יעקב קדמי ראש ארגון נתיב מדבר על פוטין רוסיה נשיאי ארה"ב ויחסי ישראלי ופוטין

נתיב – לשכת הקשר" הוא שמו של גוף הפועל כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה^[1] שתפקידו להגיע אל היהודים בברית המועצות ולעודד את זיקתם ליהדות, לציונות ולישראל. עד שנת1990 נחשב "נתיב" כגוף חשאי למחצה, עת פעל תוך סיכון רב מאחורי "מסך הברזל".

נתיב הוא ארגון חשאי המשתייך למוסד אבל מדווח ישירות לראש הממשלה ותחת פיקודו הישיר

הארגון פועל כמו המוסד ומפקדו הוא ראש הממשלה 
הארגון פועל ברוסיה וכל ברית המועצות לשעבר 
בן תפקידו הענפים זה ריגול בכל מוסדות החברה בכל דרך אפשרית 
הארגון לא מתפקד בתוך המוסד ולא פועל כמו המוסד תפקידו העעיקרי של הארגון הוא להביא לעליה של יהודים רוסים ואחרים לישראל 
הארגון פועל ברוסיה אוקראינה בלורוסיה וכל מדינות מזרח אירופה 
למעשה הארגון פועל בכל העולם 
זה לא משרד העליה הוקליטה לא מוסד וגם לא משרד החוץף זה ארגון חשאי שהיה פעם מאוד חשאי 
על פעילותו החשאית לא ניתן להרחיב 
אבל מספיק לראות לאורך השנים מי אלה שעמדו בראש נתיב בכדי להבין במה מדובר 

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 החליטה ממשלת ישראל להקים יחידה סודית שתעסוק בנושא יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה, במסגרת מערך שרותי המודיעין של מדינת ישראל. הוטל עליה להקים קשר ולנסות להגיש עזרה ליהודים שמעבר למסך הברזל ובמדינות שהיו תחת השפעתה של ברית המועצות. בתחילה כונה הגוף ביל"ן ולאחר מכן שונה שמו לנתיב.
נתיב היה, מבחינות רבות, המשך הפעילות של המוסד לעלייה ב' שפעל לפני קום המדינה, ועסק בהעלאת ניצולי השואה מאירופה לארץ ישראל. הקמת נתיב הוטלה על שאול אביגור, שפיקד על המוסד לעליה ב', והוא עמד בראש נתיב 18 שנים.
ב-1954 יצא נחמיה לבנון לשגרירות ישראל בברית המועצות כשליח הראשון של נתיב, בכיסוי של נספח חקלאות. אז הונח הבסיס לפעילות נתיב הענפה של יצירת קשרים עם פעילים יהודים וקהילות יהודיות ברחבי ברית המועצות ומזרח אירופה. במשך השנים נשלחו לשגרירות במוסקבה שליחי נתיב בכיסוי עובדי שגרירות. בשנים 1958–1960 כיהן כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה לובה אליאב, יוצא המוסד לעלייה ב'. ב-1965 פרסם בשם בדוי את הספר "בין הפטיש למגל" על יהדות ברית המועצות בעת כהונתו.
