אינדקס
בישראל יש מעל לחצי מיליון ישראלים החולים במחלת נפש ומסווגים ככים נפשית.
בעולם המודרני יש הרבה מחלות נפש או הפרעות נפשיות .
ואלה בכלל אל מבואים לידיע הצביור
היששראלים מפחדים מסטיגמות
התוצאה המרה זה מאות אלפי ישראלים לא בריאים בנפשם ושחלים בנחלתנפש ולא מודעים לזה
גם כאלה שחולים ידעיפו שלא להגיע לפסיכאטר או לבית חולים לחלה נפש לעולם
בגלל הסטיגמה ובכלל שמכניסים אותם לרשימות שפוכים בהם
חולים במחלה נפש בדר כלל יאבדו את רישיון הנהגיה שלהם
ברוב העבודות הממשלתיות או כאלה הדורשות נשק או בטחוניות הם לא יתקבלו
למשעה רוב החולים במחלות נפש לא יעבדו כליל ויחיו מקצבת נכות של הביטוחה לאומי בגובה 3200 מקסימום
ויש כאלה שמקלבים אף פחות
הם לא זכאים לדבר דיור ציבויר
ה זכאים להיות במוסדותכל חייבם או בהוסטלים ורק חלקם
במקום לשלב אותם בחברה הישראלית ולתת להם דירות רגילות לבד
נעשה נסיון בישראל לשלב אותם בחברה אבל לא לבד
משלבים 4 נשים בדירה או 4 גברים בדירה כולם רווקים
זה עדיף מאשר כלום
אבל באירופה למשל שמלבים אנשים רווקים בדירה לבד דירה קטנה או עד 4 חדרים ככה זה בכל אירופה
הם מקלבים הנחות בחול בתשלומים מים חשמל ופטור מארנונה הנחות בתקשורת וחיים מקצבה של 2000 יורו לפחות
ויש להם הרבה הטבות לכל החיים
הרדשיון לא נלקח מהם
הם רשאים לעבוד ולא ללשם מס כלל והם גם רשאים להקים חברות ועסיקם ללא מגבלות
באירופה רוצים לשלב אותם אבל בישראל מקטלגים בתור חוליה נפש
התואצה ברובם הגדול יגיעו לפת לחם ורעב ושישהו שלא לצורך רוב חייהם במוסדות סגורים לחולה נפםש
חלקם הגדול גם יגיעו לפישטת רגל ויסתבכו בחובות או בפלילים וא ישבו בכלא למרות שהם פסולי דין
המחלות הקשות והנפוצות יחסית הם מאניה דפרסה או דו קוטבית וכן סכיזופרניה או סכיזופרניה פרנואידית או פסיכוזה הפרעת אישיות קשה .
הגרעין הקשה של חולה הנפש בישראל ישהו בבתי חולים אבל בכל שנה סוגרים בתי חולים
לא מפשצים את הקיימים ואין מקומות בבתי חולים הקיימים יש הזנחה פושעת וזלוזל בבתי חולים ובחולים הנפש
הממסד והאחיות מטפלים בהם בדרך הקשה
במקראה של התפרעות או כל דבר קושרים את החולים ל 4 שעותצ
אבל זה הפך לנורמה וחולים נקשרים גם 18 שעות רצופות
אלימות קשה מופגנת כלפהם זלזול בוטה ואין הלם כל זכויות
חולה הנפש המאושפזים בבתי חולים אין להם בגדים תחתונים או מגבובות
אפילו הסדינים הושמכיות בלויים מלוכללכים ומלאים בפרעושים
המסדרונות והבתי חולים נראים נוראים ביותר
זה מזכיר את מחנות ההשדה של הנאצים בפולין ולפעמים גרוע יותר
בכנסיה לבית חולים לא כתוב העבודה משחררת
יש שלט בכל בית חולים כאן יוצאים בארון קבורה לבד
יש התעללות מאסיבית על בסיסי יום יומי בכל אלה שמתאשפזים בבתי חולים פסיכאטרים
האשפוז עצמו הוא טראומה לכל החיים לכל מי שמתאשפז
החולים אל מקבלים יצוג עורכי דין לא זוכים לקבל כל סיוע משפטי או סיוע כלכלי
זלזול מוחלט בחוליםה אלה
המזון המוגש בבתי החולים בלתי אכיל
ורמת ההנגקיו וההגינה מתחת לכל בקורת
החולים לא זוכים גם לבקורים של רופאים או לגשת לרואפים בתחומים שונים
לנכים נפשית אין כל זוכיות רק חובות הם לא בני אדם הם מספרים במערבת מסואבת
והם כבר לא אנשים חופשים הם כמו עבדים בסרט של 1984 או אח גדול כזה
המצב של בתי החולים בישראל הוא בכי רע
הם מאוכלים יתר על המידה
כל בתי החולים בישראל קיימים עוד לפני קום המדינה
מעולם לא נבנה בית חולים פסכיאטרי מודרני או בכלל מאז הקמת המדינה
המצב כיום שאיפה לסגירת כל בתי החולים בישראל
בשניםה אחרונות הספכיאטרה הפכה להיות חלק מהרפואה וממונת על ידי קופות החולים והמדינה
עלות התורפות הפסיכאטריות מרקיעת שחקים למי שאין ביטוח רפואי יש בעיה
כום יש תרופו מודרניות שנשחבטות ליתר מועילות מאשר הקודמות אבל בגלל עלותם הגבוהה משרד הבריאות לא מאשר אותם
יולי 2007 - בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, ...
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, ... הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים ... עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר - יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, ... משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, ... מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, ... הם לא משתקמים לעולם, ...הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, ... הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, ..."
