אינדקס
https://anc-law.co.il/2017/02/%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%93-%D7%9C%D7%A6%D7%A8%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7-%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%AA-%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95/
ביום 2.2.2017 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר בת”א 5190-01-15 צ’רלטון בע”מ נ’ סרנו. אותו עניין עוסק בטענה של צ’רלטון לפיה טכנאי לווין וממירים מפר זכויות יוצרים בכך שהוא מאפשר לאחרים לצפות בשידורי כדורגל, שעל פי הטענה שייכות לה.
וכך קבע בית המשפט הנכבד:
צ’רלטון לא הוכיחה שהיא בעלת זכויות יוצרים בשידורים
התובעת לא הוכיחה שהיא בעלת זכות יוצרים בכל המשדרים בערוצי הספורט בתקופה הרלוונטית (ספורט 1, ספורט 2, ו-ספורט 1 HD). התובעת לא ביססה את טענתה בכתב התביעה כי היא “האוחזת הבלעדית בישראל בזכויות המסחור והשידור למפעלי ספורט רבים” שאותם היא רוכשת לדבריה בממון רב. מר שניאור חזר על טענה זו בכלליות בתצהירו, ללא כל פירוט, ותוך הפניה למסמך אחד בלבד – נספח 2 לתצהיר. לטענת המצהיר מדובר באישור רשמי של ה- “פרמייר ליג” (הליגה האנגלית) בדבר זכויות התובעת בישראל. מעיון במסמך עולה כי מדובר בהעתק של מכתב בן עמוד אחד הנחזה להיות בחתימתו של Paul Moinar מטעם ה- Football Association Premier League Limited (נספח 2 לתצהיר). מכתב זה לא הוגש באמצעות עורכו ולכן הוא אינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו. מר שניאור העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת התקשרה עם הליגה האנגלית בהסכם מפורט בכתב לרכישת זכויות השידור של משחקי הליגה לתקופות מסוימות, ואף חזר והעיד כי “אין בעיה גם לצרף את ההסכם” (ראו עמ’ 14 לפרוטוקול ש’ 16-4), אך ההסכם לא צורף לתצהירו ולא הוגש לתיק גם לאחר דיון ההוכחות.
אם מפעלי הספורט הם אלה שמפיקים את צילומי המשחקים, ברי כי אין לתובעת זכות יוצרים בצילומים אלה, אלא לכל היותר יש או היה בידיה רישיון לבצע בהם פעולות המותרות רק לבעל זכות היוצרים. בעל רישיון ייחודי אמנם רשאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות היוצרים, אך עליו לצרף לתביעתו את בעל הזכות.
אין ממש בטענה כי התובעת זכאית להגנה מכח יצירה נגזרת כבעלים ממש ולעניין זה מציין בית המשפט את הגישה בדין האמריקאי השוללת זכות יוצרים מעיבוד מפר היא זו שמשקפת את המדיניות המשפטית הרצויה (ראו בעניין זה פסק דין שניתן בתביעה שהגישה התובעת בת”א (שלום חדרה) 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה ביום 22.6.14, שם נקבע כי משלא הציגה את ההסכם בינה לבין בעלת זכות היוצרים בחו”ל, היא איננה יכולה להישמע בטענה שהיא רשאית לבצע במשדרים פעולה כלשהי).
גם לו היו זכויות יוצרים ביצירה הנגזרת – הזכות מוגבלת רק להיבטים המקוריים בה. נוכח הוראות סעיף 54 לחוק זכות יוצרים, נראה כי היה על התובעת לצרף לתביעה גם את מפעלי הספורט שהם בעלי הזכויות ביצירות המקוריות או לבקש פטור מצירופם, אך התובעת לא עשתה זאת (ראו והשוו לעניין זה פסקי דין שניתנו בתביעות אחרות שבהם נקבע כי התובעת לא קיימה את חובתה לפי סעיף 54 הנ”ל – פסק הדין בת”א 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה הנ”ל, בפסקה 6; וההחלטה לדחות על הסף תביעה שהוגשה בת”א (שלום חדרה) 18812-01-13 צ’רלטון בע”מ נ’ אבו סאח מיום 22.12.2013, וזאת בין היתר משלא צורפה לתביעה בעלת הזכות המקורית שעמה התקשרה התובעת לטענתה בהסכם רישיון ייחודי ואף לא התבקש פטור מצירופה).