השלב הראשון של הקשר עם הקהילות היהודיות ברחבי ברית המועצות היה ריכוז פרטים של יהודים אשר ביקשו לעלות לישראל. בהמשך הרחיבו שליחי נתיב את מעגלי הקשר עם פעילים ומבקשי עליה וכן עסקו במשלוח חבילות עזרה וסיוע מהמערב ליהודים במצוקה. תחום נוסף של פעילות נתיב היה שיגור יהודים וישראלים בעלי אזרחות זרה לברית המועצות להפצת ספרות יהודית וישראלית, חומרי לימוד עברית ודפי מידע עדכניים על ישראל.
פעילות שליחי נתיב הייתה מורכבת ואף מסוכנת, לאור המעקב המתמיד של הקג"ב אחר הפעילים היהודיים וגם אחרי עובדי שגרירות ישראל.
לאחר נפילת מסך הברזל ב־1989 צומצמה פעילות "נתיב" ברוסיה, והפכה לגלויה. הסוכנות היהודית ומשרד החוץ החלו לפעול גם הם בברית המועצות ונוצרה כפילות בתחומי הפעילות בין הגופים ואף התגלעה יריבות בין הגופים^[2] בשנת 1991 מונתה ועדת דקל לבחון את המצב ולהמליץ על דרכי הפעולה. המלצות ועדת דקל הוגשו במאי 1992 אך נוצרו חילוקי דעות בפירוש משמעות ההמלצות והמחלוקות בין הגופים רק גברו.^[3]
עם הקמת ממשלת ישראל העשרים וחמש נשקלה העברת לשכת הקשר לאחריות משרד החוץ ואף סגירתה, אולם היריבות בין ראש הממשלה יצחק רבין לשר החוץ שמעון פרס מנעה את המהלך שכלל העברת סמכויות מאנשי רבין לאנשי פרס. בספטמבר 1992 מינה רבין את יצחק חופי לבדוק את פעילות לשכת הקשר ולהמליץ האם יש מקום להמשך פעילות של לשכת הקשר במתכונתה הנוכחית או במתכונת אחרת. אריה שומר סייע לחופי במגעיו עם הגורמים השונים ובניסיון להגיע לפשרה.^[4] חופי הגיש את המלצותיו בפברואר 1993^[5]
בנובמבר 1993 קבע מנכ"ל משרד ראש הממשלה את תחומי האחריות של נתיב:
[list="margin-top: 0.3em; margin-right: 3.2em; margin-left: 0px; padding-right: 0px; padding-left: 0px; list-style-image: none; color: rgb(34, 34, 34); font-family: sans-serif; font-size: 14px; line-height: 22.4px; background-color: rgb(255, 255, 255);"]
[*]איסוף מידע על מצב היהודים בחבר המדינות.