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.
לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
בעולם המודרני יש הרבה מחלות נפש או הפרעות נפשיות .
ואלה בכלל אל מבואים לידיע הצביור
היששראלים מפחדים מסטיגמות
התוצאה המרה זה מאות אלפי ישראלים לא בריאים בנפשם ושחלים בנחלתנפש ולא מודעים לזה
גם כאלה שחולים ידעיפו שלא להגיע לפסיכאטר או לבית חולים לחלה נפש לעולם
בגלל הסטיגמה ובכלל שמכניסים אותם לרשימות שפוכים בהם
חולים במחלה נפש בדר כלל יאבדו את רישיון הנהגיה שלהם
ברוב העבודות הממשלתיות או כאלה הדורשות נשק או בטחוניות הם לא יתקבלו
למשעה רוב החולים במחלות נפש לא יעבדו כליל ויחיו מקצבת נכות של הביטוחה לאומי בגובה 3200 מקסימום
ויש כאלה שמקלבים אף פחות
הם לא זכאים לדבר דיור ציבויר
ה זכאים להיות במוסדותכל חייבם או בהוסטלים ורק חלקם
במקום לשלב אותם בחברה הישראלית ולתת להם דירות רגילות לבד
נעשה נסיון בישראל לשלב אותם בחברה אבל לא לבד
משלבים 4 נשים בדירה או 4 גברים בדירה כולם רווקים
זה עדיף מאשר כלום
אבל באירופה למשל שמלבים אנשים רווקים בדירה לבד דירה קטנה או עד 4 חדרים ככה זה בכל אירופה
הם מקלבים הנחות בחול בתשלומים מים חשמל ופטור מארנונה הנחות בתקשורת וחיים מקצבה של 2000 יורו לפחות
ויש להם הרבה הטבות לכל החיים
הרדשיון לא נלקח מהם
הם רשאים לעבוד ולא ללשם מס כלל והם גם רשאים להקים חברות ועסיקם ללא מגבלות
באירופה רוצים לשלב אותם אבל בישראל מקטלגים בתור חוליה נפש
התואצה ברובם הגדול יגיעו לפת לחם ורעב ושישהו שלא לצורך רוב חייהם במוסדות סגורים לחולה נפםש
חלקם הגדול גם יגיעו לפישטת רגל ויסתבכו בחובות או בפלילים וא ישבו בכלא למרות שהם פסולי דין
המחלות הקשות והנפוצות יחסית הם מאניה דפרסה או דו קוטבית וכן סכיזופרניה או סכיזופרניה פרנואידית או פסיכוזה הפרעת אישיות קשה .
הגרעין הקשה של חולה הנפש בישראל ישהו בבתי חולים אבל בכל שנה סוגרים בתי חולים
לא מפשצים את הקיימים ואין מקומות בבתי חולים הקיימים יש הזנחה פושעת וזלוזל בבתי חולים ובחולים הנפש
הממסד והאחיות מטפלים בהם בדרך הקשה
במקראה של התפרעות או כל דבר קושרים את החולים ל 4 שעותצ
אבל זה הפך לנורמה וחולים נקשרים גם 18 שעות רצופות
אלימות קשה מופגנת כלפהם זלזול בוטה ואין הלם כל זכויות
חולה הנפש המאושפזים בבתי חולים אין להם בגדים תחתונים או מגבובות
אפילו הסדינים הושמכיות בלויים מלוכללכים ומלאים בפרעושים
המסדרונות והבתי חולים נראים נוראים ביותר
זה מזכיר את מחנות ההשדה של הנאצים בפולין ולפעמים גרוע יותר
בכנסיה לבית חולים לא כתוב העבודה משחררת
יש שלט בכל בית חולים כאן יוצאים בארון קבורה לבד
יש התעללות מאסיבית על בסיסי יום יומי בכל אלה שמתאשפזים בבתי חולים פסיכאטרים
האשפוז עצמו הוא טראומה לכל החיים לכל מי שמתאשפז
החולים אל מקבלים יצוג עורכי דין לא זוכים לקבל כל סיוע משפטי או סיוע כלכלי
זלזול מוחלט בחוליםה אלה
המזון המוגש בבתי החולים בלתי אכיל
ורמת ההנגקיו וההגינה מתחת לכל בקורת
החולים לא זוכים גם לבקורים של רופאים או לגשת לרואפים בתחומים שונים
לנכים נפשית אין כל זוכיות רק חובות הם לא בני אדם הם מספרים במערבת מסואבת
והם כבר לא אנשים חופשים הם כמו עבדים בסרט של 1984 או אח גדול כזה
המצב של בתי החולים בישראל הוא בכי רע
הם מאוכלים יתר על המידה
כל בתי החולים בישראל קיימים עוד לפני קום המדינה
מעולם לא נבנה בית חולים פסכיאטרי מודרני או בכלל מאז הקמת המדינה
המצב כיום שאיפה לסגירת כל בתי החולים בישראל
בשניםה אחרונות הספכיאטרה הפכה להיות חלק מהרפואה וממונת על ידי קופות החולים והמדינה
עלות התורפות הפסיכאטריות מרקיעת שחקים למי שאין ביטוח רפואי יש בעיה
כום יש תרופו מודרניות שנשחבטות ליתר מועילות מאשר הקודמות אבל בגלל עלותם הגבוהה משרד הבריאות לא מאשר אותם
יולי 2007 - בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, ...
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, ... הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים ... עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר - יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, ... משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, ... מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, ... הם לא משתקמים לעולם, ...הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, ... הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, ..."
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.
לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
