ע"א 36356-03-17 צ'רלטון בע"מ נ' סרנו צרלטון שוב הפסידה בפעם השניה לסרנו

צרלטון שוב הובסה והושפלה בפעם השניה מול סרנו
צרלטון הפסידה במשפט הראשון וגם בערעור
בית המשפט שלח אותה לכל הרוחות
מתברר שלצרלטון אין בכלל זכויות יוצרים
ולא היה לה גם זכויות בתקופה שהיא תובעת
והיא גם לא יכולה לתבוע על שיתופים
כי עקיפת הצפנה אינה מפרה זכויות יוצרים
הערוצים ספורט 1 וספורט אינם בבעלות צרלטון ולכן היא לא יכולה לתבוע
צרלטון היא רק מפעילה את הערוצים
כל התוכן שמשודרים בערוצים האלה איננו בבעלות צרלטון ואין לה זכויות לגבי כל התוכן
צרלטון לא הצליחה להוכי שיש עשית עושר שלא במשפט וגם לא שיש הפרת זכויות יוצרים
היא גם לא הצליחה להוכיח בכלל שיש לה זכויות יוצרים כלל
הפרופיל של צרלטון הוא הטעיה
היא תובעת קשישים בני 70 ומעלה בכדי להוציא מהם כספים שלא כדין לכאורה
היא עוסקת בהפחדות שיטיות של הנתבעים עד שאלה נאלצים לשלם לה כספים שלא מגיעים לה כלל
זה לכאורה כמו לשם דוןגמא ארגון פשיעה שעוסק בסחיטה ואיומים
הארגון פשיעה ישתמש בהפחדות אימא אלימות
אבל צרלטון תשתמש במכתבי עורכי דין
היא תנסה להוציא כסף וכמה שיותר אם הצליחה הרי מה טוב
לא הצליחה לא נורא
היא תמרר את החיים לנתבע עד שיתאש וישלם
אלא אם כן יש לו עורך דין טוב שיוציא אותו זכאי
ויתבע תביעה נגדית את צרלטון על הנזקים שנגרמו לו
יש לזכור שתביעה על הפרת זכויות יוצרים זה כתם לכל החיים
פגיעה ועוגמת נפש
ונזק שנגרם גם בפרסה של אותו טכנאי וכן פגיעה בשמו הטוב והכנסות שלו
והנזק הוא כספי בסכומי עתק
בנוסף הטכנאי נאלץ לשלם לעורכי דין בממוצע 50000 ש"ח
עד למשפט
אבל צרלטון ועורכי דינה לא מפסידים כלום
כי עורכי הדין לא משלמים כלום ולא פוסקים נגד צרלטון דבר
וצרלטון לא נאלצת לשלם שכר עריכת דין של הנתבע הזוכה או את העלות המשפטית וכל ההוצאות
ולכן מבחינת צרלטון אין לה מה להפסיד רק להרוויח
עכשיו סרנו ניצח במשפט הזה ועכשיו הוא יכול לתבוע את צרלטון על הנזקים שנגרמו לו ועל הפגיעה בשמו הטוב

*****************


ציטוט מתוך LAW.CO.IL
מאת‏ עו"ד טל קפלן

פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת שרה דותן, 23.11.2017): אין להשלים עם מצב בו מוכר אדם מכשירים אלקטרוניים המאפשרים צפייה בערוצים שלא דרך החברות המפעילות אותם.

[You must be registered and logged in to see this link.]

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א מיום 2.2.2017 [ת"א 5190-01-15], שדחה את תביעת המערערת לחיוב המשיב בתשלום פיצויים בשל טענתה להפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט. המערערת היא מפיקת שידורי הספורט בערוצים "ספורט 1", "ספורט 2" ו"ספורט 1 HD". המערערת טענה כי המשיב מפעיל עסק מסחרי, העוסק במכירת ממירים שיתופיים, באמצעותם ניתן לצפות בשידורי המערערת ללא רכישת חבילת ספורט דרך מפעילות הטלוויזיה הרב-ערוצית.

המערערת תבעה את המשיב לאחר שהאחרון התקין ממיר שיתופי בדירה של חוקר פרטי מטעם המערערת. ביהמ"ש השלום דחה את התביעה וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לפיה היא בעלת זכויות יוצרים במשדרים ששודרו בערוצי הספורט וכי ממילא לא הוכיחה כי המשיב התעשר על חשבון זכויות אלה. מכאן הערעור.