[*]מערכת החינוך הפורמלי.

[*]הכשרה מקצועית.

[/list]
ביולי 1994 עדכן מנכ"ל משרד ראש הממשלה את החלטתו וקבע:
א. "פעילות תנועות נוער ציוניות מהמערב בחבר המדינות – באחריות הסוכנות היהודית".ב. "פעילות תנועת נוער ישראליות בחבר המדינות – אחריות נתיב במרכזים הישראלים".ג. "בתי ספר יום א' – באחריות נתיב ומשרד החינוך כחלק מן המערך החינוכי הכולל".ד. "מחנות קיץ – באחריות הסוכנות".ה. "שיעורי עברית למבוגרים – הסוכנות היהודית ונתיב ימשיכו, כל אחד, במתן שיעורי עברית במסגרותיהן. צוות משותף לסוכנות, לנתיב ולמשרד החינוך יטפל בהכשרת מורים מקומיים לעברית".ו. "לגבי תוכנית נעל"ה, כזכור סוכם כי הסוכנות תהיה אחראית על התוכנית המאוחדת (נעל"ה- 16) כאשר נתיב שותף להפעלת התוכנית, יחד עם כל שאר הגורמים".
דו"ח של מבקר המדינה לשנת 1996 קבע ש"נתיב המשיכה בפעילויות, אשר לפי החלטות המנכ"ל (ראו לעיל) הן בתחום הסמכות והאחריות של הסוכנות או של משרד החוץ, כגון: מערך ייעוץ לעולים, מחנות נוער (קיץ וחורף), תנועות נוער, סמינרים ומועדונים. כל הפעילויות האמורות התקיימו במקביל עם הסוכנות ובאותם מקומות יישוב, ויצרו כפילויות".^[6]
בשנת 2006 הועבר הגוף למשרד לנושאים אסטרטגיים אך שב למשרד ראש הממשלה בשנת 2008 עקב סגירת המשרד לנושאים אסטרטגיים.
בתאריך 22.7.2007, קבעה ממשלת ישראל, כי ארגון "נתיב" יפעל במרחב ברית המועצות לשעבר, לצורך הגברת הקשר והזיקה של יהודים וזכאי חוק השבות למדינת ישראל ולציונות, ויסייע בעלייתם ארצה, באמצעות בדיקת זכאותם לעלות מתוקף חוק השבות^[7].
בנוסף לבדיקה והמלצה על הזכאות לעלייה ולהנפקת אשרות עלייה, ובהתאם לכך במרחב ברית המועצות לשעבר ובמדינות מזרח אירופה, מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, מפעיל נתיב תשעה מרכזי תרבות^[8]. מרכזים אלה פועלים מתוקף הסכמים בילטראליים בין מדינת ישראל למדינות המרחב, בחסות הנציגויות הדיפלומטיות במוסקבה, סנט פטרבורג ונובוסיבירסק (רוסיה), בקייב, דנייפר (לשעבר דנייפרופטרובסק), אודסה וחרקוב (אוקראינה), בקישינב (מולדובה) ובמינסק (בלארוס)^[9].
בהיותם הגורם הישראלי-ממלכתי היחיד הפועל במרחב ברית המועצות לשעבר, לצורך חיזוק זיקתם של היהודים וזכאי חוק השבות, למדינת ישראל ולציונות, מרכזי התרבות הישראליים משמשים כחלון וכגשר המייצגים את מדינת ישראל, את תרבותה ושפתה, את הישגיה המדעיים ואת ההיסטוריה והמורשת שלה לכלל אזרחי מדינות המרחב, ובתוכם גם לקהל זכאי חוק השבות, במטרה להכיר להם מקרוב את מדינת ישראל המודרנית^[10].
במאי 2015 קיבלה ממשלת ישראל החלטה כי השר זאב אלקין יופקד על הארגון.
במאי 2016 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, כי השרה סופה לנדבר תופקד על הארגון.
עקב מקרה רצח ב-2009 שבוצע על ידי עולה חדש מרוסיה, הובעה ביקורת על "נתיב" על כך שהוא העניק אשרת עלייה לאדם שביצע שוד. שליחי "נתיב" אמורים לראיין כל מועמד ולוודא שאין להם עבר פליל

יחידת בר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 הוקמה בנתיב יחידה נפרדת בשם בר שפעלה במערב אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה כדי לגייס דעת קהל, יהודית ולא יהודית, למען מתן זכות עלייה לישראל מברית המועצות ליהודים הרוצים בכך. שליחי בר יצאו לבירות שונות במערב, בכיסוי של עובדי שגרירויות ישראל, על מנת להניע גורמים שונים להשמיע קולם למען יהודי ברית המועצות, תוך הקפדה מרבית שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ברית המועצות. לפעילות גויסו אישים ידועים בכל תחומי המדע הספרות האמנות המדיניות ועוד. אורגנו עצרות והתכנסויות למען זכותם הבסיסית של יהודי ברית המועצות לעלות לישראל ולהתאחד עם קרוביהם.
באמצעות השכנוע של שליחי בר העבירו חברי קונגרס בארצות הברית ב-1975 את תיקון ג'קסון-ואניק. תיקון זה, בתמיכתו של סנטור יוברט האמפרי, התנה את המשך הסחר האמריקאי עם ברית המועצות במתן יציאה חופשית לישראל ליהודי ברית המועצות.
בנוסף, הוקמו ועדי פעילות יהודיים למען יהודי ברית המועצות, על ידי בר, בארצות הברית מערב אירופה דרום אמריקה ואוסטרליה. ב-1987, עם נפילת המשטר בברית המועצות בעקבות תהליכי הגלאסנוסטוהפרסטרויקה, הפסיקה יחידת בר את פעילותה, לאחר שהושגו מטרותיה.

