rapid Cycling. (מעגליות מהירה) ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני, או דפרסיבי. עם זאת בין הגלים רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית הקיימת גם בין הגלים.
סוג II
ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות, במהלך העשור השלישי לחיים, מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. ב 12% מהמקרים מתחילה הפרעה בי פולארית מסוג 2 בגל או מספר גלים של דיכאון. לדיכאון יש שלב מקדים היכול להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, ושימוש בסמים, כאמור הפרוגנוזה אצל אנשים עם דפוס הפרעה זה היא פחות טובה מאשר בדפוס 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול) והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר. גם בסוג 2 קיימת תופעת ה Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג-1
כאשר ההפרעה מתונה עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד. עם זאת היצירתיות, אם היא מונעת על ידי אימפולסיביות, עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, ולעתים גם להתאבדות.[3]
שכיחות ואפידמיולוגיה
השכיחות עומדת על 0.6% לאורך שנה אחת (כלומר לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה) השכיחות זהה לשני סוגי ההפרעה הדו-קוטבית. ההסתברות לפתח את ההפרעה לאורך החיים היא בערך 1.1:1[2]/ אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בקרב שירותי טיפול ראשוני (מרפאה או בית חולים) נע שיעור המאובחנים עם ההפרעה בין 0.5% ל 4.3%, כתלות בכלי בו השתמש הבודק כדי לאבחן את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מהספקטרום של הפרעה דו-קוטבית (הכולל הפרעה דו-קוטבית, ציקלותימיה מצבים מאניים על רקע שימוש בסמים ותרופות ומצבים מאניים על רקע רפואי אורגני), עומד על 9.3%.[4]
שכיחות בישראל
על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ -2004 2003 שיעור הפרעה דו-קוטבית עמד על 0.5%. (0.7% לאורך החיים). שיעור חווית המוגבלות הסובייקטיבית עליה דיווח המרואיין, עמד בהפרעת חרדה מוכללת היה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה הייתה גבוהה יותר: בעלי הכנסה גבוהה דיווח על קצת יותר מ 70% מוגבלות, בעלי הכנסה בינונית דיווח על כ-68%. ובעלי הכנסה נמוכה דיווחו על רמת מוגבלות של פחות מ 55%.
[5]
גורמי סיכון פרוגנוסטיים
סוג 1
סביבתיים: ההפרעה על שני תת-הסוגים שלה שכיחה יותר בקרב ארצות מפותחות (1.4%), בהשוואה לארצות מתפתחות (0.7%). גברים ונשים פרודים, אלמנים וגרושים הם בעלי סיכון רב יותר לפתח הפרעה דו-קוטבית מסוג I בהשוואה לגברים ונשים שמעולם לא נישאו.
גנטיים ופיזיולוגיים: קיום מקרה של הפרעה דו-קוטבית במשפחה הוא המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרענית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה בי פולארית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, גם קיום של אדם עם סכיזופרניה במשפחה משמעו שהסיכון לפתח הפרעה בי פולארית עולה.
נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפינים פסיכוטיים. התאוששות חלקית בין אפיזודות כשהאפיזודה הנוכחית מלווה ברגש לא תואם עם מאפיינים פסיכוטיים.
סוג 2
גנטיקה ופיזילוגיה: ביפולאר מסוג זה שכיח בעיקר בקרב מי שיש במשפחתם אדם החי עם ההפרעה.
נסיבתיים: דפוס ה Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה פחות טובה. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, יותר שנות השכלה ופחות שנים של התמודדות עם ההפרעה וכן נישואין הם מנבאים שנמצאו קשורים להחלמה תיפוקדית טובה יותר.
תחלואה נלווית
סוג 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעות חרדה: פוביה ספציפית,[6] חרדה חברתית[7], התקפי אימה (פאניק),[8]
הפרעות התנהגות והפרעות שליטה בדחפים
הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD)[9]
הפרעות שימוש בחומרים (סמים)[10]
מחלות אורגניות: תסמונת מטבולית ו[11]כן מיגרנה (שכיח יותר בקרב אנשים עם דפוס של Rapid Cycling)[12] שכיחים יותר בקרב אנשים עם הפרעה בי פולארית מאשר באוכלוסייה הכללית .
סכנה אובדנית: סכנה האובדנית לאורך החיים גדולה לפחות פי 15 מאשר האוכלוסייה הכללית.