נפסק: אין להשלים עם מצב דברים בו אדם ימכור מכשירים אלקטרוניים המאפשרים צפייה בערוצים שלא דרך החברות המפעילות אותם, וזאת בתשלום סמלי, בה בעת שאזרח מהשורה משלם טבין ותקילין על-מנת לצפות בהם בדרך המקובלת, וכתוצאה מכך יתעשר על חשבון עמלו של אחר, אשר שילם ממיטב כספו ועמלו תמורת הזכות לשדר את המשדרים. אולם, על-מנת לזכות בתביעה, יש לעבור את משוכת הראיות המבססות את עילת התביעה וזאת אין בערעור זה. דין הערעור להידחות. ביהמ"ש קמא בחן את העובדות לאשורן ואת טענות הצדדים לעומקן, ויש לאשר את מסקנותיו.

הפקת שידורי ספורט עולה כדי יצירה מקורית לפי סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 [עניין הפרמייר ליג - ע"א 9183/09]. נראה כי למערערת יש זכויות יוצרים באשר להפקת אירועי ספורט המשודרים בערוצי הספורט. ברם, המערערת טוענת לזכות יוצרים גורפת בכל הנוגע לערוצים, מבלי להתייחס לתוכן זה או אחר, וזאת בשל בעלותה על הערוצים. ביהמ"ש קמא קבע כי אין לראות במערערת בעלת זכות היוצרים בכל המשדרים, הואיל ולא הוכיחה את טענתה לפיה היא האוחזת הבלעדית בישראל בזכויות המסחור והשידור למפעלי ספורט רבים. הצדק עם ביהמ"ש קמא.

קיימות 2 דרכים להוכחת טענת המערערת. האחת, להוכיח את בעלותה על ערוצי הספורט, ומאחר שקיימת חזקת "יוצר היצירה" לפי סעיף 64(1) לחוק, והפקת השידורים על-ידי המערערת כמוה כיצירה, הרי שהופרה זכות היוצרים שלה. השנייה, להוכיח כי יש לה זכויות יוצרים בכל יצירה ויצירה המופקת על-ידה, באמצעות ראיות המעידות על הפקת השידורים. אין מחלוקת כי המערערת הפיקה משדרי ספורט בערוצים, כפי שהוכח לא אחת בפסיקה אליה הפנתה המערערת, אולם קיים פער מהותי בין זכות יוצרים בהפקה זו או אחרת לבין הטענה לזכות יוצרים בשל הבעלות על הערוצים.

באשר לסעיף 64(1), המערערת כלל לא הוכיחה את בעלותה על הסמלים המופיעים על היצירות וממילא לא הוכחה בעלותה על הערוצים. משכך, אין לקבוע חזקה לפיה המערערת היא יוצרת כלל היצירות המשודרות בערוצים, וממילא על-מנת לתבוע הפרת זכות יוצרים על המערערת להוכיח את זכויותיה בכל יצירה לגופה. משלא הוכיחה המערערת כי היא בעלת ערוצי הספורט וכי יש לה זכויות יוצרים במשדרים שנטען כי הם מופקים על-ידה, הרי שלא הוכחה הפרת זכויותיה. באשר למסמך שהציגה המערערת, הרי שאין במסמך הפקה יחיד, שאינו נהיר דיו, כדי לבסס טענה לזכויות יוצרים. משלא הוכחה הבעלות כאמור, אין טעם לדון ביתר טענות המערערת.

מאת‏ עו"ד טל קפלן
שותף וחבר בקבוצת האינטרנט, הסייבר וזכויות היוצרים במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ

[You must be registered and logged in to see this image.]

ערעור זה מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט הבכיר מיכאל תמיר) בת"א 5190-01-15 מיום 02.02.17 לפיו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיב בתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ בשל טענתה להפרת זכויות יוצרים שלה על ידו ועשיית עושר ולא במשפט על חשבונה.

רקע

המערערת הינה חברה פרטית המפיקה שידורי ספורט בערוצי הטלוויזיה "ספורט 1", "ספורט 2" ו"ספורט 1 HD" (להלן: "ערוצי הספורט").