העובדה שהתובעת מתארת מצב עובדתי בכלליות – עומדת לה לרועץ. על התובעת להוגיח בכל מקרה לגופו שהיא הפיקה וערכה את המשדר באופן שהופך אותו ליצירה מקורית המוגנת בזכות יוצרים. קל וחומר אפוא כי בתביעה שבה טוענת התובעת להפרת זכות יוצרים שלה בכל המשדרים ששודרו בערוצי הספורט, היה עליה לפרט מהם המשדרים ששודרו בתקופה שבגינה הוגשה התביעה, להוכיח כי היא זו שהפיקה וערכה את כל המשדרים ואף לבסס באמצעות עדויות וראיות את טענותיה לגבי המשאבים העצומים שהושקעו בהפקת המשדרים, העובדים שהועסקו לצורך כך ופעולות ההפקה והעריכה שנעשו במשדרים השונים. התובעת לא עשתה זאת, אלא הסתפקה כאמור בעדות סתמית ולא מבוססת של “מנהל תחום אנטי פיראטיות” אשר לא ציין האם היה מעורב אישית בדרך כלשהי בהפקת המשדרים. התובעת לא הסבירה מדוע לא ביססה את טענותיה בעדויות וראיות כנדרש, לרבות מסמכים התומכים בטענתה בדבר הפקת כל המשדרים בערוצי הספורט ועדויות של עובדים הממונים על הפקת התכניות ועל עריכתן.
צ’רלטון לא הוכיחה הפרה של זכויות יוצרים
התובעת טוענת כי הנתבע מכר והתקין ממירים שביכולתם לעקוף אמצעי הגנה טכנולוגיים וכך לאפשר צפייה במשדרים מקודדים, לרבות משדרים שתוכניהם מוגנים בזכות יוצרים. ואולם, בפסק הדין בעניין טלראן קבע בית המשפט העליון במפורש כי עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים אינה הפרה של זכות יוצרים.
טוענת התובעת שמדובר בפסק דין שמפרש את חוק זכות יוצרים הישן ואינו מתייחס לחוק זכות יוצרים החדש. ואולם, מפסק דינו של כב’ השופט זילברטל עולה בבירור כי הכרעתו מתייחסת גם למצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש. גם ברור מן ההלכה כי אין מדובר בהפרה תורמת.
גם עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט דינה דחייה. בכתב התביעה לא הוסבר כיצד מתקיימים בענייננו יסודות העילה, וכל שנטען בעניין זה הוא כי “הנתבע עושה עושר רב ולא במשפט על חשבונה של התובעת, שעה שהוא משווק ממירים שיתופיים המתחברים לשרתים שיתופיים” (סעיף 64 לכתב התביעה). בסיכומים מטעם התובעת מצוטטים דבריהם של כב’ השופט זילברטל ושל כב’ השופט רובינשטיין בעניין טלראן שלפיהם ראוי לבחון האם שימוש באמצעי הגנה טכנולוגיים יכול להקים עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך אין בסיכומים כל ניתוח או הסבר כיצד לשיטתה של התובעת, קמה לה בנסיבות המקרה דנן עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט.
בענייננו, חברות הכבלים והלוויין (הוט ויס) הן אלה שמשדרות את התכניות בערוצי הספורט ומספקות ממירים המאפשרים לצפות בשידורים. מכאן שאם קיימת כלפי הנתבע עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט בגין עקיפת אמצעים טכנולוגיים, הרי שעילה זו עומדת בראש ובראשונה לחברות הכבלים והלוויין, אך אלה לא צורפו לתביעה דנן.
יתרה מזאת, בכתבי הטענות מטעם התובעת אין כל טענה מפורשת שלפיה התובעת מקבלת תשלום מחברות הכבלים והלוויין בגין התכנים המשודרים בערוצי הספורט, ואף לא הוצגו ראיות לביסוס תשלומים כלשהם שקיבלה התובעת. כל שנטען בכתב התביעה הוא כי יס ו- הוט מאפשרות ללקוחותיהן שרכשו חבילת בסיס לצפות בערוצי הספורט המפורטים בכתב התביעה תמורת תשלום נוסף (סעיף 12), אך לא צוין האם התובעת מקבלת תמורה כלשהי בגין כך, ואם כן, מהם הסכומים שהיא מקבלת וכיצד הם נקבעים (למשל – תשלום אחד כולל בגין כל התכנים בערוץ מסוים לתקופה מסוימת או תשלום בגין כל מנוי שנמכר).