סוג 2
הפרעות חרדה מופיעות אצל כ- 75% מהאנשים עם הפרעה בי פולארית. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער.[13]
הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב 37%[10]
כ 14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder, ובמידה פחותה אנורקסיה נברוזה ובולמיה נברוזה.[14]
סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד. שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג I והוא גבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה[15].
אבחנה מבדלת
הפרעת דיכאון מז'ורי: אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להציג תמונה קלינית של דיכאון מזורי, אך אין זה תנאי הכרחי לאבחנה. במקרים רבים הסימפטומים הדיכאוניים בהפרעה דו-קוטבית לא יהיו שלמים ולא יענו באופן מלא לקריטריונים האבחנתיים של דיכאון מז'ורי.
ציקלותמיה - בהפרעה זו אורך הגלים וחומרתם אינם מתאימים להפרעה דו-קוטבית.
ספקטרום הסכיזופרניה: משך הפסיכוזה בהפרעות אלה ארוך יותר מאשר בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. כמו כן בספקטרום הסכיזופרניה הפסיכוזה אינה מלווה בשינוי בולט במצב הרוח.
הפרעות חרדה: מופיעות לעתים יחד עם הפרעה דו-קוטבית
שימוש בחומרים פסיכואקטיביים: לא תיקבע אבחנה של הפרעה דו-קוטבית כשהרקע לתמונה הקלינית הוא תוצאת שימוש בסמים כלשהם.
הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות הפרעה זו עלולה להיות מאובחנת בטעות כהפרעה דו-קוטבית
הפרעות אישיות : ייתכן אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית סוג II אצל אנשים עם הפרעות אישיות שונות
הפרעות דו קטביות אחרות: כדי להבדיל מהפרעות דו קוטביות אחרות חשוב לסקור היטב את ההיסטוריה של האדם כדי לקבל תמונה רחבה ומפורטת ככל האפשר על אופי ההפרעה ואפיזודות קודמות אם היו כאלה
מחקר
הפרעה דו-קוטבית לסוגיה היא הפרעה שזוכה לכמות רבה של מחקר מגוון מאד. להלן שניים מתוך כיווני מחקר רבים הפעילים בשני העשורים הראשונים במאה ה-21:
מחקרי גנום רחבים
תחום מחקר זה עוסק בשאלת התגובה לתרופות מייצבות, ובראשן הליתיום, המהווה טיפול מניעתי נפוץ בהפרעה דו-קוטבית. מטרת המחקר היא להבין מדוע אנשים מסוים מגיבים לליתיום ואחרים אינם מגיבים לסוג זה של טיפול תרופתי.[16][17]
הדמיה מוחית ומחקרים נוירואנטומיים
הסיבוכיות העולה בטכניקות למדידת האנטומיה והתפקוד של המוח האנושי עם השימוש בהדמיה מוחית לא נזנחה במחקר של הפרעה דו-קוטבית. אף שטומוגרפיה ממוחשבת ודימות תהודה מגנטית מוגבלים לממצאים מבניים בלבד, מדידת תפקוד מוחי ו-PET ו-fMRI יכולים לספק מידע על התפקודים שונים כמו ויסות רגש[18][18]ובכך לסייע להבין את האופן בו צדדים מסוימים של ההפרעה מתבטאים במוח. רוב מחקרי הדימות בהפרעה דו-קוטבית הם בהיקף קטן, הן עקב העלות הגבוהה והן עקב הקושי הטכני בחקר חולים במצבים מאניים או דיכאוניים. היכולת לחזור על מחקרים בתחום זה היא נמוכה.[19]
טיפול
תרופות: הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במיצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. חלק מהאנשים יטופל במייצב מצב-רוח אחר כמו טגרטול, חומצה ולפרואית ואחרים[20]. בנוסף עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (אלה עשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה).[21]
אשפוז: אשפוז עלול להדרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה היפומאניה או גל דיכאוני. במצבים קיצוניים של מאניה או דיכאון עם סכנה אובדנית, עלול להדרש אשפוז כפוי.[22]
מעקב מרפאתי: רוב הזמן בו האדם אינו מאושפז. כדי לעקוב אחר הטיפול התרופתי, להעלות או להוריד מינון של תרופות, וכדי להפחית סיכון של תופעות לוואי שונות כמו תסמונת מטבולית[11] קיים המעקב המרפאתי בו האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה
טיפול רפואי לא תרופתי: ישנו ניסיון מוצלח בטיפול במצבים מאניים באמצעות נזעי חשמל. טיפול כזה יכול להינתן למי שאינם מגיבים לשום טיפול אחר.[22][23][24]
