9 יתרונות בריאותיים שחציל יוכל לספק לגופכם

http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=31947

מכיל ברזל וסידן
הברזל והסידן שבחציל הם חומרים שהכרחיים לגוף
2. מזין את המוח ומשפר את זרימת הדם
החציל מכיל פיטונוטריינטים רבים שמשפרים את זרימת הדם בגוף, וביחוד את זרימת הדם אל המוח, אך זכרו – החומרים האלה מצויים בקליפת החציל. מדובר למעשה בחומרים שנותנים לצמח את הצבע והטעם שלו, ולכן ככל שהחציל "יפה" יותר הוא גם יהיה בריא יותר
3. מונע את סרטן המעי
החציל הוא מקור מצוין לסיבים תזונתיים שעוזרים למערכת העיכול ולמעיים בפרט. אכילת חצילים בתדירות גבוהה תשמור על תיפקוד תקין של מערכת העיכול, תגן עליכם מעצירות, תעזור לגופכם לנצל את מירב המזון שתאכלו ואף עשויה להגן על המעי שלכם מסרטן.

5. מזין ומומלץ לסוכרתיים
מחקרים שבוצעו בצרפת במשך 10 השנים האחרונות הראו שהחציל מפחית את כמות הכולסטרול הרע בגוף


7. שומר על לחץ דם תקין
בנוסף להשפעתו על הכולסטרול הרע בגוף, החציל שומר לנו על הלב גם בדרכים אחרות. הקליפה וה"בשר" של החציל מלאים בפלבונואידים חשובים לגוף שביכולתם לשמור על לחץ דם תקין ולהפיג מתחים.

חציל (שם מדעי: Solanum melongena; נקרא גם: סולנום החציל), צמח רב שנתי, ירק מאכל נפוץ בצבע סגול או לבן ממשפחת הסולניים (אף על פי שמבחינה בוטנית הוא פרי), בעל מרקם ספוגי. מקורו של צמח החציל באזורי הודו וסרי לנקה.

החציל אינו פופולרי כמאכל כאשר הוא נא. לאחר בישול הוא מקבל טעם עשיר ומורכב יותר.

המילה העברית "חציל" היא תחדיש של אברהם לונץ משנת תרנ"ז על פי המילה הערבית הנדירה حَيْصَل (בתעתיק מדויק: חַיְצַל). המילה הרגילה בערבית לציון פרי זה היא باذِنْجان (בַּאדִ'נְגַ'אן).
שימושים קולינריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צורות הבישול השכיחות ביותר של חצילים הן טיגון בשמן, אפייה בתנור, קלייה במחבת כבדה או צלייה על האש. בישול רגיל בסיר קיים אך פחות נפוץ.

החציל משמש כמרכיב עיקרי במגוון רחב של סלטים מן המטבח הבלקני והים-תיכוני, בהם סלט חצילים רומני, זקוסקה, סביח, חציל במיונז, חציל ברוטב מרוקאי, חציל על האש, חציל בגזר, חציל פיקנטי, חציל בטעם כבד ועוד.

הבאבא גנוש, סלט חצילים קלויים בטחינה, הוא סלט ערבי הנפוץ במטבח הישראלי. תבשיל חצילים עם בשר טחון או קצוץ ובתוספת עגבניות בציפוי ביצים וקמח נקרא מוסקה, והוא נפוץ במרחבי האימפריה העות'מאנית לשעבר, בייחוד באסיה הקטנה ובחבל הבלקן. מאכל נוסף מאזורים אלה הוא ה"אימאם באיילדי" (imam bayıldı) שפירושו בטורקית - "האימאם התעלף", מאכל העשוי מחצאי חצילים ממולאים בשר טחון עם תבלינים, אפויים בתנור. המאכל הנ"ל גם ידוע בשם נוסף בתפוצת יהדות יוצאי טורקיה בשם "קרנה יריק" (karnıyarık) שפירושו בטורקית "בטנו פתוחה" או "בטנו מפוצלת". ביוון מאכל זה נקרא "אימאם", וכשהוא מצופה בגבינה הוא נקרא "פַאפוּצַ'אקִי".

מאפיינים כימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כירק ממשפחת הסולניים, חציל שאינו מבושל מכיל סולנין בכמויות קטנות. עלי וגבעולי החציל רעילים ואינם ניתנים לאכילה. החציל הוא הירק האכיל העשיר ביותר בניקוטין. עם זאת, ריכוז הניקוטין בחציל ובירקות אחרים זניח ביחס לטבק, ובכ-9 ק"ג חצילים כמות הניקוטין שווה לזו של סיגריה רגילה.

אלרגיה לחצילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חציל, כירק המכיל סולנין עלול לגרום לתגובה אלרגית בקרב הרגישים לחומר זה. התגובה עלולה לכלול סחרחורות, הקאות ועוד. המלחת רקמת החציל הפנימית (כגון בצורה של המלחת קוביות או רצועות בשר החציל) עשויה להקטין הסבירות להמצאות סולנין בשל ספיחת נוזלים מבשר החציל (ובזה גם נוטריאנטים בהם סולנין).

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעל כפתור ופרח פקפק לגבי כשרותו של החציל, וסבר ששיח החציל נחשב לעץ ויש בו משום איסור ערלה, ומשכך אי אפשר לאכול את החציל מפני שאינו עושה פירות לאחר שלוש שנים[1]. אמנם הרדב"ז התירם משום שלדעתו פרי שגדל בשנה הראשונה לזריעתו נחשב לירק ואין בו ערלה, וכן נהגו האר"י והבית יוסף. גם החיד"א כתב על פי אבי סבו, הרב אברהם אזולאי שמנהג קדום היה לאכלם, וזאת משני טעמים: שפירותיהם מגיעים כבר בשנת הגידול הראשונה, ושאינם עושים פירות לאחר שלש שנים[2]. רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (1479–1573) שהיה ראש יהדות מצרים, כתב שיהודי מצרים חלוקים בסוגיה זו ולכן פסק שחצילים שחורים אסורים למאכל ואילו חצילים לבנים מותרים. הרב חיים יוסף דוד אזולאי יליד ירושלים, (1724–1806) נדרש לסוגיה זו והכריע שמותר לאכול חציל. הדיון נמשך עד שקבעו רבי אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש (1878–1953) והרב עובדיה יוסף שאכילת חציל מותרת.[3]

ראש ישיבת פומבדיתא, רב האי גאון (939–1038) קבע שיש לברך על החציל ברכת "בורא פרי האדמה", וכך גם קבע הרב חננאל בן חושיאל (955–1055) מ-קירואן.