פעילים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• אריה קרול, חתן פרס ישראל תש"ס – פעיל מרכזי, הממונה ב"נתיב" על עידוד הפעילות החשאית בברית המועצות בענייני יהדות וציונות – גיוס והכשרת מתנדבים לשליחויות בברית המועצות.
  
  
• שלמה ליבוביץ-ליש – מנהל מחלקה בכיר, במסגרת עבודתו טיפל בשחרור אסירי ציון מרומניה ובאיחוד משפחות
  
  

ראשי בר[עריכת קוד מקור | עריכה]

• בנימין אליאב
  
  
• נחמיה לבנון (1960–)
  
  
• צבי נצר
  
  
• יהושע פרט
  
  
• שרה פרנקל
  
  

בעלי תפקידים בנתיב

ראשי נתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

[th]שם[/th][th]תקופת כהונה[/th][th]הערות[/th]

שאול אביגור	1952–1970
נחמיה לבנון	1970–1981
יהודה לפידות	1981–1985
דוד ברטוב	1986–1992
יעקב "יאשה" קדמי	1992–1999
צבי מגן	1999–2006	לימים שגריר באוקראינה, שגריר ברוסיה
נעמי בן עמי	2007–2015
אלכס קושניר	2016-2017
נטע בריסקין-פלג	6.8.2017[12]

Yakov Kedmi is a former head of the Israeli intelligence agency "Nativ". He often appears on Russian TV to talk on global political issues. This is a fragment of his appearance on the "Evening with Solovyov" program. Here he talks about the true face of modern democracy and the purpose of the anti-Russian propaganda in the west. 

יעקב קדמי (נולד ב-5 במרץ 1947) פעיל עלייה יליד ברית המועצות, לשעבר ראש ארגון "נתיב", איש ציבור, מרצה ויועץ.
יעקב קדמי (נולד ב-5 במארס 1947 בשם יאשה קזקוב) בן ליוסף וסופיה (סוניה), הוא פעיל עלייה יליד ברית המועצות שהיה ליהודי הראשון שקבל אשרת עלייה למדינת ישראל ללא משפחה בישראל, ולימים הפך לראש ארגון "נתיב" (1992-99), כיום הוא מרצה על אסטרטגיה, יחסים בינלאומיים, יחסיה של רוסיה עם העולם ועל עלייה. 
בחודש דצמבר 1967 פנה במכתב לשלטונות^[1], אשר פורסם במקביל בוושינגטון פוסט, ובו הודיע כי ויתר על אזרחותו הסובייטית ודרש שיאפשרו לו לעלות לישראל. חודשיים לאחר פרסום המכתב, בפברואר 1968, גורש קזקוב מרוסיה, ונסע לבדו ברכבת לווינה . משם הגיע לישראל כנער בן 20.
בישראל המשיך קזקוב במדיניותו הרעשנית, בדרישתו לתת אפשרות ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל, בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית - שגרסה שעדיף לפעול בדרכים שקטות כדי לא להרגיז את השלטונות הסובייטיים. הממסד הישראלי אף חשד בתחילה שקזקוב הוא סוכן מושתל של הקג"ב. בסיוע חברי כנסת, שהציגוהו כגיבור לאומי, הגיע קזקוב ודרישתו לשחרר את יהודי ברית המועצות אל דעת הקהל הישראלית. בכך היה קזקוב מהראשונים שעוררו את הפעילות הציבורית הגלויה בכל העולם. ב-1970 הוא טס לניו יורק, יחד עם פעיל העלייה דב שפרלינג, שם קיים במשך תשעה ימים שביתת רעב מול בניין האומות המאוחדות. השביתה עוררה הדים רבים בישראל ובעולם ובמהלכה טבע קזקוב את הסיסמה "שלח את עמי", שהפכה לסמל המאבק למען העלייה.
קזקוב שב לישראל, התגייס לצה"ל ושירת כקצין בשריון. במלחמת יום הכיפורים היה בצוות הטנק של אהוד ברק, שנשלח לחווה הסינית לחלץ את הצנחנים.
לאחר שירותו הצבאי הצטרף לארגון "נתיב" (שהיה ידוע גם כ"לשכת הקשר") ופעל רבות למען יהדות ברית המועצות, שלומה, ביטחונה ועלייתה ארצה, ובמסגרת זו גם עברת את שם משפחתו כחלק משליחות בינלאומית. בשנת 1992 מונה לעמוד בראש הארגון אשר לקח חלק משמעותי מאד בגל העלייה הגדול של שנות התשעים. בשנת 1999 פרש קדמי מראשות הארגון ומאז הוא משמש כמרצה ויועץ.