פסיכותרפיה: ישנה עדות להצלחה של טיפול מבוסס קשיבות (מיינדפולנס)[25]. כיוון שהתמונה הקלינית בהפרעה דו-קוטבית היא מורכבת ועלולה לכלול גם דיכאון וחרדה. קיימת בספרות המלצה על לימוד של אסטרטגיות ויסות רגש[26]. ניתן להכיר מקרוב שיטות אלו בספרי עזרה עצמית הקיימים גם בשפה העברית (ראו רשימה בהמשך). קיים ניסיון גם בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) בעיקר בבני נוער ובוגרים צעירים. טיפול זה נמצא מבטיח בעיקר בהתמודדות עם תסמינים דיכאוניים ואובדנות.[27]. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בסוג זה של תרפיה במסגרת טיפול קבוצתי.[28]. ניסיון מוצלח קיים גם בטיפול בעזרת טיפול התנהגותי ממוקד החלמה.[29]
שיקום: אדם עם הפרעה דו-קוטבית עשוי להיות זכאי לשירותי סל שיקום, בתנאי שנקבעה לו רמת נכות רפואית של 40% לפחות. במסגרת זו הוא יכול לקבל מגוון שירותים בתחומי חיים שונים.[30]
התערבויות מקדמות החלמה: כיום מיושמות במסגרות שיקום שונות בישראל התערבויות מקדמות החלמה מסוגים שונים. התערבויות אלה נועדו לסייע לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות קשות (דיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה) לרכוש כלים חיוניים על מנת להשתלב בחברה כשווי זכויות. בין ההתערבויות המיושמות כיום במסגרות שיקום בישראל: ניהול מחלה והחלמה (IMR)[31], התערבות להפחתת סטיגמה עצמית (NECT),[32] התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות (SCIT)[33] ועוד.
התמודדות והחלמה
אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה ביפולארית. רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, וממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית.[36][37]היכולת של אדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב
אורח חיים
לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת. זאת במקביל להעלאה מתונה והדרגתית של המינון התרופתי, בהתייעצות עם הרופא המטפל. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.
קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. לכן חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה ומבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. טיפול על ידי מקצבי עֵרות-שינה, שנערך במחקר מבוקר, לא נמצא בעל השפעה מרפאת. נראה שבעיצומו של התקף מאני התערבות מעין זו לא תועיל, אך כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.
בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.
ההכחשה והטיפול התרופתי
אחת הבעיות הגדולות של המחלימים היא ההכחשה. אדם החי עם הפרעה חש כאילו דבר מה יסודי נפגם בהווייתו, והוא מעוניין להשתחרר מההרגשה הזאת ולשכוח כי חווה אירוע כה קשה. על פי רוב הוא חש כי עולמו חרב וכי חייו הסתיימו למעשה. מיום התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ואילך, הוא עשוי להיגרר הלאה בתחושת ריקנות והיעדר משמעות. הסטיגמה החברתית הקשה כלפי הנושא כולו, הכרוכה גם בנטילת תרופות פסיכיאטריות, תורמת לתחושות הקשות ומדרבנת רבים מהלוקים בהפרעה לחדול לגמרי מנטילת הטיפול התרופתי.
סיבה נוספת להפסקת הטיפול התרופתי היא הרצון לשחזר עוררות רגשית; לעתים קורה הדבר אף באופן בלתי מודע. ההנאה והתועלת המופקות מתקופות ההיפומאניה ואף מחלקים מסוימים במאניה מעודדות לנהוג כך. גם תופעות הלוואי הקשות לעתים, והעומס התרופתי (סדאטיביות), מעודדים לחדול מנטילת התרופות.
לאחר ההפסקה, חייו של האדם עם ההפרעה משתפרים בדרך כלל בטווח הקצר, והוא נוטה "לפרוח". בעיה נוספת היא שעם הופעתם של גורמי דחק, המבנה הנפשי הלא-חסון עלול להתחיל להיסדק. זה השלב שבו כדאי לפנות לרופא המטפל ולהתחיל בנטילה מחודשת של תרופות. בהיעדר טיפול תרופתי בשלב זה עלול האדם לקרוס ולהחמיר לכדי אפיזודה נוספת, מה שעלול לשבש את מהלך חייו, לגרום לו ולמשפחתו סבל רב ולעכב את התקדמותו במסלול חייו ובצמיחתו האישית. יש לשקול היטב את הפסקת התרופות גם כאשר יש תחושה, אשלייתית ברוב המקרים, של כוח ושל חסינות.