לטענת המערערת, המשיב מפעיל עסק מסחרי, המכונה "גל תקשורת לוויינים", העוסק במכירת ממירים שיתופיים, באמצעותם ניתן לצפות בשידורי הכבלים ובכללם ערוצי הספורט , מבלי לרכוש חבילת ספורט דרך מפעילת הכבלים ("יס"/"הוט"/"סלקום טיוי").

המשיב טוען כי הוא טכנאי אלקטרוניקה, ובין יתר עיסוקיו נדרש מדי פעם בפעם להתקין מכשירים אלקטרוניים בהתאם לדרישות הלקוח. לדבריו, אינו יצרן של מוצרים אלקטרוניים וכן אינו מוכר חבילות תוכן מכל סוג שהוא.

המערערת הגישה תביעה לבית המשפט קמא לאחר ששכרה את שירותיה של חברת חקירות אשר התקשרה עם חברות/אנשים המספקים ממירים פיראטיים, ובין היתר – המשיב, אשר הגיע לדירה שבה שהה אחד החוקרים והתקין בה ממיר שיתופי, תוך שהוא מציג לחוקר כיצד ניתן לצפות באמצעות הממיר בערוצי "יס" השונים, לרבות ערוצי הספורט. בעבור ההתקנה שולם למשיב סך של 1,100 ₪.

בתביעתה טענה המערערת, כי נתונה לה זכות בלעדית לעשות שימוש ביצירות הספורט אותן היא מפיקה והמשיב, בהתנהלותו, הפר את זכויות היוצרים שלה. כן טענה לעשיית עושר ולא במשפט על חשבונה.

לטענת המשיב, לא הוכח כי המערערת בעלת זכות יוצרים בלעדית כלשהיא בישראל. כן טען, כי לא הוכח שהמערערת בעלת רישיון יחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן:"החוק"), ועל כן אין בהתנהלותו משום הפרת זכויות יוצרים של המערערת או התעשרות על חשבונה.

בית המשפט דחה את התביעה במלואה בקבעו כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לפיה היא בעלת זכויות יוצרים במשדרים ששודרו בערוצי הספורט וממילא לא הוכיחה כי המשיב התעשר על חשבון זכויות אלה.

פסק דין זה הינו מושא הערעור שלפניי.



טענות המערערת

המערערת טוענת כי השידורים המופקים על ידה מהווים יצירה מקורית דרמטית ולפיכך היא בעלת זכות היוצרים על שידוריה, וזאת על פי סעיף 4(א)(1) לחוק.

לטענתה, פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2173/94 Tele Event L td נ' ערוצי זהב (פורסם בנבו, 02.08.01) קובע כי המקצועיות הנדרשת בהפקות של משדרי ספורט עולה כדי ה"מקוריות" הנדרשת לפי סעיף 4 לחוק. כן נקבע כי הפקת שידורי ספורט מהווה יצירה דרמטית.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שאין לתת משקל למסמך ההפקה שצורף לתצהירו של מר שניאור, מנהל תחום אנטי פיראטיות של המערערת (להלן: "שניאור"). לגרסתה, המסמך מעיד בצורה ברורה ומפורטת באשר לפעולות יומיומיות אותן מבצעת המערערת על מנת להפיק תוכניותיה ולהעלותן לשידור בערוצי הספורט.

זאת ועוד נטען, כי מאחר שעל כל שידוריה מתנוסס לוגו המערערת, הרי שקיימת חזקה, בהתאם לסעיף 64 לחוק, לפיה המערערת היא בעלת זכויות היוצרים בשידורים המופקים על ידה, אשר משודרים בערוציה.

מתוך אתר פסק דין ציטוט

[You must be registered and logged in to see this link.]

[You must be registered and logged in to see this link.]

ציטוט מתוך ANC LAW
עו"ד
הפסד לצ’רלטון בתיק טכנאים (הפרת זכויות יוצרים)
בית משפט שלום, זכויות יוצרים, פסיקה הפרת זכויות יוצרים, זכויות יוצרים, טכנאי, יצירה נגזרת, ספורט 1, ספורט 1 HD, ספורט 2, צ'רלטון

ביום 2.2.2017 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר בת”א 5190-01-15 צ’רלטון בע”מ נ’ סרנו. אותו עניין עוסק בטענה של צ’רלטון לפיה טכנאי לווין וממירים מפר זכויות יוצרים בכך שהוא מאפשר לאחרים לצפות בשידורי כדורגל, שעל פי הטענה שייכות לה.

