כתר ארם צובא -הסיפור על התנך העתיק בעולם הדפים האבודים

The Lost Crown | The mystery of the lost pages of the Aleppo Codex - the most important Bible in the world

The Mystery of the Aleppo Codex - The oldest Bible in the world, preserved for centuries in Syria, until much of it disappeared. Murder and corruption mixed with cultural conflict, in a historical detective story.

Director: Avi Dabach
Producer:Judith Manassen-Ramon

Photography:Gil Ramon
Editing: Itay Onik
Research:Ezra Kassin, Yifat Erlich, Matti Friedman, Rafi Sutton
Original Music:Isaac Shushan
Sound design:Nimrod Eldar 

This project is produced by Micha's Films for the Israeli Public Broadcasting Corporation- Kan, with the support of Cinema Project, the Rabinovich Foundation, the Israel Lottery Council For Culture & Arts, Bait La-ivrit – Rishon le-Zion, and the American Jewish Joint Distribution Committee.
הרצאתו של מתי פרידמן בכנס מגל"ן ברמת רחל, בעקבות פירסום התרגום העברי לספרו תעלומת הכתר

הכתר ארם צובא שווי נאמד במאות מיליוני דולרים כל דף בכתר מוערך במיליון דולר לפחות
מקורו בחלב סריה
הכתר נכתב בטבריה על ידי אהרון בן אשר ב110 לספירה
הוא היה סופר סתם קראי מוכר מוערך ומפורסם אז
הוא הועבר לירושלים שם נשדד הכתר
ונפדה בכסף רב על ידי יהודי מצרים ששלמו הון תועפות המוערכים כיום במאות מיליוני דולרים
הכתר הגיע לידיו של הרמבם שהיה במצרים וקבע זה התר הכי חשוב וכתב היד מספר אחת של היהדות
צאצאיו של הרמבם העבירו את הכתר לחלב בסוריה בגלל שהייתה מלחמה במצרים ובכדי לשמור עליו הוחלט להעיברו ליהודי חלב
ושם הוא נשמר במשך 600 שנים
הכתר והדפים לעולם לא נמכרים גם מיליארד דולר
יהודים עשירים סורים שחיים באנגליה הציעו מיליארד דולר עבור הכתר אבל  מ שהחזיק בו לא רצו למכור אותו גם במחיר הזה
לימים ירצחו או יהרגו בדרך מסתורים אנשים רבים שיהיו קשורים לכתר הזה
 כל מי שנגע בכתר בצורה לא טהורה הוא מת במוות מסתורי או מוות מוקדם מדי.
הרבה סוכני מוסד גם היו מעורבים בספר הזה .
ב 1985 הגיעו 2 אברכים למוסיוף אחד מעשירי ירושלים ואמרו לו על פי עדותו שיש להם משהו מאוד חשוב להראות לו.
הם הראו לו 100 דפים מתוך כתר ארם צובר שהם בקשו למכור
הם בקשו סכום יקר ובלתי הגיוני ולא התפשר ומוסיוף לא קנה את הדפים בסופו של דבר.
הסוחר שרצה למכור דפים דפים של הספר נרצח בבית מלון בירושלים והדפים נעלמו שוב
גם כיום עשרות מיליארדרים יהודים ומאות מואון חוקרים ומוזאונים ומדינות כולל נוצרים נלחמים להשגת הכתר או קנייתו

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך^[1]. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו.
הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר^[2]. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".
ב-9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי^[3].

תוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמיםוציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.
הספר נועד להיות מעין מדריך ומראה מקום ולכן נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. הוא נכתב בדיו סת"ם שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, על דפי קלף עשויים מעור פרה או עז. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' פירושה, שהמילה עליה מופיעה עגול, ובצד השורה רשומה הערת המסורה ל', היא מילה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך^[4] והאות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים^[5][6].
כמאה שנה לאחר שנכתב, נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:

זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

ארץ ישראל ומצרים[size=13][עריכת קוד מקור | עריכה][/size]

[size=14]הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.
הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:
[/size]

וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (=לגבי קביעתן של פרשיות פתוחות וסתומות) הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהוֹ פעמים רבות, כמו שהעתיקוּ (= כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.

אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).

חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה."