מאבק העלייה האישי לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 19 בפברואר 1967 קדמי התפרץ לשגרירות ישראל במוסקבה ובקש שיסייעו לו לעלות לישראל. על סמך היתר כניסה לישראל שניתן לו על ידי שגרירות, פנה לשלטונות ברית המועצות בבקשה למתן היתר יציאה לעליה לישראל. שלטונות ברית המועצות סירבו בנימוק שאין לו קרובים בישראל. ב 11.6.67, ביומה האחרון של "מלחמת ששת הימים" נתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל. באותו יום הגיש בקשה לפרלמנט הסובייטי, שבה ויתור על אזרחותו הסובייטית. זו הייתה פעם ראשונה שאזרח סובייטי מבקש לוותר על אזרחותו הסובייטית כשהוא נמצא בשטחה של ברית המועצות. לאור ניתוק היחסים בין ישראל וברית המועצות ולאור העובדה שלא ניתן היה להיכנס לשגרירות ישראל, התפרץ קדמי לשגרירות ארצות הברית, בה השאיר פניה לוועדה לזכויות אדם של האו"ם בצירוף העתק בקשה לפרלמנט הסובייטי על ויתור על אזרחותו הסובייטית. בפנייתו לפרלמנט הסובייטי דרש לוותר על אזרחותו הסובייטית ובין השאר כתב:
"אני יהודי. נולדתי יהודי, ואני רוצה לחיות את חיי כיהודי. עם כל רגשי הכבוד שלי לעם הרוסי איני רואה את עמי נחות באופן כלשהו לגבי העם הרוסי, או כל עם אחר, ואינני רוצה להיטמע על ידי עם כלשהו. מאחר שבברית המועצות אין כל תנאים לקיומו של עם יהודי, יש להניח ליהודים הרוצים לצאת מברית-המועצות את האפשרות לעשות זאת (בדיוק כפי שהדבר נעשה בארצות אחרות, למשל, ברומניה ובפולין). אני יהודי, וכיהודי אני סבור שמדינת ישראל היא מולדתי, מולדת עמי, והמקום היחיד על פני כדור הארץ שבו קיימת מדינה יהודית עצמאית, ואני ככל יהודי אחר, בעל זכות בלתי-מפוקפקת לחיות באותה מדינה. לעם היהודי ישנה זכות משלו למדינה עצמאית משלו, וכל יהודי, יהיו מגוריו באשר יהיו, ויהיה מקום הולדתו אשר יהיה, יש לו זכות לחיות במדינה היהודית".^[2]
בדצמבר 1968 פורסם אחד מעתקי הפניה של קזקוב בעתון וושינגטון פוסט, אשר הועברו לפרסום באמצעותו של ראש שלוחת "נתיב" בארצות הברית נחמיה לבנון, ובו הדרישה מהשלטונות הסובייטים לוותר על אזרחותו^[3]. הצהרתו הפומבית שפורסמה הייתה הראשונה מסוגה שאתגרה באופן פומבי את שלטונות ברית המועצות, אשר מנעה באופן גורף את יציאתם של יהודי ברית המועצות מתחומה, אלא אם היו להם קרובים מדרגה ראשונה בישראל אשר בקשו "איחוד משפחות". בפברואר 1969, בעקבות הפרסום, הודיעו השלטונות לקזקוב שהם מאפשרים לו לצאת לישראל ועליו לצאת מהמדינה תוך שבועיים. בכך, היה קזקוב למעשה ליהודי הראשון שקבל אישור לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל ללא קרובים בישראל.

המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות לעלייה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, יחד עם פעילי עליה ואסירי ציון שהחלו לעלות לישראל, דרש קזקוב משלטונות ישראל לעבור למדיניות מאבק פומבית לאפשר עליה חופשית ליהודי ברית המועצות, בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית - שגרסה שעדיף לפעול בדרכים שקטות כדי לא להרגיז את השלטונות הסובייטיים^[4].
בדצמבר 1967 יחד עם גאולה כהן ודב שפרלינג נסע לארצות הברית במטרה להסביר ליהודי ארצות הברית את מצבם של יהודי ברית המועצות ולגייס אותם למאבק למען עליה חופשית של יהודי ברית המועצות לישראל. באותה הנסיעה נפגש עם כמה ראשי ארגונים יהודים, שנענו לבקשתם. פעילותם ונוכחותם בארץ של פעילי העלייה נשמרה בסוד, בהתאם למדיניותה של ממשלת ישראל דאז. הצנזורה, אסרה כל פרסום על העלייה ומאבקם לעליה יהודי ברית המועצות בתקשורת הישראלית.
קדמי, בשיתוף צעירים נוספים החליטו לשבור את קשר השתיקה. לצורך כך הם גייסו את יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז, יונה יהב, יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז אשר שוכנע שמדיניות ממשלת ישראל שגויה, ורק מאבק גלוי בגיבוי תקשורתי יסייע לפתיחת שערי ברית המועצות ליהודים. כתוצאה מכך, יהב החליט לגייס את הקמפוסים למאבק נגד הצנזורה ובעד העלייה וראיין את קזקוב לעיתון האוניברסיטה. הצנזורה פסלה את הראיונות ולכן החליטו יהב ואנשיו להדפיס בעמודו הראשון כתם שחור עם חותמת הפסילה של הצנזורה, דבר שהביא להגברת העניין במאבקם ולארגון הפגנות בקמפוסים. כתוצאה מכך מנהלי נתיב איימו על יונה יהב שיודח מתפקידו ואף ייאסר. הח"כים דאז גד יעקבי ושולמית אלוני הציגו בכנסת שאילתות מביכות ועוקפות צנזורה.
באפריל 1970 קיים יעקוב קדמי במשך תשעה ימים שביתת רעב מול בניין האומות המאוחדות בניו יורק בדרישה לאפשר למשפחתו לעלות לישראל. השביתה עוררה הדים רבים בישראל ובעולם. לאחר תשעה ימים, כאשר נציג ישראל באו"ם - יוסף תקוע, מסר לו שמזכ"ל האו"ם קבל מהסובייטים הבטחה שתוך שנה הוריו של קזקוב עם כל המשפחה יקבלו היתר עליה לישראל, הפסיק קדמי את שביתת הרעב. כששב ארצה, הוא התקבל בשדה התעופה על ידי תומכים נלהבים רבים. כל משפחה קזקוב עלתה לישראל בפברואר 1971^[5].

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קזקוב שב לישראל ובאוגוסט 1970 העדיף להתגייס לצה"ל. בגלל פגיעה באוזניים במהלך קורס קציני שריון, עליה הוכר כנכה צה"ל, נאלץ לעזוב את המסלול ושירת כקצין מודיעין בחיל השריון. לאחר שחרורו בחודש יוני 1973, הוא הוצב לשירות מילואים בחיל השריון. במהלך שירותו, באוגוסט 1971 הוא התחתן עם אדית לבית סולומונחיס, בת יחידה ממשפחה יהודית מצ'רנוביץ, שעלתה בקיץ 1969. ביוני 1972, נולד בנם הבכור שרון.
במלחמת יום הכיפורים היה קצין המודיעין וקצין המבצעים של גדוד 100, ולחם בצוות הטנק של אהוד ברק, שהיה בשעתו מפקד גדוד 100 בחזית הדרום. קדמי השתתף בקרבות בציר טירטיר (בחווה הסינית, חילוץ הצנחנים) ובקרבות בעיר סואץ.