וכך קבע בית המשפט הנכבד:
צ’רלטון לא הוכיחה שהיא בעלת זכויות יוצרים בשידורים

התובעת לא הוכיחה שהיא בעלת זכות יוצרים בכל המשדרים בערוצי הספורט בתקופה הרלוונטית (ספורט 1, ספורט 2, ו-ספורט 1 HD). התובעת לא ביססה את טענתה בכתב התביעה כי היא “האוחזת הבלעדית בישראל בזכויות המסחור והשידור למפעלי ספורט רבים” שאותם היא רוכשת לדבריה בממון רב. מר שניאור חזר על טענה זו בכלליות בתצהירו, ללא כל פירוט, ותוך הפניה למסמך אחד בלבד – נספח 2 לתצהיר. לטענת המצהיר מדובר באישור רשמי של ה- “פרמייר ליג” (הליגה האנגלית) בדבר זכויות התובעת בישראל. מעיון במסמך עולה כי מדובר בהעתק של מכתב בן עמוד אחד הנחזה להיות בחתימתו של Paul Moinar מטעם ה- Football Association Premier League Limited (נספח 2 לתצהיר). מכתב זה לא הוגש באמצעות עורכו ולכן הוא אינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו. מר שניאור העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת התקשרה עם הליגה האנגלית בהסכם מפורט בכתב לרכישת זכויות השידור של משחקי הליגה לתקופות מסוימות, ואף חזר והעיד כי “אין בעיה גם לצרף את ההסכם” (ראו עמ’ 14 לפרוטוקול ש’ 16-4), אך ההסכם לא צורף לתצהירו ולא הוגש לתיק גם לאחר דיון ההוכחות.
אם מפעלי הספורט הם אלה שמפיקים את צילומי המשחקים, ברי כי אין לתובעת זכות יוצרים בצילומים אלה, אלא לכל היותר יש או היה בידיה רישיון לבצע בהם פעולות המותרות רק לבעל זכות היוצרים. בעל רישיון ייחודי אמנם רשאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות היוצרים, אך עליו לצרף לתביעתו את בעל הזכות.
אין ממש בטענה כי התובעת זכאית להגנה מכח יצירה נגזרת כבעלים ממש ולעניין זה מציין בית המשפט את הגישה בדין האמריקאי השוללת זכות יוצרים מעיבוד מפר היא זו שמשקפת את המדיניות המשפטית הרצויה (ראו בעניין זה פסק דין שניתן בתביעה שהגישה התובעת בת”א (שלום חדרה) 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה ביום 22.6.14, שם נקבע כי משלא הציגה את ההסכם בינה לבין בעלת זכות היוצרים בחו”ל, היא איננה יכולה להישמע בטענה שהיא רשאית לבצע במשדרים פעולה כלשהי).
גם לו היו זכויות יוצרים ביצירה הנגזרת – הזכות מוגבלת רק להיבטים המקוריים בה. נוכח הוראות סעיף 54 לחוק זכות יוצרים, נראה כי היה על התובעת לצרף לתביעה גם את מפעלי הספורט שהם בעלי הזכויות ביצירות המקוריות או לבקש פטור מצירופם, אך התובעת לא עשתה זאת (ראו והשוו לעניין זה פסקי דין שניתנו בתביעות אחרות שבהם נקבע כי התובעת לא קיימה את חובתה לפי סעיף 54 הנ”ל – פסק הדין בת”א 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה הנ”ל, בפסקה 6; וההחלטה לדחות על הסף תביעה שהוגשה בת”א (שלום חדרה) 18812-01-13 צ’רלטון בע”מ נ’ אבו סאח מיום 22.12.2013, וזאת בין היתר משלא צורפה לתביעה בעלת הזכות המקורית שעמה התקשרה התובעת לטענתה בהסכם רישיון ייחודי ואף לא התבקש פטור מצירופה).
