מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.[4]
פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, ולמוקד מתח בין גושי ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.
למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.
ישראל, מצרים וסוריה
לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".[5]כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".
לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.
בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפשׂ בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.[6][7][8] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[9]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.
מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.[10] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.[11] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.
מדינות ערב
הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו. בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב ובקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נעתר לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה, כווית ועוד. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמל"ח תוך התייעצות עם עמיתיהם המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין מלך ירדן עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית ואף סירב לסייע בחילות משלוח על אף הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת.
המעצמות
ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של לאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הזול יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות נאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.
ישראל לעומת זאת נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים בדרמטיות מבחינתה של ישראל יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהן ריצ'רד ניקסון כנשיא. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בוייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.
צה"ל ופיקודו
חיילים | 350,000 (כולל מילואים) | 650,000 | 270,000 |
טנקים | 2,100 | 2,200 | 1,650 |
תותחים | 800 | 2,200 | 1,250 |
מטוסי קרב | 430 | 627 | 354 |
סוללות טק"א | 10 | 146 | 34 |
צה"ל ופיקודו
ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפוריםעיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים.
במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות.
ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 חיילים בסדיר ובמילואים והיו לו למעלה מ-430 מטוסי קרב, מהם 140 פאנטומים, 150 סקייהוקים, 50 מיראז'ים ו-27 סופר מיסטרים. סוללות MIM-23 הוק היו נשק הנ"מ העיקרי.
תורת לוחמת השריון בצה"ל התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. לצה"ל גם לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבדות מרובות מטילי הסאגר. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת.
חיל השריון צויד בטנקים מדגם שוט, שהוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לפני שטח הרריים. עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מתקלות רבות, ובהרבה מקרים נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקים מסוג מג"ח. טנקי שרמן משופרים בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל, הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים.
חיל הרגלים סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער מדגם M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה הצרפתית המיושנת. אמצעי ראיית הלילה של החי"ר הישראלי היו מועטים ומיושנים, הקרנף והשפנפן שהיו מכשירים נחותים, לעומת האמצעים שהיו בידי הסורים והמצרים.
חיל הים התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר החיל השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים.
חיל ההנדסה התכונן לאפשרות של צליחת תעלת סואץ והכשיר מבעוד מועד כוחות, אמצעים ותורת לחימה לצליחה. אמצעי הגישור המתוכנן העיקרי היה גשר הגלילים שפיתחו דוד לסקוב וישראל טל שקיומו נחשב עד אז לסוד צבאי, אך נרכשו גם דוברות ז'ילואה (תמסח) ודוברות יוניפלוט, והללו שימשו להעברת כוחות יבשה מעבר לתעלה, עד שנפרש גשר הגלילים שהגיע באיחור. למרות השלל הרב שנתפס במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיל ההנדסה המשיך להסתמך על מערך של כלי צמ"ה מגויסים מהאזרחות, רובם לא ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר בשירות החיל היה דחפור D9G.
חיל התותחנים הישראלי סבל מנחיתות מספרית כנגד הארטילריה המצרית והסורית. מעט סוללות הארטילריה, שישבו ברמת הגולן, ובקו בר לב שבתעלה לא השתוו לכמות קני הארטילריה של האויב. לפיכך בדומה לשאר מלחמות ישראל משימתו העיקרית הייתה סיוע ארטילרי ישיר לכוחות החי"ר והשריון המתמרנים הצה"ליים בעוד שאת תקיפת "מטרות האיכות" קיבל בעיקר חיל האוויר. במהלך המלחמה השתמש לראשונה החיל בתותח המתנייע M-109 בקליבר 155 מ"מ. בנוסף הפעיל החיל את תותח ה-175 מ"מ M-107, אשר בסוף המלחמה הפגיז את דמשק ואת התותח המתנייע 155 מ"מ L-33. הארטילריה הישראלית לקחה חלק פעיל לאורך כלל המלחמה בשתי החזיתות.
נערך לאחרונה על-ידי cobra10 בתאריך Sun Oct 06, 2019 3:33 pm, סך-הכל נערך פעם אחת