נתיב - לשכת הקשר ליהודי ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 הצטרף קזקוב לנתיב כעובד זמני עוד ביוזמתו של מנחם בגין, ובמאי 1978 יצא לשליחות מטעם נתיב בשגרירות ישראל בווינה, אוסטריה. כנהוג באותה התקופה, בדומה לדיפלומטים ישראלים רבים, שינה קזקוב את שמו לשם העברי קדמי^[6], בשנת - 1988 יצא כראש שלוחת נתיב לברית המועצות במסגרת משלחת דיפלומטית ישראלית לשגרירות הולנד. ובאותה השנה הוא לקח חלק משמעותי בפתרון משבר חטיפת מטוס סובייטי שנחת בישראל^[7].
בשנת 1989 יזם שינויים בתהליכי יציאת יהודים, שהביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הגירת יהודים שיצאו את ברית המועצות עם אשרת יציאה לישראל, למדינות אחרות, תהליך שנודע בשם "נשירה". מי שקיבל אשרות יציאה לישראל ממוסקבה קיבל גם אשרת עלייה לישראל, שרק איתה ובצירוף כרטיס טיסה להונגריה או רומניה, יכול היה לצאת מברית המועצות. כדי שהמבצע יצליח, היה צורך להגיע להסכמות עם שליט רומניה הקומוניסטית, ניקולא צ'אושסקו, אותו שכנעה מדינת ישראל בהשגת מלווה לרומניה בכמאה מיליון דולר. סידורים דומים הופעלו גם בהונגריה, עמה הגיעה להסכמות בנושא העלייה. כתוצאה ממעשיו, הביא קדמי לכך שמאותו הרגע והילך יהודי ברית המועצות שעזבו עם אשרות יציאה לישראל השלימו את עלייתם לישראל. בשנות ה-90, עם נפילת "מסך הברזל", מאות אלפי יהודים יצאו מברית המועצות ושהו במחנות מעבר, בין היתר ברומניה ובאוסטריה, כשרבים מהם קיוו להגר לארצות הברית. בעקבות התערבותו של יעקב קדמי הודיעו האמריקאים על גמר מכסות העלייה, לבקשתו של קדמי, ובכך נותרה בידיהם האפשרות היחידה - עלייה למדינת ישראל.
בשנת 1992 מונה קדמי לראשות הארגון. בהערכות מצב תקופתיות שהפיץ ארגון נתיב בראשותו של קדמי בקהיליית מודיעין חלק קדמי על מירב הערכות מוסד ואמ"ן על המצב בברית המועצות לשעבר. בסוף שנות התשעים חלק על ההערכה של אמ"ן והמוסד, שרוסיה מסייעת לאיראן ביצירת נשק גרעיני וטילים, כחלק מתפקידו במסגרת הוועדה לשירותים חשאיים לנושא אירן וקשרי אספקת ציוד צבאי רוסי לאירנים.
קדמי עמד בראשות הארגון 7 שנים, ב-1999 התפטר מתפקידו כראש ארגון נתיב בגין חילוקי דעות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בשאלות טיפול מדינת ישראל ביהודי ברית המועצות על ידי ויחסו של ראש הממשלה נתניהו לארגון ופעילותו. בתגובה לחשיפת מכתב ההתפטרות חשף ראש הממשלה בפני עיתונאים חלקים חסויים מתוך דו"ח מבקר המדינה אשר התפרסם אודות "נתיב" שממנו עלה כאילו שיחד פקיד רוסי במסגרת תפקידו כראש הארגון. כתוצאה מכך, הגיש קדמי תלונה נגד ראש הממשלה בחשד לביצוע עבירות על ביטחון המדינה ובהמשך לכך עתירה לבג"ץ (3930/00 יעקב קדמי נ' היועץ המשפטי לממשלה). לאור החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שלא לפתוח בחקירה בנושא. עתירה זו נדחתה בבית המשפט העליון שהחליט שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. ישיבה משותפת של הוועדה לביקורת המדינה עם ועדת העלייה והקליטה כונסה כדי לדון בדוח ולשמוע את תגובתו של קדמי. קדמי ציין כי הוא אינו מקבל את הדו"ח בעוד מבקרת המדינה מרים בן-פורת הגיבה בחריפות נגד קדמי ותגובתיו, ואף עזבה בזעם את הדיון.^[8].
בשנת 2000 לפי בקשת שרות הביטחון של רוסיה (פסב) נאסרה כניסתו של קדמי לרוסיה. האיסור הוסר בשנת 2016 ביוזמת השלטונות הרוסיים.