העובדה שהתובעת מתארת מצב עובדתי בכלליות – עומדת לה לרועץ. על התובעת להוגיח בכל מקרה לגופו שהיא הפיקה וערכה את המשדר באופן שהופך אותו ליצירה מקורית המוגנת בזכות יוצרים. קל וחומר אפוא כי בתביעה שבה טוענת התובעת להפרת זכות יוצרים שלה בכל המשדרים ששודרו בערוצי הספורט, היה עליה לפרט מהם המשדרים ששודרו בתקופה שבגינה הוגשה התביעה, להוכיח כי היא זו שהפיקה וערכה את כל המשדרים ואף לבסס באמצעות עדויות וראיות את טענותיה לגבי המשאבים העצומים שהושקעו בהפקת המשדרים, העובדים שהועסקו לצורך כך ופעולות ההפקה והעריכה שנעשו במשדרים השונים. התובעת לא עשתה זאת, אלא הסתפקה כאמור בעדות סתמית ולא מבוססת של “מנהל תחום אנטי פיראטיות” אשר לא ציין האם היה מעורב אישית בדרך כלשהי בהפקת המשדרים. התובעת לא הסבירה מדוע לא ביססה את טענותיה בעדויות וראיות כנדרש, לרבות מסמכים התומכים בטענתה בדבר הפקת כל המשדרים בערוצי הספורט ועדויות של עובדים הממונים על הפקת התכניות ועל עריכתן.
צ’רלטון לא הוכיחה הפרה של זכויות יוצרים
התובעת טוענת כי הנתבע מכר והתקין ממירים שביכולתם לעקוף אמצעי הגנה טכנולוגיים וכך לאפשר צפייה במשדרים מקודדים, לרבות משדרים שתוכניהם מוגנים בזכות יוצרים. ואולם, בפסק הדין בעניין טלראן קבע בית המשפט העליון במפורש כי עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים אינה הפרה של זכות יוצרים.
טוענת התובעת שמדובר בפסק דין שמפרש את חוק זכות יוצרים הישן ואינו מתייחס לחוק זכות יוצרים החדש. ואולם, מפסק דינו של כב’ השופט זילברטל עולה בבירור כי הכרעתו מתייחסת גם למצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש. גם ברור מן ההלכה כי אין מדובר בהפרה תורמת.
גם עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט דינה דחייה. בכתב התביעה לא הוסבר כיצד מתקיימים בענייננו יסודות העילה, וכל שנטען בעניין זה הוא כי “הנתבע עושה עושר רב ולא במשפט על חשבונה של התובעת, שעה שהוא משווק ממירים שיתופיים המתחברים לשרתים שיתופיים” (סעיף 64 לכתב התביעה). בסיכומים מטעם התובעת מצוטטים דבריהם של כב’ השופט זילברטל ושל כב’ השופט רובינשטיין בעניין טלראן שלפיהם ראוי לבחון האם שימוש באמצעי הגנה טכנולוגיים יכול להקים עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך אין בסיכומים כל ניתוח או הסבר כיצד לשיטתה של התובעת, קמה לה בנסיבות המקרה דנן עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט.
בענייננו, חברות הכבלים והלוויין (הוט ויס) הן אלה שמשדרות את התכניות בערוצי הספורט ומספקות ממירים המאפשרים לצפות בשידורים. מכאן שאם קיימת כלפי הנתבע עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט בגין עקיפת אמצעים טכנולוגיים, הרי שעילה זו עומדת בראש ובראשונה לחברות הכבלים והלוויין, אך אלה לא צורפו לתביעה דנן.
יתרה מזאת, בכתבי הטענות מטעם התובעת אין כל טענה מפורשת שלפיה התובעת מקבלת תשלום מחברות הכבלים והלוויין בגין התכנים המשודרים בערוצי הספורט, ואף לא הוצגו ראיות לביסוס תשלומים כלשהם שקיבלה התובעת. כל שנטען בכתב התביעה הוא כי יס ו- הוט מאפשרות ללקוחותיהן שרכשו חבילת בסיס לצפות בערוצי הספורט המפורטים בכתב התביעה תמורת תשלום נוסף (סעיף 12), אך לא צוין האם התובעת מקבלת תמורה כלשהי בגין כך, ואם כן, מהם הסכומים שהיא מקבלת וכיצד הם נקבעים (למשל – תשלום אחד כולל בגין כל התכנים בערוץ מסוים לתקופה מסוימת או תשלום בגין כל מנוי שנמכר).
סוף דבר
בית המשפט דחה את תביעת צ’רלטון, אך לא פסק בעניין זה הוצאות לטובת הנתבע וזאת משום שעדותו הייתה רוויה סתירות וגרסתו לא הייתה מהימנה על בית המשפט.
[You must be registered and logged in to see this link.]

אפלדורף ושות' - עו"ד זכויות יוצרים