תופעות הלוואי של תרופות נוטות להיעלם לאחר שימוש קבוע וממושך, ויש ואריאנטים רבים לכל תרופה, כך שאחד מהם עשוי להתאים בסופו של דבר לחולה הספציפי. דרושים סבלנות ואורך רוח רבים לעתים כדי למצוא את התרופה המתאימה ביותר. תוצאת חיפוש עיקש היא משתלמת לעומת ההפסד העולה מניהול חיים משובשים המתנהלים בין התקף אחד למשנהו, אף אם אלה מתרחשים בהפרשי זמן גדולים.
מאחר שנגישות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (מרגיעים ונוגדי חרדה) גבוהה יותר מזו של האחרות, ואף ההתייחסות אליהן היא פחות סטיגמטית (מבחינה זו, הלוקה בהפרעה שבוי בסטיגמה ככל אחד אחר) יש נטייה להיעזר בהן עם הופעת תסמיני המאניה הראשונים, כגון חוסר שינה ועצבנות. לעתים הדבר מחמיר את המצב, שכן התרופות האלה מדכאות למראית עין את התסמינים, אך ההפרעה ממשיכה להתפתח באין מפריע מתחת לפני השטח. לכן תרופות הרגעה ונוגדי חרדה טובים כטיפול משלים, אך לא כטיפול יחיד.
שיקום
אדם שנקבעו לו 40% נכות רפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי זכאי לקבל שירותי סל שיקום. ראה פירוט להלן.[38]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שיקום נכי נפש בקהילה
פרופ' קרסו עם ד"ר אמיר מנדל: טיפול בהפרעה דו קוטבית (מניה-דיפרסיה)
פרופסור לאון גרינהאוס - מאניה דיפרסיה
הפרעה דו-קוטבית בתרבות ובאמנות
לאורך ההיסטוריה התבלטו יוצרים עם הפרעה דו-קוטבית במגוון תחומי אמנויות. דוגמאות ידועות ליוצרים שהתמודדו עם הפרעה דו-קוטבית ובלטו ביצירתם: הקומיקאי סטיבן פריי (ראו הפניה לסרט בהמשך), הסופר אנדרו סלומון מחבר הספר "דמון של צהריים", המשוררת דליה רביקוביץ', קיי רדפילד ג'יימיסון (ראו ברשימת הספרים להלן), המוזיקאי גבריאל בלחסן, סולן להקת נירוונה קורט קוביין, הזמר דניאל ג'ונסטון ועוד.
הפרעה דו-קוטבית (באנגלית: Bipolar Disorder), הידועה גם בשם מאניה דֶפרסיה, היא הפרעה נפשית המתאפיינת בגלים (אפיזודות) של שינויים, לעתים קיצוניים מאד, במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות.[1] ב-ICD 10 (קטלוג המחלות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז'ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders), בנפרד מהפרעות מצב רוח[2].
אבחנה של הפרעה דו-קוטבית ניתנת על ידי פסיכיאטר.
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאניה
מצב הנמשך שבוע לפחות ללא הפסקות, של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאד.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות, לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
הפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או שיש צורך באשפוז פסיכיאטרי כדי למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים.
האפיזודה אינה תוצאת השפעה של סמים או תרופות כלשהן. (אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול).
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM 5[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היפומאניה
מצב רוח מרומם או נרגן והתנגות משימתית ומוגברות הנמשכות במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפסקות כלשהן.
במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
ישנה מעורבות נמרצת לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא ללא תסמינים.
ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או פגיעה תעסוקתית או חברתית ניכרת או כזו המחייבת אשפוז. (אם יש ביטיים פסיכוטיים הרי שזו מאניה ולא היפומאניה).
האפיזודה אינה תוצאת גורמים פיזיולוגיים כלומר סמים, תרופות, טיפול רפואי וכדומה. (אפשרית אבחנה של אפיזודה היפומאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול
הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאונית
תמונת האפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית שונה מעט מזו של דיכאון מז'ורי, אם כי יש מספר מכנים משותפים ודמיון מה בתמונה הקלינית. מצב של דיכאון מז'ורי אפשרי ושכיח אמנם כחלק ממהלך של הפרעה בי פולארית, אך הוא אינו תנאי מחייב לאבחנה.
חמישה או יותר מהתסמינים הבאים המתקיימים יחד ברצף במשך שבועיים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל הקודם. אחד התסמינים לפחות הוא: 1. דיכאון, או 2. אובדן עניין או הנאה. לא יכלל תסמין המיוחס בוודאות למצב רפואי אחר.
מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט כל יום כמצוין באופן סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
ירידה ניכרת בהתנעיינות או בהנאה בכל הפעילות או כמעט בכולה במשך רוב היום כמעט כל יום (לפי דיווח האדם עצמו או אדם אחר).
אובדן משמעותי של משקל (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט כל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
נדודי שינה או ריבוי שינה כמעט כל יום.
תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט כל יום, כפי שנצפה על ידי אחרים, לא על סמך הרגשה אישית).
עייפות רבה או אבדן אנרגיה, כמעט כל יום.
תחושת חוסר ערך או רגשות אשמה שאינם תואמים. ייתכנו מחשבות שווא כל יום (למעט התייחסות אישית או אשמה לגבי היות האדם חולה).
ירידה ביכולת האדם לחשוב להחליט ולהתרכז, על פי דיווח אישי או דיווח של אחרים.
חשיבה חוזרת על מוות, לא רק פחד ממות), מחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני או תכנון קונקרטי להתאבד.
התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי, החברתי ובתחומי תפקוד חשובים אחרים.
האפיזודה אינה תוצאת השפעתם של סמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.
הערה: מצבי אובדן משמעותי (מות אדם קרוב, וכדומה) עשויים לעורר תגובת אבל המותאמת לאובדן.
ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה בי-פולארית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.
הפרעה דו-קוטבית מסוג I
התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.
הפרעה דו-קוטבית מסוג II
הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1
מהלך ההפרעה
סוג
ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה או בשניהם גם יחד. להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים. בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. בחלק מהמהקרים תחילת הגל הדיכאוני משולבת באירוע דחק רב משמעות. גל הדיכאון במקרה של אירוע כזה תהיה מהירה יותר. ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן יש הבדל בתדירות הגלים בעוצמתם ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ- 5 עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה או יותר גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד). מצב זה מכונה Rapid Cycling. (מעגליות מהירה) ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני, או דפרסיבי. עם זאת בין הגלים רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית הקיימת גם בין הגלים.
סוג II
ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות, במהלך העשור השלישי לחיים, מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. ב 12% מהמקרים מתחילה הפרעה בי פולארית מסוג 2 בגל או מספר גלים של דיכאון. לדיכאון יש שלב מקדים היכול להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, ושימוש בסמים, כאמור הפרוגנוזה אצל אנשים עם דפוס הפרעה זה היא פחות טובה מאשר בדפוס 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול) והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר. גם בסוג 2 קיימת תופעת ה Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג-1
כאשר ההפרעה מתונה עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד. עם זאת היצירתיות, אם היא מונעת על ידי אימפולסיביות, עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, ולעתים גם להתאבדות.[3]
שכיחות ואפידמיולוגיה
השכיחות עומדת על 0.6% לאורך שנה אחת (כלומר לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה) השכיחות זהה לשני סוגי ההפרעה הדו-קוטבית. ההסתברות לפתח את ההפרעה לאורך החיים היא בערך 1.1:1[2]/ אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בקרב שירותי טיפול ראשוני (מרפאה או בית חולים) נע שיעור המאובחנים עם ההפרעה בין 0.5% ל 4.3%, כתלות בכלי בו השתמש הבודק כדי לאבחן את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מהספקטרום של הפרעה דו-קוטבית (הכולל הפרעה דו-קוטבית, ציקלותימיה מצבים מאניים על רקע שימוש בסמים ותרופות ומצבים מאניים על רקע רפואי אורגני), עומד על 9.3%.[4]
שכיחות בישראל
על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ -2004 2003 שיעור הפרעה דו-קוטבית עמד על 0.5%. (0.7% לאורך החיים). שיעור חווית המוגבלות הסובייקטיבית עליה דיווח המרואיין, עמד בהפרעת חרדה מוכללת היה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה הייתה גבוהה יותר: בעלי הכנסה גבוהה דיווח על קצת יותר מ 70% מוגבלות, בעלי הכנסה בינונית דיווח על כ-68%. ובעלי הכנסה נמוכה דיווחו על רמת מוגבלות של פחות מ 55%.
[5]
גורמי סיכון פרוגנוסטיים
סוג 1
סביבתיים: ההפרעה על שני תת-הסוגים שלה שכיחה יותר בקרב ארצות מפותחות (1.4%), בהשוואה לארצות מתפתחות (0.7%). גברים ונשים פרודים, אלמנים וגרושים הם בעלי סיכון רב יותר לפתח הפרעה דו-קוטבית מסוג I בהשוואה לגברים ונשים שמעולם לא נישאו.