סוף דבר
בית המשפט דחה את תביעת צ’רלטון, אך לא פסק בעניין זה הוצאות לטובת הנתבע וזאת משום שעדותו הייתה רוויה סתירות וגרסתו לא הייתה מהימנה על בית המשפט.
https://anc-law.co.il/wp-content/uploads/2017/02/846ca8caa1284e3e862d226e1e3ab557.docx
ביום 2.2.2017 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר בת”א 5190-01-15 צ’רלטון בע”מ נ’ סרנו. אותו עניין עוסק בטענה של צ’רלטון לפיה טכנאי לווין וממירים מפר זכויות יוצרים בכך שהוא מאפשר לאחרים לצפות בשידורי כדורגל, שעל פי הטענה שייכות לה.
וכך קבע בית המשפט הנכבד:
צ’רלטון לא הוכיחה שהיא בעלת זכויות יוצרים בשידורים
התובעת לא הוכיחה שהיא בעלת זכות יוצרים בכל המשדרים בערוצי הספורט בתקופה הרלוונטית (ספורט 1, ספורט 2, ו-ספורט 1 HD). התובעת לא ביססה את טענתה בכתב התביעה כי היא “האוחזת הבלעדית בישראל בזכויות המסחור והשידור למפעלי ספורט רבים” שאותם היא רוכשת לדבריה בממון רב. מר שניאור חזר על טענה זו בכלליות בתצהירו, ללא כל פירוט, ותוך הפניה למסמך אחד בלבד – נספח 2 לתצהיר. לטענת המצהיר מדובר באישור רשמי של ה- “פרמייר ליג” (הליגה האנגלית) בדבר זכויות התובעת בישראל. מעיון במסמך עולה כי מדובר בהעתק של מכתב בן עמוד אחד הנחזה להיות בחתימתו של Paul Moinar מטעם ה- Football Association Premier League Limited (נספח 2 לתצהיר). מכתב זה לא הוגש באמצעות עורכו ולכן הוא אינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו. מר שניאור העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת התקשרה עם הליגה האנגלית בהסכם מפורט בכתב לרכישת זכויות השידור של משחקי הליגה לתקופות מסוימות, ואף חזר והעיד כי “אין בעיה גם לצרף את ההסכם” (ראו עמ’ 14 לפרוטוקול ש’ 16-4), אך ההסכם לא צורף לתצהירו ולא הוגש לתיק גם לאחר דיון ההוכחות.
אם מפעלי הספורט הם אלה שמפיקים את צילומי המשחקים, ברי כי אין לתובעת זכות יוצרים בצילומים אלה, אלא לכל היותר יש או היה בידיה רישיון לבצע בהם פעולות המותרות רק לבעל זכות היוצרים. בעל רישיון ייחודי אמנם רשאי להגיש תביעה בגין הפרת זכות היוצרים, אך עליו לצרף לתביעתו את בעל הזכות.
אין ממש בטענה כי התובעת זכאית להגנה מכח יצירה נגזרת כבעלים ממש ולעניין זה מציין בית המשפט את הגישה בדין האמריקאי השוללת זכות יוצרים מעיבוד מפר היא זו שמשקפת את המדיניות המשפטית הרצויה (ראו בעניין זה פסק דין שניתן בתביעה שהגישה התובעת בת”א (שלום חדרה) 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה ביום 22.6.14, שם נקבע כי משלא הציגה את ההסכם בינה לבין בעלת זכות היוצרים בחו”ל, היא איננה יכולה להישמע בטענה שהיא רשאית לבצע במשדרים פעולה כלשהי).
גם לו היו זכויות יוצרים ביצירה הנגזרת – הזכות מוגבלת רק להיבטים המקוריים בה. נוכח הוראות סעיף 54 לחוק זכות יוצרים, נראה כי היה על התובעת לצרף לתביעה גם את מפעלי הספורט שהם בעלי הזכויות ביצירות המקוריות או לבקש פטור מצירופם, אך התובעת לא עשתה זאת (ראו והשוו לעניין זה פסקי דין שניתנו בתביעות אחרות שבהם נקבע כי התובעת לא קיימה את חובתה לפי סעיף 54 הנ”ל – פסק הדין בת”א 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ שי בן תורה הנ”ל, בפסקה 6; וההחלטה לדחות על הסף תביעה שהוגשה בת”א (שלום חדרה) 18812-01-13 צ’רלטון בע”מ נ’ אבו סאח מיום 22.12.2013, וזאת בין היתר משלא צורפה לתביעה בעלת הזכות המקורית שעמה התקשרה התובעת לטענתה בהסכם רישיון ייחודי ואף לא התבקש פטור מצירופה).