חקירות ועדויות על הכתר מתקופת חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יעקב ספיר ושלוחו רבי יעקב מלוצין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר יעקב ספיר שלח שאלות אל הרב מנשה סתהון מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא שאותן כתב במקומות שונים. השליח לחלב היה רבי יעקב מלוצין שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שנויי הנוסחאות, ומועד שליחותו הוא בזמן כלשהו בין השנים תרט"ו (1855) - תרי"ט (1859)^[7]. יעקב ספיר מספר על שליחותו בספרו "אבן ספיר"^[8], ולדבריו השליח אינו מהחוקרים, ובדק את התנ"ך לשם קביעת המסורה^[9]. השליח רבי יעקב מלוצין כתב גם תיאור על קהילת ארם צובא של אותם ימים^[10]. תיאור שליחותו ועדויות מנוסח הכתר על חומשים בראשית ושמות נדפסו בעיתון הלבנון בשנת 1863^[11]. ספיר חיבר גם חיבור עם כל התשובות שקיבל על נוסח הכתר שנקרא "מאורות נתן". החיבור פורסם לאחרונה על ידי משה גושן-גוטשטיין, וכן על ידי ד"ר רפי זר^[12].

אברהם פירקוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

החכם הקראי אברהם פירקוביץ' ביקר בחלב בשלהי שנת 1863, ובתחילה נתנו לו רשות לראות את הכתר, ולדבריו אף הציעו לו לכהן כרב בקהילתם, אך לאחר מכן נעשה יחסם אליו חשדני והסכימו רק להעתיק על ידי סופר שלהם את הרשימות שבראש וסוף הכתר. העתק של ההעתק נמצא בארכיונו של יצחק זליגמן בר, ופורסם על ידי יוסף עופר^[13].

רבי שלום שכנא ילין וחתנו רבי משה יהושע קמחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה-19 ואביו של בעל היפה עיניים על הש"ס), שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא^[14]. הנסיעה הייתה לאחר שנת תרכ"ד (1864)^[15].
על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א-1891):

וכאשר שמעתי פה (=בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן-אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (=שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסיד(ברובע היהודי בירושלים) 

ר' שלום שכנא ילין ביקש מחתנו שיסמן על עותק התנ"ך שלו את עמדת הכתר בכל הספקות שסימן עליו. ספר תנ"ך זה אבד ונעלם, ורק לאחר שנים רבות, בשנת ה'תשמ"ז (1987) התגלה באורח פלא התנ"ך האבוד עם רשימותיו של ר' שלום שכנא ילין^[16]. תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג של בית בשכונת קריית משה בירושלים, וכמעט הועבר לגניזה, כאשר עמד הבית להיהרס. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון ולימים ראש ישיבת נחלים, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר^[17][18][19]. רבי דויד יצחקי ו-י.י. טשינגל פרסמו על פי התנ"ך הזה רשימת פרשיות פתוחות וסתומות^[20], וכן את כתבי השליחות מחכמי ירושלים^[21].

החוקר משה דוד קאסוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר^[22], ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות^[23]. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים. יוסף עופר פרסם מאמר על הכתר לאור רשימות קאסוטו^[24].

הפּרעות בחלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – פרעות חלב (1947)
היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריהפרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.
יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי".
הרב הראשי של קהילת חלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

הצלת הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.
יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:

מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".
הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר^[25]. עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.

חלקי הכתר החסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.
החלקים שנשתמרו מן התורה הם:

• בראשית כו,לד עד כז,ל
  
  
• דברים כח,יז עד סוף התורה
  
  

החלקים החסרים בנביאים ובכתובים:

• חסר בספר מלכים ב: יד,כא עד יח,יג
  
  
• חסר בספר ירמיה: כט,ט עד לא,לה; וכן בפרק לב חסרים הפסוקים ב-ד, ט-יא, כא-כד
  
  
• בתרי עשר: חסרים עמוס ח,יג עד מיכה ה,א; צפניה ג,כ עד זכריה ט,יז
  
  
• בתהלים: חסרים מזמורים טו,א עד כה,א
  
  
• בשיר השירים: חסר ג,יא עד סוף המגילה
  
  
• מגילות קהלת, איכה, אסתר - חסרות
  
  
• דניאל, עזרא ונחמיה - חסרים
  
  
• דברי הימים: חסר דברי הימים ב, לה,ז עד לו,יט
  
  

בסך הכול יש בכתר כ-65 אחוזים מכל המקרא.
לא הוברר כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם^[2]. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית^[26]. בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר^[2].
אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.^{[דרוש מקור]}.
לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר"^[27], החלקים החסרים - או לפחות רובם - נשדדו בישראל. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן-צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן.

נזקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה 6 שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוכלכות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל^[6].

הכתר במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) והמהדורה שהוציאה אוניברסיטת בר-אילן.
יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחלב אינו הספר המקורי של בן-אשר, שעליו העיד הרמב"ם. אהרן דותן, סבור שכתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). גם משה דוד קאסוטו סבר כך (הוא כתב זאת במברק מחלב לירושלים, שעתיים לאחר שראה לראשונה את הכתר. לאור הקביעה המידית של קאסוטו, שניתנה לפני עיון מעמיק בכתר, משערים כי עמדתו (המוטעית) של קאסוטו נובעת מסימן גרפי בולט, דוגמת צורת שירת האזינו, ובשל כך שקאסוטו התבסס על נוסח שגוי של ספר היד החזקה לרמב"ם^[28]). חוקרים אלו ואחרים הם בדעת מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן הספר הידוע במצרים, שעליו כתב הרמב"ם שהוא ספרו של בן-אשר, ועל פיו כתב את הלכות כתיבת ספר תורה^{[דרוש מקור]}.

השפעתו של כתר ארם צובא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.
ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודיאשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.
המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקרא פרק ז). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. אליבא דאמת ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות^[29]. ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, אין מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות^[30].

הכתר ושחזור נוסח המסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי וחקר הכתר העלה גם את הדיון בשאלה האם לשחזר את נוסח המסורה בהתאם לכתר, בשינוי מהנוסח שהתקבע כבר לפני מאות שנים. בהקשר זה נדונו כתיבת ספרי נביאים וכתובים לפי חלוקת הפרשיות (הפתוחות והסתומות) שבכתר ארם צובא, כמו גם לגבי 9 ההבדלים בין נוסח התימנים לבין נוסח ספרי התורה של קהילות אשכנז וספרד, אשר נוסח הכתר וכתבי היד הקרובים לו תומכים בנוסח התימני לפחות ב-8 מקרים מתוך ה-9.
בשנת תשנ"ה (1995) התנהל פולמוס חריף בציבור החרדי בשאלה זו. הפולמוס התנהל באמצעות מודעות רחוב וקונטרסים שונים שהציגו את דעות הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי הניסיון לשחזר את נוסח המסורה המקובל לפי נוסחים קדומים אינו חדש, וכי כבר בירושלים בתקופת הרב שמואל סלנט נכתבו מגילות נביאים על פי מסורת הכתר, בתמיכתם של רבני ירושלים דאז^[31].

מהדורות שונות המבוססות על הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר התנ"ך הראשון שנוסחו נסמך על כתר ארם צובא, לאחר שהגיע לישראל היה תנ"ך הרב מרדכי ברויאר, בהוצאת מוסד הרב קוק. נוסחו שולב בסדרת דעת מקרא. שם גם פירט ברויאר, אחד לאחד בתחילת כל כרך, על מה סמך את הכרעתו, בכל מקום בו יש מחלוקת על הנוסח. לאחר גילוי התנ"ך עם ההערות של רבי שלום שכנא ילין (ראה לעיל), הוציא הרב ברויאר מהדורה נוספת של התנ"ך, עם בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח(1998).
בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן-גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.
בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן-צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איוב משלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). עיצוב זה של ספרי השירה שימח את הרב ברויאר, שעד אז לא הגיע אל המנוחה והנחלה בעניין זה: במהדורת מוסד הרב קוק הניח רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבו נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן צבי פרצה דרך בכך, בנוקטה שיטות לא מקובלות, כדוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.
מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר-אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים. כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן, ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות הגדולות שיצאו בשנים האחרונות^[32].

הכרזת הכתר כנכס תרבות עולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2016 הכריז אונסקו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסלים^[33].

נאמני הכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא המדינה יצחק בן צבי יסד עם מאיר לניאדו בשנת תשכ"ב (1962) את 'הקדש' ארם צובא, שבראשו הועמדו נשיא המדינה, הראשון לציון ונאמנים נוספים. בית הדין הרבני ממנה אחת לכמה שנים אנשים שיהיו נאמני ההקדש על הכתר. במינוי האחרון (2016) מונו אייל ג'ינאו, הרב יצחק יוסף, פרופ' מנחם בן-ששון נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' משה בר-אשר נשיא האקדמיה ללשון העברית, הרב חיים סבתו, הרב יעקב ידיד בן הרב יום טוב ידיד הלוי והרב אברהם דיין^[34].