גנטיים ופיזיולוגיים: קיום מקרה של הפרעה דו-קוטבית במשפחה הוא המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרענית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה בי פולארית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, גם קיום של אדם עם סכיזופרניה במשפחה משמעו שהסיכון לפתח הפרעה בי פולארית עולה.
נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפינים פסיכוטיים. התאוששות חלקית בין אפיזודות כשהאפיזודה הנוכחית מלווה ברגש לא תואם עם מאפיינים פסיכוטיים.
סוג 2
גנטיקה ופיזילוגיה: ביפולאר מסוג זה שכיח בעיקר בקרב מי שיש במשפחתם אדם החי עם ההפרעה.
נסיבתיים: דפוס ה Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה פחות טובה. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, יותר שנות השכלה ופחות שנים של התמודדות עם ההפרעה וכן נישואין הם מנבאים שנמצאו קשורים להחלמה תיפוקדית טובה יותר.
תחלואה נלווית
סוג 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעות חרדה: פוביה ספציפית,[6] חרדה חברתית[7], התקפי אימה (פאניק),[8]
הפרעות התנהגות והפרעות שליטה בדחפים
הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD)[9]
הפרעות שימוש בחומרים (סמים)[10]
מחלות אורגניות: תסמונת מטבולית ו[11]כן מיגרנה (שכיח יותר בקרב אנשים עם דפוס של Rapid Cycling)[12] שכיחים יותר בקרב אנשים עם הפרעה בי פולארית מאשר באוכלוסייה הכללית .
סכנה אובדנית: סכנה האובדנית לאורך החיים גדולה לפחות פי 15 מאשר האוכלוסייה הכללית.
סוג 2
הפרעות חרדה מופיעות אצל כ- 75% מהאנשים עם הפרעה בי פולארית. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער.[13]
הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב 37%[10]
כ 14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder, ובמידה פחותה אנורקסיה נברוזה ובולמיה נברוזה.[14]
סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד. שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג I והוא גבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה[15].
אבחנה מבדלת
הפרעת דיכאון מז'ורי: אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להציג תמונה קלינית של דיכאון מזורי, אך אין זה תנאי הכרחי לאבחנה. במקרים רבים הסימפטומים הדיכאוניים בהפרעה דו-קוטבית לא יהיו שלמים ולא יענו באופן מלא לקריטריונים האבחנתיים של דיכאון מז'ורי.
ציקלותמיה - בהפרעה זו אורך הגלים וחומרתם אינם מתאימים להפרעה דו-קוטבית.
ספקטרום הסכיזופרניה: משך הפסיכוזה בהפרעות אלה ארוך יותר מאשר בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. כמו כן בספקטרום הסכיזופרניה הפסיכוזה אינה מלווה בשינוי בולט במצב הרוח.
הפרעות חרדה: מופיעות לעתים יחד עם הפרעה דו-קוטבית
שימוש בחומרים פסיכואקטיביים: לא תיקבע אבחנה של הפרעה דו-קוטבית כשהרקע לתמונה הקלינית הוא תוצאת שימוש בסמים כלשהם.
הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות הפרעה זו עלולה להיות מאובחנת בטעות כהפרעה דו-קוטבית
הפרעות אישיות : ייתכן אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית סוג II אצל אנשים עם הפרעות אישיות שונות
הפרעות דו קטביות אחרות: כדי להבדיל מהפרעות דו קוטביות אחרות חשוב לסקור היטב את ההיסטוריה של האדם כדי לקבל תמונה רחבה ומפורטת ככל האפשר על אופי ההפרעה ואפיזודות קודמות אם היו כאלה
מחקר
הפרעה דו-קוטבית לסוגיה היא הפרעה שזוכה לכמות רבה של מחקר מגוון מאד. להלן שניים מתוך כיווני מחקר רבים הפעילים בשני העשורים הראשונים במאה ה-21:
מחקרי גנום רחבים
תחום מחקר זה עוסק בשאלת התגובה לתרופות מייצבות, ובראשן הליתיום, המהווה טיפול מניעתי נפוץ בהפרעה דו-קוטבית. מטרת המחקר היא להבין מדוע אנשים מסוים מגיבים לליתיום ואחרים אינם מגיבים לסוג זה של טיפול תרופתי.[16][17]
הדמיה מוחית ומחקרים נוירואנטומיים
הסיבוכיות העולה בטכניקות למדידת האנטומיה והתפקוד של המוח האנושי עם השימוש בהדמיה מוחית לא נזנחה במחקר של הפרעה דו-קוטבית. אף שטומוגרפיה ממוחשבת ודימות תהודה מגנטית מוגבלים לממצאים מבניים בלבד, מדידת תפקוד מוחי ו-PET ו-fMRI יכולים לספק מידע על התפקודים שונים כמו ויסות רגש[18][18]ובכך לסייע להבין את האופן בו צדדים מסוימים של ההפרעה מתבטאים במוח. רוב מחקרי הדימות בהפרעה דו-קוטבית הם בהיקף קטן, הן עקב העלות הגבוהה והן עקב הקושי הטכני בחקר חולים במצבים מאניים או דיכאוניים. היכולת לחזור על מחקרים בתחום זה היא נמוכה.[19]
טיפול
תרופות: הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במיצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. חלק מהאנשים יטופל במייצב מצב-רוח אחר כמו טגרטול, חומצה ולפרואית ואחרים[20]. בנוסף עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (אלה עשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה).[21]
אשפוז: אשפוז עלול להדרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה היפומאניה או גל דיכאוני. במצבים קיצוניים של מאניה או דיכאון עם סכנה אובדנית, עלול להדרש אשפוז כפוי.[22]
מעקב מרפאתי: רוב הזמן בו האדם אינו מאושפז. כדי לעקוב אחר הטיפול התרופתי, להעלות או להוריד מינון של תרופות, וכדי להפחית סיכון של תופעות לוואי שונות כמו תסמונת מטבולית[11] קיים המעקב המרפאתי בו האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה
טיפול רפואי לא תרופתי: ישנו ניסיון מוצלח בטיפול במצבים מאניים באמצעות נזעי חשמל. טיפול כזה יכול להינתן למי שאינם מגיבים לשום טיפול אחר.[22][23][24]
פסיכותרפיה: ישנה עדות להצלחה של טיפול מבוסס קשיבות (מיינדפולנס)[25]. כיוון שהתמונה הקלינית בהפרעה דו-קוטבית היא מורכבת ועלולה לכלול גם דיכאון וחרדה. קיימת בספרות המלצה על לימוד של אסטרטגיות ויסות רגש[26]. ניתן להכיר מקרוב שיטות אלו בספרי עזרה עצמית הקיימים גם בשפה העברית (ראו רשימה בהמשך). קיים ניסיון גם בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) בעיקר בבני נוער ובוגרים צעירים. טיפול זה נמצא מבטיח בעיקר בהתמודדות עם תסמינים דיכאוניים ואובדנות.[27]. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בסוג זה של תרפיה במסגרת טיפול קבוצתי.[28]. ניסיון מוצלח קיים גם בטיפול בעזרת טיפול התנהגותי ממוקד החלמה.[29]
שיקום: אדם עם הפרעה דו-קוטבית עשוי להיות זכאי לשירותי סל שיקום, בתנאי שנקבעה לו רמת נכות רפואית של 40% לפחות. במסגרת זו הוא יכול לקבל מגוון שירותים בתחומי חיים שונים.[30]
התערבויות מקדמות החלמה: כיום מיושמות במסגרות שיקום שונות בישראל התערבויות מקדמות החלמה מסוגים שונים. התערבויות אלה נועדו לסייע לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות קשות (דיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה) לרכוש כלים חיוניים על מנת להשתלב בחברה כשווי זכויות. בין ההתערבויות המיושמות כיום במסגרות שיקום בישראל: ניהול מחלה והחלמה (IMR)[31], התערבות להפחתת סטיגמה עצמית (NECT),[32] התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות (SCIT)[33] ועוד.
התמודדות והחלמה
אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה ביפולארית. רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, וממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית.[36][37]היכולת של אדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב
אורח חיים
לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת. זאת במקביל להעלאה מתונה והדרגתית של המינון התרופתי, בהתייעצות עם הרופא המטפל. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.
קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. לכן חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה ומבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. טיפול על ידי מקצבי עֵרות-שינה, שנערך במחקר מבוקר, לא נמצא בעל השפעה מרפאת. נראה שבעיצומו של התקף מאני התערבות מעין זו לא תועיל, אך כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.
בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.