העובדה שהתובעת מתארת מצב עובדתי בכלליות – עומדת לה לרועץ. על התובעת להוגיח בכל מקרה לגופו שהיא הפיקה וערכה את המשדר באופן שהופך אותו ליצירה מקורית המוגנת בזכות יוצרים. קל וחומר אפוא כי בתביעה שבה טוענת התובעת להפרת זכות יוצרים שלה בכל המשדרים ששודרו בערוצי הספורט, היה עליה לפרט מהם המשדרים ששודרו בתקופה שבגינה הוגשה התביעה, להוכיח כי היא זו שהפיקה וערכה את כל המשדרים ואף לבסס באמצעות עדויות וראיות את טענותיה לגבי המשאבים העצומים שהושקעו בהפקת המשדרים, העובדים שהועסקו לצורך כך ופעולות ההפקה והעריכה שנעשו במשדרים השונים. התובעת לא עשתה זאת, אלא הסתפקה כאמור בעדות סתמית ולא מבוססת של “מנהל תחום אנטי פיראטיות” אשר לא ציין האם היה מעורב אישית בדרך כלשהי בהפקת המשדרים. התובעת לא הסבירה מדוע לא ביססה את טענותיה בעדויות וראיות כנדרש, לרבות מסמכים התומכים בטענתה בדבר הפקת כל המשדרים בערוצי הספורט ועדויות של עובדים הממונים על הפקת התכניות ועל עריכתן.
צ’רלטון לא הוכיחה הפרה של זכויות יוצרים
התובעת טוענת כי הנתבע מכר והתקין ממירים שביכולתם לעקוף אמצעי הגנה טכנולוגיים וכך לאפשר צפייה במשדרים מקודדים, לרבות משדרים שתוכניהם מוגנים בזכות יוצרים. ואולם, בפסק הדין בעניין טלראן קבע בית המשפט העליון במפורש כי עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים אינה הפרה של זכות יוצרים.
טוענת התובעת שמדובר בפסק דין שמפרש את חוק זכות יוצרים הישן ואינו מתייחס לחוק זכות יוצרים החדש. ואולם, מפסק דינו של כב’ השופט זילברטל עולה בבירור כי הכרעתו מתייחסת גם למצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש. גם ברור מן ההלכה כי אין מדובר בהפרה תורמת.
גם עילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט דינה דחייה. בכתב התביעה לא הוסבר כיצד מתקיימים בענייננו יסודות העילה, וכל שנטען בעניין זה הוא כי “הנתבע עושה עושר רב ולא במשפט על חשבונה של התובעת, שעה שהוא משווק ממירים שיתופיים המתחברים לשרתים שיתופיים” (סעיף 64 לכתב התביעה). בסיכומים מטעם התובעת מצוטטים דבריהם של כב’ השופט זילברטל ושל כב’ השופט רובינשטיין בעניין טלראן שלפיהם ראוי לבחון האם שימוש באמצעי הגנה טכנולוגיים יכול להקים עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אך אין בסיכומים כל ניתוח או הסבר כיצד לשיטתה של התובעת, קמה לה בנסיבות המקרה דנן עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט.
בענייננו, חברות הכבלים והלוויין (הוט ויס) הן אלה שמשדרות את התכניות בערוצי הספורט ומספקות ממירים המאפשרים לצפות בשידורים. מכאן שאם קיימת כלפי הנתבע עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט בגין עקיפת אמצעים טכנולוגיים, הרי שעילה זו עומדת בראש ובראשונה לחברות הכבלים והלוויין, אך אלה לא צורפו לתביעה דנן.
יתרה מזאת, בכתבי הטענות מטעם התובעת אין כל טענה מפורשת שלפיה התובעת מקבלת תשלום מחברות הכבלים והלוויין בגין התכנים המשודרים בערוצי הספורט, ואף לא הוצגו ראיות לביסוס תשלומים כלשהם שקיבלה התובעת. כל שנטען בכתב התביעה הוא כי יס ו- הוט מאפשרות ללקוחותיהן שרכשו חבילת בסיס לצפות בערוצי הספורט המפורטים בכתב התביעה תמורת תשלום נוסף (סעיף 12), אך לא צוין האם התובעת מקבלת תמורה כלשהי בגין כך, ואם כן, מהם הסכומים שהיא מקבלת וכיצד הם נקבעים (למשל – תשלום אחד כולל בגין כל התכנים בערוץ מסוים לתקופה מסוימת או תשלום בגין כל מנוי שנמכר).
סוף דבר
בית המשפט דחה את תביעת צ’רלטון, אך לא פסק בעניין זה הוצאות לטובת הנתבע וזאת משום שעדותו הייתה רוויה סתירות וגרסתו לא הייתה מהימנה על בית המשפט.
https://anc-law.co.il/wp-content/uploads/2017/02/846ca8caa1284e3e862d226e1e3ab557.docx