פוליטיקה ופעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו נחשב קדמי כתומך במפלגות הימין, אך קשר זה התבסס בעיקר על רקע התמיכה של גורמים בימין במאבקו למען פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה יהודית, ולאו דווקא בגלל זיהוי פוליטי, שכן קדמי מעולם לא היה מועמדה של אף מפלגה בכנסת ולא עסק בפעילות מפלגתית, זאת על אף שמשה דיין  הציע לו להצטרף למפלגה ששקל להקים ב-1977.
אחרי פרישתו מנתיב, שמש כמתווך בין ראש הממשלה ברק לבין ראש האופוזיציה שרון להקמת ממשלת אחדות לאור חברותו עם שני האישים, אשר לא הסתייעה לבסוף. לאחר ההכרזה על בחירות מיוחדות לתפקיד ראש הממשלה בשנת 2001, סייע קדמי לאהוד ברק בבחירות. במערכת הבחירות בשנת 2003 השתתף בתשדירי בחירות לטעמה של מפלגת שינוי אך לא היה מעורב בפעילותה הפוליטית והציבורית לאחר מכן.
מאז ומתמיד נחשב קדמי כ"עושה צרות" שאינו ירא לומר מה שהוא חושב, וכמי שדבריו הבוטים והישירים כמו גם חלק מפעולותיו, מעוררים מחלוקת ויכולים לעורר תרעומת בקרב חלקים מהציבור.
בתחילת שנות ה-90 חיבר קדמי דו"ח מיוחד שנמסר למשטרת ישראל, ובו התריע לראשונה על היקף חדירת מה שכונה "הפשע הרוסי המאורגן" לישראל ובואם של גורמים פליליים כחלק מהעלייה מרוסיה. ב-2001  פעל למחיקת שמו של ולדימיר גוסינסקי מרשימת המבוקשים על ידי משטרת ישראל והאינטרפול שכן לטענתו הערכת המשטרה שגוסינסקי זייף את מסמכיו על מנת לעלות לישראל ונישא באופן פיקטיבי לאישה יהודייה הייתה טענה שגויה.
כיום (נכון ל-2017) קדמי פועל כמרצה ויועץ בתחומי יחסים בינלאומיים, יחסי רוסיה-ישראל ויחסי רוסיה והעולם. קדמי נשוי, אב לשלושה ילדים - שרון, יליד 1972, רויטל ילידת 1979 ויוסף (ספי) יליד 1982, סב ל 6 נכדים ומתגורר ביישוב אזור. הוא בוגר אוניברסיטת חיפה במדע המדינה וביחסים בינלאומיים ובוגר המכללה לביטחון לאומי, ליד המטה הכללי. בשנת 2011 הוציא בהוצאת מטר ספר אוטוביוגרפי בשם מלחמות אבודות, אשר תורגם לרוסית ולאנגלית .

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

• מלחמות אבודות : עדות אישית , מטר, תל אביב, תשע"א, 2011, (427 עמודים).