ההכחשה והטיפול התרופתי
אחת הבעיות הגדולות של המחלימים היא ההכחשה. אדם החי עם הפרעה חש כאילו דבר מה יסודי נפגם בהווייתו, והוא מעוניין להשתחרר מההרגשה הזאת ולשכוח כי חווה אירוע כה קשה. על פי רוב הוא חש כי עולמו חרב וכי חייו הסתיימו למעשה. מיום התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ואילך, הוא עשוי להיגרר הלאה בתחושת ריקנות והיעדר משמעות. הסטיגמה החברתית הקשה כלפי הנושא כולו, הכרוכה גם בנטילת תרופות פסיכיאטריות, תורמת לתחושות הקשות ומדרבנת רבים מהלוקים בהפרעה לחדול לגמרי מנטילת הטיפול התרופתי.
סיבה נוספת להפסקת הטיפול התרופתי היא הרצון לשחזר עוררות רגשית; לעתים קורה הדבר אף באופן בלתי מודע. ההנאה והתועלת המופקות מתקופות ההיפומאניה ואף מחלקים מסוימים במאניה מעודדות לנהוג כך. גם תופעות הלוואי הקשות לעתים, והעומס התרופתי (סדאטיביות), מעודדים לחדול מנטילת התרופות.
לאחר ההפסקה, חייו של האדם עם ההפרעה משתפרים בדרך כלל בטווח הקצר, והוא נוטה "לפרוח". בעיה נוספת היא שעם הופעתם של גורמי דחק, המבנה הנפשי הלא-חסון עלול להתחיל להיסדק. זה השלב שבו כדאי לפנות לרופא המטפל ולהתחיל בנטילה מחודשת של תרופות. בהיעדר טיפול תרופתי בשלב זה עלול האדם לקרוס ולהחמיר לכדי אפיזודה נוספת, מה שעלול לשבש את מהלך חייו, לגרום לו ולמשפחתו סבל רב ולעכב את התקדמותו במסלול חייו ובצמיחתו האישית. יש לשקול היטב את הפסקת התרופות גם כאשר יש תחושה, אשלייתית ברוב המקרים, של כוח ושל חסינות.
תופעות הלוואי של תרופות נוטות להיעלם לאחר שימוש קבוע וממושך, ויש ואריאנטים רבים לכל תרופה, כך שאחד מהם עשוי להתאים בסופו של דבר לחולה הספציפי. דרושים סבלנות ואורך רוח רבים לעתים כדי למצוא את התרופה המתאימה ביותר. תוצאת חיפוש עיקש היא משתלמת לעומת ההפסד העולה מניהול חיים משובשים המתנהלים בין התקף אחד למשנהו, אף אם אלה מתרחשים בהפרשי זמן גדולים.
מאחר שנגישות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (מרגיעים ונוגדי חרדה) גבוהה יותר מזו של האחרות, ואף ההתייחסות אליהן היא פחות סטיגמטית (מבחינה זו, הלוקה בהפרעה שבוי בסטיגמה ככל אחד אחר) יש נטייה להיעזר בהן עם הופעת תסמיני המאניה הראשונים, כגון חוסר שינה ועצבנות. לעתים הדבר מחמיר את המצב, שכן התרופות האלה מדכאות למראית עין את התסמינים, אך ההפרעה ממשיכה להתפתח באין מפריע מתחת לפני השטח. לכן תרופות הרגעה ונוגדי חרדה טובים כטיפול משלים, אך לא כטיפול יחיד.
שיקום
אדם שנקבעו לו 40% נכות רפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי זכאי לקבל שירותי סל שיקום. ראה פירוט להלן.[38]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שיקום נכי נפש בקהילה
פרופ' קרסו עם ד"ר אמיר מנדל: טיפול בהפרעה דו קוטבית (מניה-דיפרסיה)
פרופסור לאון גרינהאוס - מאניה דיפרסיה
הפרעה דו-קוטבית בתרבות ובאמנות
לאורך ההיסטוריה התבלטו יוצרים עם הפרעה דו-קוטבית במגוון תחומי אמנויות. דוגמאות ידועות ליוצרים שהתמודדו עם הפרעה דו-קוטבית ובלטו ביצירתם: הקומיקאי סטיבן פריי (ראו הפניה לסרט בהמשך), הסופר אנדרו סלומון מחבר הספר "דמון של צהריים", המשוררת דליה רביקוביץ', קיי רדפילד ג'יימיסון (ראו ברשימת הספרים להלן), המוזיקאי גבריאל בלחסן, סולן להקת נירוונה קורט קוביין, הזמר דניאל ג'ונסטון ועוד.
